מחטים: אני, אתה והוא
מאת Queeny(מתחלפת){being}
13 באוקטובר 2005
לפני הכל אנחנו מתחבקים.
אני כבר לבושה בבגדים שבחרנו יחד, חצאית שחורה, תחתוני התחרה שאתה אוהב. החולצה סתם חולצה שחורה, פשוטה. אנחנו מתחבקים, ואז אני פושטת אותה.
הוא ניגש. בינתיים הכין את כל הדרוש סביבנו. הוא מביט בך במבט שואל – אני מרגע זה כבר לא נחשבת – ואתה מהנהן. הוא מוציא מתיקו חבלים אדומים, ובתנועות מיומנות קושר את ידי יחד, מהדק אותן אל הספסל. אתה מלטף את פני בעדינות. אני עוצמת עיניים. "תפקחי", אתה אומר לי. "עוד יהיה לך זמן להיות בעיניים עצומות." ראשי בחיקך, אני בוהה אל התקרה.
הוא מוציא חבלים נוספים ואורג אותם על גופי כרתמה, כופת אותי אל הספסל. רק רגלי נותרות משוחררות. אני עושה תנועה כרוצה לבעוט, ומרגישה את ידיך מתהדקות על ראשי: "אל תזוזי."
אני מרגישה את החבל על בשרי, הדוק ומגביל, וכל תזוזה הכי קטנה מזכירה לי שאני לא יכלה לזוז לאף מקום.
"אני יכולה בבקשה לעצום עיניים, אדוני?"
"כן, סאבית שלי, לכמה שניות את יכולה. עד שאני אגיד לך לפקוח אותן." אני עוצמת עיניים ושוקעת לתוך הקולות שסביבי, מתמכרת לכל חושי האחרים. מגע הספסל על גבי, מגע ידיך בראשי, קולות הדיבור והצחוק מסביב, המוסיקה. אני נושמת לאט ומתרפה אל תוך התחושות הללו.
אני חשה מגע יד לח וענייני על חזי, על בטני, על שדי. הוא מושח אותי באלכוהול, וגופי מצטמרר כשהאלכוהול מתנדף ומצנן את עורי. אני פוקחת עיני ורואה אותו עוטה כפפות-לייטקס על ידיו, ומוציא את המחט הראשונה מאריזתה.
אתה רוכן אלי: "את בטוחה שזה מה שאת רוצה, סאבית שלי?" "כן", אני לוחשת, ואתה מקרב שפתיך אל שפתי לנשיקה. "את זוכרת את מילת-הביטחון שלך?" "כן אדוני", אני אומרת, מציירת אותה בשפתי. "יפה מאוד", אתה אומר ומזדקף. הוא מביט בך. "התחל", אתה מורה לו, ואני מתנשמת, פתאום מתה מפחד.
אני חשה את מגע כפפת-הלייטקס על חזי. הוא גוחן מעלי, אומר לך משהו. אני לא מקשיבה לו – אני מקשיבה רק לך. "נשימה עמוקה", אתה אומר לי. "ובדקירה, תוציאי אויר." אני מהנהנת, מתוחה. הוא ממתין, המחט בידו. כף ידו האחת פרושה על חזי, נכונה. "מוכנה", אני אומרת, והוא נועץ במהירות את המחט מעל שדי השמאלי. אני מוציאה אויר, כמו שהורית לי. זה עוזר. אני מרפה את גופי וחשה את חמימות הכאב מתפשטת במעגל קטן סביב המחט, מגיעה אלי בנחת, גלית.
אתה מלטף את מצחי: "מה שלומך, סאבית יקרה שלי?" אני מחייכת אליך חיוך חלוש. טוב, טוב מאוד. אתה נושק לי. התנועה שלך מזיזה אותי קצת, ומחדשת את הכאב, שהתקהה בינתיים. אתה מרים את ראשי, מחזיק בו, ואז זז אחורה, ומניח בעדינות את ראשי על הספסל. לסימן שלך, הוא מתקרב שוב. אתה מלטף את פני, והוא שם סרט רחב על מצחי, מהדק בו את ראשי לספסל. אני לא יכולה יותר להזיז את הראש, אני לא יכולה להסתכל לצדדים. העיניים שלי מתרוצצות. זה קצת מלחיץ אותי. אני מרגישה איך הנשימה שלי נהיית כבדה, וכשאני מתאמצת לשאוף אויר, אני מרגישה שוב את כאב המחט בחזה. אני נרגעת כשאני רואה את הראש שלך, מחייך, מופיע מעלי: "מה שלומך?" ומחייכת אליך. שלומי כל-כך טוב, שקשה לי להאמין.
"את מוכנה לעוד?" אתה שואל. אני רוצה להנהן, אבל לא יכולה. הראש שלי מהודק לספסל, חזק. אני אומרת, "כן." "בוא", אתה אומר לו, והוא מתייצב מייד. אתה אוחז בידי, ומסתכל עלי. "עוד מחט, מעל השד השני", אתה אומר, ופקודתך מבוצעת מייד, נשמתי נעתקת לרגע מן הכאב וההפתעה, ואז אני נושפת אויר, מתרפה שוב לתוך הכאב, חשה את חמימותו. "עוד מחט" אתה פוקד, ואני מרגישה את אצבעך עלי, על שדי, במקום בו אתה רוצה לראות את המחט ננעצת. אני נסחפת לתוך הכאב, כשאתה מלטף אותי בעוד הוא מחדיר בי מחטים. אני אוהבת את התחושה של האצבע שלך עלי, מסמנת לי ולו היכן תהיה המחט הבאה. אני אוהבת להרגיש שאני בידיך, שהכאב והעונג שלי נתונים לך. אני אוהבת להיווכח איך הוא נענה לפקודותיך. איך, למרות שהוא זה שנועץ את המחטים, אתה הדום של הכאב שלי.
אני עטורה מחטים. חמש מעל לכל שד, וארבע בבטן, בקשת מעל הטבור. אני דואבת, מאושרת, רגע אחד מרגישה שלא אוכל יותר לעמוד בזה, ורגע אחר מרגישה שהכאב "קטן עלי" ולו מותר היה לי לדבר בלי רשות, הייתי מבקשת עוד. הכאב והסיפוק מתחלפים זה בזה בגלים, ולאט לאט מתערבבים זה בזה, עד שאיני מבחינה ביניהם עוד; אני מרגישה את מגע ידך המלטפת את גופי, מרפרפת מעל המחטים, נוגעת בהן, מסובבת אותן. אני שומעת אותו שואל: "מותר לי, אדון?" ומייד פניך מעל פני, בוחנות אותי. אני מחייכת אליך חלושות, מתאמצת לא לעצום עיניים. אתה מביט לתוך עיני: "כן, מותר לך."
אני מרגישה את ידו עטוית-הכפפה נחה על בטני, ואת אצבעותיו משוטטות עליה. מגע הלייטקס בגופי מוזר לי, זר לי, משונה לי מגעה המלטף של היד הלא-מוכרת. אצבעותיו העטופות מגששות מבטני אל שדי, המתוחים ורוטטים מן הכאב החודר בהם. אני לא בטוחה שאני רוצה שהוא יגע בי ככה; אני נמתחת, זעה מעט באי-נוחות, ומעוררת מייד גלים חדשים של כאב הנשלח מן המחטים אל כל גופי. ידך החמימה מושטת, מונחת על בטני, ומנחה את ידו הלאה משדי. אתה אוחז בידו ומשתמש בה כדי ללטף אותי, אצבעותיו הרפויות נעות בקצב הליטוף שלך. לבסוף אתה מניח את ידו על הכוס שלי, אני מרגישה אותה כבדה דרך החצאית.
"תשמור עליה חמה בשבילי", אתה אומר, ונעמד מול רגלי, מפשק את ברכי קלות. אתה מושך את התחתונים מתחת לחצאית שלי, נוגע בהם, מרוצה מלחלוחיותם; אתה מכריח אותי לפתוח את הרגליים יותר ויותר, עד שהפישוק נהיה לי כמעט בלתי-אפשרי. כל הזמן הזה היד שלו מונחת, כבדה וללא-תנועה, על הכוס שלי.
אני משפילה את עיני עד כמה שאני יכולה, מנסה לראות את פניך. הסרט מהדק את ראשי לספסל ואינו מאפשר לי תזוזה.בחריצי-עיני אני רואה, וגם חשה, איך אצבע אחת שלו מנסה להתגנב אל תוך החצאית שלי. לפתע אני שומעת סטירה מצלצלת: "אף אחד לא נוגע בסאבית שלי בלי רשות, ברור?!" וידו עטויית הלייטקס מתרוממת באחת, ואני שומעת אותו מתנצל. "אתה פה לעשות מה שאומרים לך. שום דבר חוץ מזה. ובלי הרשות שלי, אתה לא עושה שום דבר", אתה אומר, כועס. אך בכל זאת אתה משיב את ידו הכבדה ומניח אותה על הכוס שלי, וכעת היא אינה רפויה לגמרי, ואני מרגישה אותו משתוקק לגעת יותר, ולא יכול.
אתה ניצב שוב בין שתי רגלי הפשוקות, תוחב אצבע ואחריה עוד אחת לתוך הכוס שלי: "אני רואה שהסאבית שלי רטובה", אתה אומר בסיפוק, ומחכך את אצבעותיך בדפנות הכוס שלי, סוחט ממני אנחה. עכשיו גם אני מקבלת סטירה; "אני מזכיר לך שאסור לך להשמיע קול, סאבית שלי", אתה אומר, "לא בלי לקבל רשות." הסימן שלי לרשת הוא זקירת אצבע; זה בערך מה שאני יכולה לעשות. אני מייד זוקרת אצבע, אבל אתה אומר: "לא." ואין לי שום סימן שמאפשר להתווכח.
אתה מרים את ידו מעל הכוס שלי, ומורה לו לחלוץ מעל רגלי את הנעליים. הוא עושה זאת, ושם את רגלי על הדום מרופד. אתה חוזר לשבת מעל ראשי, מעביר ידך על פני. אני מנסה לנשק אותה כשהיא חולפת ליד שפתי, וזוכה לסטירה נוספת: "הסאבית שלי כנראה שוכחת, שהיא צריכה לקבל רשות." שוב אני מייד זוקרת אצבע, אבל אתה אומר, "לא." ומעביר שוב את ידך על פני, ליד שפתי, משתהה שם, ואני לא נותנת לך את נשיקת-התודה וההוקרה, שאני כל-כך משתוקקת לתת.
"אתה יכול להתחיל", אתה אומר לו, והוא, שפשט בינתיים את כפפותיו, סך ידיו בשמן ומתחיל לעסות את כפות רגלי. אני לא עומדת בזה, וגניחת-עונג נמלטת משפתי, בלי רצוני. שוב סטירה. שוב אני זוקרת אצבע, אבל זה מאוחר מדי, ואתה אומר שוב, "לא." ידיך מלטפות את פני, ידיו החמות, החזקות במפתיע, מענגות את כפות רגלי, ובתווך גופי המתוח, מיתרי, רוטט מכאב ותענוג. אני זוקרת אצבע. "כן, סאבית שלי", אתה אומר, וגניחת-עונג ארוכה פורצת מפי, שטה בגופי כמו אקורד מתמשך. אתה נושק לי ולוחש: "אני כל-כך אוהב לראות אותך סובלת…"
אתה נותן לו סימן והוא עוזב את כפות רגלי, מסיט את ההדום ומניח את רגלי על הרצפה. פני מתכרכמות באכזבה המתחלפת בהפתעה, כשהוא מפשק שוב את רגלי כמעט עד קצה גבול יכולתי. אתה מניח את שתי ידיך על לחיי, מקרב את פניך אל פני, וכשאתה מנשק אותי אני חשה איך הוא רוכן בין רגלי, ולשונו מתחילה ללקק אותי, למצוץ אותי. אני מופתעת אך נהנית, וחיוך לא-רצוני מופיע על פני. "את מרוצה, סאבית שלי?" אתה שואל בחיוך זדוני, ומניח את ידך הרכה על חזי, מעל המחטים. כבר כמעט הפסקתי לחוש בהם; אתה מתחיל לסובב אותן, אחת-אחת, עוקב באצבעך אחרי מקום חדירת-המחט, שולח גלים חדשים של כאב בכל גופי, וכל הזמן הזה לשונו רוטטת בתוכי. אני זוקרת אצבע: "הסאבית שלי רוצה לגמור?" כן אדוני, בבקשה, אבל אתה אומר, "עוד לא. הסאבית צריכה קצת לסבול בשביל האדון שלה קודם. אני רואה שכאן הסאבית יותר מדי נהנית."
אתה נוגע בראשו והוא עוזב את הכוס שלי. הוא מתקרב ולפתע הפנים של שניכם מעלי, ואני רוצה להסתכל עליו, לראות אותו, איך הוא נראה עכשיו – נהנה? מתוסכל? מושפל? אני לא יודעת איך נראה גבר כשאתה שולט בו. אבל אסור לי להסתכל, ואני נועצת את מבטי בפניך. אתה מביט בי במבט חודר, ואז אומר, "הפנים שלו רטובות לגמרי מהכוס שלך. אני רוצה שתלקקי ותנקי אותן." והוא רוכן קרוב יותר אלי, ואני מוציאה לשון, מלקקת את לחייו וסנטרו, טועמת את הטעם שלי מפניו, וכל הזמן הזה מסתכלת אליך, רוצה לנשק אותך, ללקק אותך, שאתה תהיה קרוב אלי, ולא הוא.
אני גונבת מבט אחד אליו, ורואה שעיניו עצומות ושפתיו רוטטות, נשימתו כבדה, והוא גם כולו מתוח. אתה מושך את ראשו ממני: "תחזור למקום שלך", אתה מורה לו, וגוחן אלי, "סאבית שלי, אני כל-כך מרוצה ממך", ומייד אני מתרפה, מתחייכת, ואתה צולל לתוך פי בנשיקה חזקה, עמוקה, המתחלפת בנשיכה.
אתה נעמד שוב בין רגלי, ומושך מעלי את החצאית, בכוח. הוא עומד בצד, מחכה להוראותיך. אתה משליך את החצאית על פני, ועכשיו אני באמת לא רוה כלום, רק נושמת את הבד השחור, הדק. "תתחיל להוציא, אבל לאט, בקצב שלי", אתה אומר לו. אני שומעת את צליל מתיחת כפפות-הלייטקס שהוא עוטה שוב על ידיו; שוב הוא מעביר על גופי מטלית אלכוהולית צוננת, ובעוד אני מצטמררת אני מרגישה איך אתה מתקרב אלי, את הזין שלך ליד הכוס שלי, איך אתה מתחיל למשמש בתוכי, להרגיש איך שאני רטובה.
אתה דופק אותי, מזיין אותי הכי חזק שאתה יכול, ואני לא יכולה לזוז, בכלל. אפילו התנועות הרכות שאני מנסה לעשות באגני מנועות ממני, אני כפותה לספסל בחבלים, ובחזה שלי ממשמשת יד עטויה כפפה, שולפת את המחטים אחת אחת בזמן שאתה בועל אותי. כשאתה גומר בתוכי, אני מרגישה מטלית לחה מנגבת אותי ניגוב אחרון, ואני מצטמררת מהעונג ומתחושת האלכוהול המתנדף מעורי.
אתה יוצא מתוכי, מתארגן. לסימן שלך, הוא מתיר אותי מהחבלים ומניח את ידי על בטני. אני לא נעה, למרות שאני כבר משוחררת לגמרי. אתה רוכן לידי: "איך את מרגישה?" אני מאושרת, רוצה לחבק אותך. אני זוקרת אצבע. אתה מחייך: "כן, סאבית שלי?" אני מושיטה ידי אליך, ואנחנו מתחבקים. אחר כך אתה משכיב אותי שוב על הספסל, ואני תוהה, חשבתי שכבר נגמרו העינויים. והם באמת נגמרו. אני מרגשה אצבע אחת שלך חודרת לתוכי, נעה בתוך הנוזלים שלי ושלך, נעה וממשיכה לנוע, מלטפת אותי מבפנים, עוד אצבע מצטרפת, ואתה מענג אותי, מטריף את חושי, עד שאני זוקרת שוב אצבע רוטטת, ומתחננת, בבקשה תן לי לגמור, ואתה אומר לי "לא", ואחרי כמה זמן שוב, "לא", ובסוף אתה מרשה לי, ואני מתפוצצת על היד שלך, והאורגזמה שלי שוטפת אותי גלים-גלים-גלים.
אתה מרים אותי מהספסל, נושא אותי בזרועותיך אל הספה, ומשכיב אותי בחיקך. אני מניחה ראשי על חזך, קוברת את פני בתוכך. ומשום-מה עולה בי בכי, ואני מתכרבלת בתוכך, מתביישת, ואתה מלטף אותי, שם בשבילי.
ולבסוף אני מרימה ראש, איפה הוא. ורואה אותו עושה סידורים אחרונים, נפטר מהמחטים המשומשות, מהמטליות ומהכפפות, ומקפל את החבל האדום הארוך חזרה אל תיקו. כשהוא מסיים, הוא נעמד מולנו, וקשה להתעלם מהבליטה במכנסיו. אתה מרשה לו לשבת על כיסא לא רחוק מאיתנו, ולאונן. זה לא נוח לו, אבל הוא שולף את הזין שלו מרוכסן מכנסיו, ומאונן בלי להביט לעברנו, ורק אני מביטה בו בעניין, מרגישה את מבטך עלי, את שפתיך המרפרפות על צווארי. כשהוא גומר, אני מרגישה צורך עז לפרוץ במחיאות-כפיים, אבל מתאפקת. אתה מחייך. אתה קם לרגע, משאיר אותי על הספה, ומלווה אותו אל הדלת. לפני שהוא יוצא, אני רואה אותך מלטף את פניו, והוא מנשק את ידך בתודה.
אתה חוזר אלי, ואני מכסה את ידיך בנשיקות, כורעת על ברכי מולך, לא יודעת איך להגיד לך, מאיפה להתחיל להגיד לך, תודה. אני כולי תודה.
אני כבר לבושה בבגדים שבחרנו יחד, חצאית שחורה, תחתוני התחרה שאתה אוהב. החולצה סתם חולצה שחורה, פשוטה. אנחנו מתחבקים, ואז אני פושטת אותה.
הוא ניגש. בינתיים הכין את כל הדרוש סביבנו. הוא מביט בך במבט שואל – אני מרגע זה כבר לא נחשבת – ואתה מהנהן. הוא מוציא מתיקו חבלים אדומים, ובתנועות מיומנות קושר את ידי יחד, מהדק אותן אל הספסל. אתה מלטף את פני בעדינות. אני עוצמת עיניים. "תפקחי", אתה אומר לי. "עוד יהיה לך זמן להיות בעיניים עצומות." ראשי בחיקך, אני בוהה אל התקרה.
הוא מוציא חבלים נוספים ואורג אותם על גופי כרתמה, כופת אותי אל הספסל. רק רגלי נותרות משוחררות. אני עושה תנועה כרוצה לבעוט, ומרגישה את ידיך מתהדקות על ראשי: "אל תזוזי."
אני מרגישה את החבל על בשרי, הדוק ומגביל, וכל תזוזה הכי קטנה מזכירה לי שאני לא יכלה לזוז לאף מקום.
"אני יכולה בבקשה לעצום עיניים, אדוני?"
"כן, סאבית שלי, לכמה שניות את יכולה. עד שאני אגיד לך לפקוח אותן." אני עוצמת עיניים ושוקעת לתוך הקולות שסביבי, מתמכרת לכל חושי האחרים. מגע הספסל על גבי, מגע ידיך בראשי, קולות הדיבור והצחוק מסביב, המוסיקה. אני נושמת לאט ומתרפה אל תוך התחושות הללו.
אני חשה מגע יד לח וענייני על חזי, על בטני, על שדי. הוא מושח אותי באלכוהול, וגופי מצטמרר כשהאלכוהול מתנדף ומצנן את עורי. אני פוקחת עיני ורואה אותו עוטה כפפות-לייטקס על ידיו, ומוציא את המחט הראשונה מאריזתה.
אתה רוכן אלי: "את בטוחה שזה מה שאת רוצה, סאבית שלי?" "כן", אני לוחשת, ואתה מקרב שפתיך אל שפתי לנשיקה. "את זוכרת את מילת-הביטחון שלך?" "כן אדוני", אני אומרת, מציירת אותה בשפתי. "יפה מאוד", אתה אומר ומזדקף. הוא מביט בך. "התחל", אתה מורה לו, ואני מתנשמת, פתאום מתה מפחד.
אני חשה את מגע כפפת-הלייטקס על חזי. הוא גוחן מעלי, אומר לך משהו. אני לא מקשיבה לו – אני מקשיבה רק לך. "נשימה עמוקה", אתה אומר לי. "ובדקירה, תוציאי אויר." אני מהנהנת, מתוחה. הוא ממתין, המחט בידו. כף ידו האחת פרושה על חזי, נכונה. "מוכנה", אני אומרת, והוא נועץ במהירות את המחט מעל שדי השמאלי. אני מוציאה אויר, כמו שהורית לי. זה עוזר. אני מרפה את גופי וחשה את חמימות הכאב מתפשטת במעגל קטן סביב המחט, מגיעה אלי בנחת, גלית.
אתה מלטף את מצחי: "מה שלומך, סאבית יקרה שלי?" אני מחייכת אליך חיוך חלוש. טוב, טוב מאוד. אתה נושק לי. התנועה שלך מזיזה אותי קצת, ומחדשת את הכאב, שהתקהה בינתיים. אתה מרים את ראשי, מחזיק בו, ואז זז אחורה, ומניח בעדינות את ראשי על הספסל. לסימן שלך, הוא מתקרב שוב. אתה מלטף את פני, והוא שם סרט רחב על מצחי, מהדק בו את ראשי לספסל. אני לא יכולה יותר להזיז את הראש, אני לא יכולה להסתכל לצדדים. העיניים שלי מתרוצצות. זה קצת מלחיץ אותי. אני מרגישה איך הנשימה שלי נהיית כבדה, וכשאני מתאמצת לשאוף אויר, אני מרגישה שוב את כאב המחט בחזה. אני נרגעת כשאני רואה את הראש שלך, מחייך, מופיע מעלי: "מה שלומך?" ומחייכת אליך. שלומי כל-כך טוב, שקשה לי להאמין.
"את מוכנה לעוד?" אתה שואל. אני רוצה להנהן, אבל לא יכולה. הראש שלי מהודק לספסל, חזק. אני אומרת, "כן." "בוא", אתה אומר לו, והוא מתייצב מייד. אתה אוחז בידי, ומסתכל עלי. "עוד מחט, מעל השד השני", אתה אומר, ופקודתך מבוצעת מייד, נשמתי נעתקת לרגע מן הכאב וההפתעה, ואז אני נושפת אויר, מתרפה שוב לתוך הכאב, חשה את חמימותו. "עוד מחט" אתה פוקד, ואני מרגישה את אצבעך עלי, על שדי, במקום בו אתה רוצה לראות את המחט ננעצת. אני נסחפת לתוך הכאב, כשאתה מלטף אותי בעוד הוא מחדיר בי מחטים. אני אוהבת את התחושה של האצבע שלך עלי, מסמנת לי ולו היכן תהיה המחט הבאה. אני אוהבת להרגיש שאני בידיך, שהכאב והעונג שלי נתונים לך. אני אוהבת להיווכח איך הוא נענה לפקודותיך. איך, למרות שהוא זה שנועץ את המחטים, אתה הדום של הכאב שלי.
אני עטורה מחטים. חמש מעל לכל שד, וארבע בבטן, בקשת מעל הטבור. אני דואבת, מאושרת, רגע אחד מרגישה שלא אוכל יותר לעמוד בזה, ורגע אחר מרגישה שהכאב "קטן עלי" ולו מותר היה לי לדבר בלי רשות, הייתי מבקשת עוד. הכאב והסיפוק מתחלפים זה בזה בגלים, ולאט לאט מתערבבים זה בזה, עד שאיני מבחינה ביניהם עוד; אני מרגישה את מגע ידך המלטפת את גופי, מרפרפת מעל המחטים, נוגעת בהן, מסובבת אותן. אני שומעת אותו שואל: "מותר לי, אדון?" ומייד פניך מעל פני, בוחנות אותי. אני מחייכת אליך חלושות, מתאמצת לא לעצום עיניים. אתה מביט לתוך עיני: "כן, מותר לך."
אני מרגישה את ידו עטוית-הכפפה נחה על בטני, ואת אצבעותיו משוטטות עליה. מגע הלייטקס בגופי מוזר לי, זר לי, משונה לי מגעה המלטף של היד הלא-מוכרת. אצבעותיו העטופות מגששות מבטני אל שדי, המתוחים ורוטטים מן הכאב החודר בהם. אני לא בטוחה שאני רוצה שהוא יגע בי ככה; אני נמתחת, זעה מעט באי-נוחות, ומעוררת מייד גלים חדשים של כאב הנשלח מן המחטים אל כל גופי. ידך החמימה מושטת, מונחת על בטני, ומנחה את ידו הלאה משדי. אתה אוחז בידו ומשתמש בה כדי ללטף אותי, אצבעותיו הרפויות נעות בקצב הליטוף שלך. לבסוף אתה מניח את ידו על הכוס שלי, אני מרגישה אותה כבדה דרך החצאית.
"תשמור עליה חמה בשבילי", אתה אומר, ונעמד מול רגלי, מפשק את ברכי קלות. אתה מושך את התחתונים מתחת לחצאית שלי, נוגע בהם, מרוצה מלחלוחיותם; אתה מכריח אותי לפתוח את הרגליים יותר ויותר, עד שהפישוק נהיה לי כמעט בלתי-אפשרי. כל הזמן הזה היד שלו מונחת, כבדה וללא-תנועה, על הכוס שלי.
אני משפילה את עיני עד כמה שאני יכולה, מנסה לראות את פניך. הסרט מהדק את ראשי לספסל ואינו מאפשר לי תזוזה.בחריצי-עיני אני רואה, וגם חשה, איך אצבע אחת שלו מנסה להתגנב אל תוך החצאית שלי. לפתע אני שומעת סטירה מצלצלת: "אף אחד לא נוגע בסאבית שלי בלי רשות, ברור?!" וידו עטויית הלייטקס מתרוממת באחת, ואני שומעת אותו מתנצל. "אתה פה לעשות מה שאומרים לך. שום דבר חוץ מזה. ובלי הרשות שלי, אתה לא עושה שום דבר", אתה אומר, כועס. אך בכל זאת אתה משיב את ידו הכבדה ומניח אותה על הכוס שלי, וכעת היא אינה רפויה לגמרי, ואני מרגישה אותו משתוקק לגעת יותר, ולא יכול.
אתה ניצב שוב בין שתי רגלי הפשוקות, תוחב אצבע ואחריה עוד אחת לתוך הכוס שלי: "אני רואה שהסאבית שלי רטובה", אתה אומר בסיפוק, ומחכך את אצבעותיך בדפנות הכוס שלי, סוחט ממני אנחה. עכשיו גם אני מקבלת סטירה; "אני מזכיר לך שאסור לך להשמיע קול, סאבית שלי", אתה אומר, "לא בלי לקבל רשות." הסימן שלי לרשת הוא זקירת אצבע; זה בערך מה שאני יכולה לעשות. אני מייד זוקרת אצבע, אבל אתה אומר: "לא." ואין לי שום סימן שמאפשר להתווכח.
אתה מרים את ידו מעל הכוס שלי, ומורה לו לחלוץ מעל רגלי את הנעליים. הוא עושה זאת, ושם את רגלי על הדום מרופד. אתה חוזר לשבת מעל ראשי, מעביר ידך על פני. אני מנסה לנשק אותה כשהיא חולפת ליד שפתי, וזוכה לסטירה נוספת: "הסאבית שלי כנראה שוכחת, שהיא צריכה לקבל רשות." שוב אני מייד זוקרת אצבע, אבל אתה אומר, "לא." ומעביר שוב את ידך על פני, ליד שפתי, משתהה שם, ואני לא נותנת לך את נשיקת-התודה וההוקרה, שאני כל-כך משתוקקת לתת.
"אתה יכול להתחיל", אתה אומר לו, והוא, שפשט בינתיים את כפפותיו, סך ידיו בשמן ומתחיל לעסות את כפות רגלי. אני לא עומדת בזה, וגניחת-עונג נמלטת משפתי, בלי רצוני. שוב סטירה. שוב אני זוקרת אצבע, אבל זה מאוחר מדי, ואתה אומר שוב, "לא." ידיך מלטפות את פני, ידיו החמות, החזקות במפתיע, מענגות את כפות רגלי, ובתווך גופי המתוח, מיתרי, רוטט מכאב ותענוג. אני זוקרת אצבע. "כן, סאבית שלי", אתה אומר, וגניחת-עונג ארוכה פורצת מפי, שטה בגופי כמו אקורד מתמשך. אתה נושק לי ולוחש: "אני כל-כך אוהב לראות אותך סובלת…"
אתה נותן לו סימן והוא עוזב את כפות רגלי, מסיט את ההדום ומניח את רגלי על הרצפה. פני מתכרכמות באכזבה המתחלפת בהפתעה, כשהוא מפשק שוב את רגלי כמעט עד קצה גבול יכולתי. אתה מניח את שתי ידיך על לחיי, מקרב את פניך אל פני, וכשאתה מנשק אותי אני חשה איך הוא רוכן בין רגלי, ולשונו מתחילה ללקק אותי, למצוץ אותי. אני מופתעת אך נהנית, וחיוך לא-רצוני מופיע על פני. "את מרוצה, סאבית שלי?" אתה שואל בחיוך זדוני, ומניח את ידך הרכה על חזי, מעל המחטים. כבר כמעט הפסקתי לחוש בהם; אתה מתחיל לסובב אותן, אחת-אחת, עוקב באצבעך אחרי מקום חדירת-המחט, שולח גלים חדשים של כאב בכל גופי, וכל הזמן הזה לשונו רוטטת בתוכי. אני זוקרת אצבע: "הסאבית שלי רוצה לגמור?" כן אדוני, בבקשה, אבל אתה אומר, "עוד לא. הסאבית צריכה קצת לסבול בשביל האדון שלה קודם. אני רואה שכאן הסאבית יותר מדי נהנית."
אתה נוגע בראשו והוא עוזב את הכוס שלי. הוא מתקרב ולפתע הפנים של שניכם מעלי, ואני רוצה להסתכל עליו, לראות אותו, איך הוא נראה עכשיו – נהנה? מתוסכל? מושפל? אני לא יודעת איך נראה גבר כשאתה שולט בו. אבל אסור לי להסתכל, ואני נועצת את מבטי בפניך. אתה מביט בי במבט חודר, ואז אומר, "הפנים שלו רטובות לגמרי מהכוס שלך. אני רוצה שתלקקי ותנקי אותן." והוא רוכן קרוב יותר אלי, ואני מוציאה לשון, מלקקת את לחייו וסנטרו, טועמת את הטעם שלי מפניו, וכל הזמן הזה מסתכלת אליך, רוצה לנשק אותך, ללקק אותך, שאתה תהיה קרוב אלי, ולא הוא.
אני גונבת מבט אחד אליו, ורואה שעיניו עצומות ושפתיו רוטטות, נשימתו כבדה, והוא גם כולו מתוח. אתה מושך את ראשו ממני: "תחזור למקום שלך", אתה מורה לו, וגוחן אלי, "סאבית שלי, אני כל-כך מרוצה ממך", ומייד אני מתרפה, מתחייכת, ואתה צולל לתוך פי בנשיקה חזקה, עמוקה, המתחלפת בנשיכה.
אתה נעמד שוב בין רגלי, ומושך מעלי את החצאית, בכוח. הוא עומד בצד, מחכה להוראותיך. אתה משליך את החצאית על פני, ועכשיו אני באמת לא רוה כלום, רק נושמת את הבד השחור, הדק. "תתחיל להוציא, אבל לאט, בקצב שלי", אתה אומר לו. אני שומעת את צליל מתיחת כפפות-הלייטקס שהוא עוטה שוב על ידיו; שוב הוא מעביר על גופי מטלית אלכוהולית צוננת, ובעוד אני מצטמררת אני מרגישה איך אתה מתקרב אלי, את הזין שלך ליד הכוס שלי, איך אתה מתחיל למשמש בתוכי, להרגיש איך שאני רטובה.
אתה דופק אותי, מזיין אותי הכי חזק שאתה יכול, ואני לא יכולה לזוז, בכלל. אפילו התנועות הרכות שאני מנסה לעשות באגני מנועות ממני, אני כפותה לספסל בחבלים, ובחזה שלי ממשמשת יד עטויה כפפה, שולפת את המחטים אחת אחת בזמן שאתה בועל אותי. כשאתה גומר בתוכי, אני מרגישה מטלית לחה מנגבת אותי ניגוב אחרון, ואני מצטמררת מהעונג ומתחושת האלכוהול המתנדף מעורי.
אתה יוצא מתוכי, מתארגן. לסימן שלך, הוא מתיר אותי מהחבלים ומניח את ידי על בטני. אני לא נעה, למרות שאני כבר משוחררת לגמרי. אתה רוכן לידי: "איך את מרגישה?" אני מאושרת, רוצה לחבק אותך. אני זוקרת אצבע. אתה מחייך: "כן, סאבית שלי?" אני מושיטה ידי אליך, ואנחנו מתחבקים. אחר כך אתה משכיב אותי שוב על הספסל, ואני תוהה, חשבתי שכבר נגמרו העינויים. והם באמת נגמרו. אני מרגשה אצבע אחת שלך חודרת לתוכי, נעה בתוך הנוזלים שלי ושלך, נעה וממשיכה לנוע, מלטפת אותי מבפנים, עוד אצבע מצטרפת, ואתה מענג אותי, מטריף את חושי, עד שאני זוקרת שוב אצבע רוטטת, ומתחננת, בבקשה תן לי לגמור, ואתה אומר לי "לא", ואחרי כמה זמן שוב, "לא", ובסוף אתה מרשה לי, ואני מתפוצצת על היד שלך, והאורגזמה שלי שוטפת אותי גלים-גלים-גלים.
אתה מרים אותי מהספסל, נושא אותי בזרועותיך אל הספה, ומשכיב אותי בחיקך. אני מניחה ראשי על חזך, קוברת את פני בתוכך. ומשום-מה עולה בי בכי, ואני מתכרבלת בתוכך, מתביישת, ואתה מלטף אותי, שם בשבילי.
ולבסוף אני מרימה ראש, איפה הוא. ורואה אותו עושה סידורים אחרונים, נפטר מהמחטים המשומשות, מהמטליות ומהכפפות, ומקפל את החבל האדום הארוך חזרה אל תיקו. כשהוא מסיים, הוא נעמד מולנו, וקשה להתעלם מהבליטה במכנסיו. אתה מרשה לו לשבת על כיסא לא רחוק מאיתנו, ולאונן. זה לא נוח לו, אבל הוא שולף את הזין שלו מרוכסן מכנסיו, ומאונן בלי להביט לעברנו, ורק אני מביטה בו בעניין, מרגישה את מבטך עלי, את שפתיך המרפרפות על צווארי. כשהוא גומר, אני מרגישה צורך עז לפרוץ במחיאות-כפיים, אבל מתאפקת. אתה מחייך. אתה קם לרגע, משאיר אותי על הספה, ומלווה אותו אל הדלת. לפני שהוא יוצא, אני רואה אותך מלטף את פניו, והוא מנשק את ידך בתודה.
אתה חוזר אלי, ואני מכסה את ידיך בנשיקות, כורעת על ברכי מולך, לא יודעת איך להגיד לך, מאיפה להתחיל להגיד לך, תודה. אני כולי תודה.
