121 יום (מעין פרולוג)

לא לזוז.

להמשיך להתבונן בנעשה לפניו, ולא לזוז.

או: לזוז, אבל בשום אופן לא להפריד את כפות ידיו, שהיו משולבות מאחורי גבו, בכוח, עד להלבנה של פרקי האצבעות, על פי הוראתה: שלא יוכל לגעת בעצמו. אמנם היו שקועים אחד בשני כרגע, ולא הסתכלו עליו, אבל אל לו לקחת את הסיכון.

היא לבשה שמלת כחולה עם כתפיות מאריג דק, והייתה שרועה פרקדן על הספה: רגל אחת פרושה לפניה, השנייה מונחת ברישול על הרצפה. האדון, בן-זוגה, היה שרוע מעליה מזה דקות ארוכות. ידו האחת תמכה ברכות את עורפה; אצבעותיה של ידו השנייה היו עסוקות בפיה. מלטפות את שפתיה, מפשקות אותן אט-אט; מעבירות פס ארוך על השיניים, מחכות שתיפתחנה, ואז דוחפות עצמן לתוך הפה, באות במגע עם הלשון שליטפה אותן נמרצות. הוא היה קשוב לכל ניואנס, כל רחש שבא מפיה, כל תזוזה של גופה.

אחר חילץ האדון את אצבעותיו מפיה, הביא את פניו אל פניה, ולמשך דקה ארוכה החליף את אצבעותיו בנשיקה ארוכה של לשון הנחבטת אל לשון. תנועות האגן הרכות של שניהם העידו למה שניהם משתוקקים, אבל הם לא הניחו לתשוקה להשתלט עליהם: לאט-לאט הם נעו, ממצים כל אפשרות של תענוג מליטוף, מנשיקה, ממגע, בטרם יעברו אל השלב הבא.

לבסוף הזדקף האדון והתיישב על הספה, והביט מחייך בעבד, שישב מולם.

"רוצה גם?"

העבד חשק שפתיו ולא הגיב.

האדון צחק, והמשיך לחייך כשצפה בה קמה לאט ממקומה וניגשת אל העבד.

קראו לה דנית. עבור אוהד, האדון, הייתה לפעמים מלכה ולפעמים נשלטת, בהתאם למצב רוחם בכל רגע נתון; בשביל עדי הייתה תמיד שולטת, אבל רק מבחינת התנהגותה כלפיו ולא מבחינת הפנטזיות שלו ביחס אליה; היא ידעה שגם כמלכה בלבד יכלה לגרות אותו, אבל יכולתה לנוע בכל טווח התפקידים שבין השליטה לכניעה אפשרה לה ולאוהד למצות את תחושת התסכול של עדי, כאשר נדרש להתבונן בגבר אחר השולט בה, ומממש על גופה את כל אותם דברים שכל כך התאווה לעשות לה בעצמו.

קולה היה נעים כתמיד: היא לא נדרשה לשום נימה של אדנות כדי ליישם את שליטתה המוחלטת עליו. היא נעמדה מולו.

"מוצא חן בעיניך?"

הוא הנהן.

"תפריד את הידיים, ותחזיק אותן בצדי הגוף. בלי לעשות כלום", היא אמרה בנעימות. הוא ציית. היא ידעה שיקשה עליו יותר להתאפק ולא לנסות לגעת בה כשידיו אינן אחוזות זו בזו. היא משכה מעט את שמלתה כלפי למעלה, ובזהירות התיישבה על ברכיו, נהנית לראות אותו לוקח נשימה ארוכה כשגופה נוגע בו.

היא הייתה יחפה.

היא ישבה עליו כעת, גופה קרוב לגופו, אבל שומר על מרחק בטוח. אילו היה גוחן קדימה היה יכול להיצמד אליה, אבל הוא לא העז.

אצבעותיה, דקות ועדינות, הובאו אל פניו וליטפו אותו. לאט ובסבלנות, כפי שהיטיבה תמיד לעשות. שוב ושוב הניעה שתי אצבעות צמודות לאורך שפתיו. הוא ידע - גם מבלי שנאמר הדבר מפורשות - שאותו דבר שרצה יותר מכל, לפתוח את פיו, לנשק ולמצוץ ולבלוע את האצבעות המענות אותו, אסור עליו; היא ידעה שהוא יודע, ולכן המשיכה בכך דקות ארוכות, מחכה לראות האם ומתי יישבר.

"מתי גמרת בפעם האחרונה?", היא שאלה.

"לפני שמונה ימים", לא נדרש העבד לאמץ את זיכרונו כדי לדעת את התשובה; ומיד סגר את פיו, לאפשר לאצבעותיה להמשיך לענג את שפתיו.

"שמונה ימים בלי אורגזמה", היא אמרה, טון דיבורה משתומם כאילו לא היה לה שום קשר למצבו. "אני הייתי משתגעת אחרי שלושה ימים".

אצבעותיה המשיכו את טיולן האיטי על פני שפתיו עד שנשבר, ובבת אחת התנפל עליהן, שפתיו יונקות בכוח את האצבעות, בדיוק לאותה שנייה או שתיים שנדרשו לה על מנת למשוך את ידה אחורה. הוא פלט זעקה חנוקה של תסכול.

בינתיים קם אוהד ממקומו, וניגש אל מאחוריה. נצמד אליה. אחז ברכות בראשה, ליטף אותו. אחר אחז בכף ידה. היא חייכה, הבינה אותו מהר. הוא לקח את כף ידה והביא את אצבעותיה אל פיו; בסבלנות העביר עליהן את שפתיו, במגע מרפרף בהתחלה, בקושי נוגע, ואחר-כך יותר בכוח; מנשק, מכרסם ונוגס בקצות האצבעות; עתים הייתה פולטת צווחה של כאב, משנשך אותה, אבל תמיד הייתה הצווחה מלווה בחיוך.

על הספה, בעיניים כלות, התבונן העבד באותן אצבעות קסומות שרגע קודם נמנעו מפיו, נבלעות על ידי שפתיו של האדון, לשונו לוקקת ומוצצת אותן כאילו דבש היה מרוח עליהן.

היא התבוננה בעבד, משועשעת. "הכל בסדר?"

הוא הנהן.

היא הרימה עצמה מעט והתקדמה אליו, סנטימטרים בודדים מגופו, אבל מקפידה עדיין שלא לנגוע בו.

"אתה נראה כמו מישהו שקשה לו לנשום."

"אני רוצה לגעת בך", פלט.

"אני יודעת", אמרה, אבל לא יספה; המשיכה להתבונן בו מחייכת. היא ידעה שהוא רוצה שתענה לו; אפילו תשובה שלילית, אבל הציפייה לתשובתה ייסרה אותו יותר מכל. היא קמה ממקומה.

"קום", ציוותה על העבד. הוא קם.

בתנועה מחושבת ואיטית, פתחה דנית את חגורת מכנסיו, ונתנה להם להשתלשל עד לקרסוליו; היא יכלה להסיר אותם כליל, אבל חשבה שכך הוא ייראה מגוחך יותר. היא ציוותה עליו לשבת בחזרה.

כעת ישבה על ברכיה. על הרצפה. ממולו. בין שתי רגליו.

ושוב: אצבעותיה, אך הפעם אחרת: בעדינות החלה ללטף את רגליו, מברכיו ומעלה; לאט-לאט, וככל שהתקדמה כלפי מעלה, לאט עוד יותר. עיניה, מתבוננות תמיד, התרכזו בשלו, לוכדות את תחושותיו, את רצונותיו בכל רגע נתון. כאשר התקדמו והגיעו אצבעותיה לקו התחתונים, המשיכה ללטף, אך הקפידה שלא לעבור קו זה. משולהב ומתוסכל, פלט העבד גניחה של תשוקה. אצבעותיה חזרו למטה, אל ברכיו, והחלו שנית את המסע האיטי למעלה.

במהרה הבין העבד את חוקי המשחק: כל עוד הקפיד על אלם מוחלט, המשיכה לגרות אותו; ברגע בו השמיע קול, הרימה מיד את ידה והפסיקה לגעת בו; אחר-כך חזרה והחלה שוב את הליטוף, שוב מן הברכיים כלפי מעלה.

מאחוריה לא נשאר האדון באפס מעשה. בסבלנות שלא נפלה מזו שלה החל ללטף את ראשה בשתי ידיו; אצבעותיו בוחשות בשיערה, חורצות בעדינות את בשר הקרקפת, מגיעות עד אוזנייה ומקיפות אותן. מודע לעבד הנועץ בו מבטי קנאה מיוסרים. מדי פעם אחז ברכות בסנטרה על מנת להצמיד את שפתותיהם לנשיקה ארוכה.

העבד העריץ את שליטתה העצמית; כיצד הצליחה לגרות אותו בכל-כך הרבה דיוק ומחשבה, בזמן שהאדון מגרה אותה. כעת האדון שלח ידו לבין רגליה. היא חייכה, אבל לא זזה, ממשיכה לגרות את העבד; העבד, לא מסוגל לשאת את מראה היד הנעה בין רגליה, דוחקת את השמלה הכחולה ומצמידה אותה אל מפשעתה, פלט צעקה חלושה. מקפידה היטב על הכללים, הפסיקה מיד את מגען של אצבעותיה עם גופו.

"בבקשה", התחנן, אם כי לא ידע להגיד מה בדיוק הוא מבקש.

היא לא הגיבה. כעת, משהפסיקה לגרות אותו, נפנתה אל האדון. במשך דקה ארוכה נצמדו זה לזה. לבסוף נפרדו, וידיה חזרו לענות את העבד.

"מה אתה רוצה?", שאלה, קולה רך ומתחשב כתמיד.

"אותך", הוא אמר.

"מה היית רוצה לעשות לי?", שאלה.

"את יודעת מה", הוא אמר.

אצבעותיה לא פסקו לרגע לגרות אותו. בינתיים חזר האדון ללטפה בין רגליה.

"אני לא בטוחה שאני יודעת".

"את במילא לא תתני לי", אמר.

"איך אתה יודע?", אמרה.

הוא שתק.

"היית רוצה לגעת לי בחזה?"

האדון שמע את דבריה, וידו טיפסה אל חזה; החל ממשש את השד, מעל ומתחת לאריג הדק.

"היית רוצה לעשות לי את זה עכשיו?".

הוא לא ענה.

"אולי אתה לא אוהב את החזה שלי".

"אני אוהב", מיהר לומר.

"אז למה אתה לא מבקש לגעת בו?".

לבסוף נשבר:

"אני רוצה לגעת לך בחזה".

היא חייכה ולא ענתה. שוב התרגיל הזה, שפעל עליו כל כך טוב. הוא היה מודע לכך לחלוטין, אבל לא הייתה לו כל שליטה על העניין: מרגע שביקש פעם אחת, הצורך נעשה כבד מנשוא.

"אני מבקש לגעת לך בחזה. לנשק אותו".

היא עדיין לא ענתה.

"בבקשה".

אצבעותיה הפסיקו לנוע על ירכיו; כעת היא סתם הניחה עליו את כפות ידיה, לא רחוק מן המקום שאליו השתוקק שיגיעו.

שקט.

לבסוף קמה ממקומה, ונעלמה לכיוון חדרה. מן הסלון יכול היה העבד לשמוע דלת נפתחת ונסגרת של ארון; מבלי לראות, יכול היה לנחש שמדובר בארון הצעצועים שלה... כשחזרה לסלון החזיקה בידיה את זוג אזיקי העור המוכר, ועוד איזה חפץ מפלסטיק.

"אני לא סומכת על השליטה העצמית שלך", היא חייכה. "תסתובב".

הוא הסתובב, נותן לה לענוד את האזיקים על פרקי ידיו, מאחורי גבו. "זה", היא הסבירה בענייניות, "כדי שלא תנסה לגעת בעצמך, וכדי שלא תוכל להוריד את המשקפת".

"איזו משקפת", פלט, מסתובב אליה בחזרה.

"זאת", היא אמרה, וטלטלה מולו בין שתי אצבעות משקפת שחייה עשויה פלסטיק, משקפת ככל המשקפות למעט העובדה, ששתי העדשות שלה נצבעו היטב משני צידיהן בטוש שחור, באופן ששלל לחלוטין מן החובש אותה את יכולת הראייה שלו.

היא הרכיבה בזהירות את המשקפת על ראשו, מתאימה את אורך הרצועות הנדרש, עד שכיסו כהלכה את שתי עיניו.

"זהו", אמרה. "ניסיתי את זה בעבר, ואני יודעת שאתה לא יכול לראות עכשיו כלום. נכון?"

"כן", אמר.

"למשל, אתה לא יכול לראות אותי עכשיו מורידה את השמלה. אבל אתה יכול לדמיין". מבלי שליטה פלט אנחה של ייאוש. לאחר רגע הרגיש את מגע האריג על גופו, כשהשליכה עליו את השמלה המוסרת. מתפתל, אבל לא מעז לזוז, שמע אותה מתגלגלת מצחוק כאשר האדון אחז בה בחוזקה, ואת החבטה כאשר השליך אותה על הספה.

אחר-כך, במשך דקות ארוכות, אנוס היה לשמוע את הלחישות, האנקות, הצווחות, הצחקוקים; גניחות של תענוג שצרבו את עור התוף שלו עד כאב.