מלכת השדים
מאת SaTyR(מתחלף)
6 בנובמבר 2005
אני יושב ליד הכס שלה, לרגליה. מסתכל עליה מלמטה. כמה יפה היא, כל כך מושכת, מכאיבה ומענה. לא, היא לא סלחנית, אבל מפנקת במבטה. היא אמרה לי שהיא צריכה אותי, שהיא רוצה עבד נאמן באמת. אחד שידע את מקומו, והנה אני. אני מנסה לרצות אותה. אם היא לא תאהב אותי, היא בטח תהרוג אותי או אפילו גרוע מזה, תזרוק אותי ממלכתה.
בינתיים אני רק מביט בה, משהו שהרווחתי בשעה האחרונה (לא משנה איך). אני יכול להסתכל עליה עד שהיא תגיד שזה מספיק. זה לעולם לא מספיק. אני רוצה לראות אותה תמיד, לנשק את רגליה בלי סוף ולהיות רק שלה. למרות שהיא לא תהיה רק שלי לעולם, כי יש לה ממלכה למלוך בה - ממלכת השדים.
אני מרגיש חום עז מלטף את גופי, מכסה אותו בכאב מתוק עד עצם עצמותיי, מוריד את העיניים, זאת הדרך שלה להגיד שמספיק. בא לי לבכות כשאני רואה שוב את הרצפה במקום עורה החלק, בא לי לצעוק, אבל אני שותק. פשוט הרכנתי את ראשי בכניעה ושתקתי.
נשכב על השטיח לרגליה בכדי שתוכל לקום, לדרוך עליי, אסור שרגליה יגעו ברצפה, רגליה הקדושות (האפלות, אך קדושות). היא הולכת לטפל במשהו. היא קמה מכיסאה - מישהו הולך להיפגע, מישהו עשה טעות איומה והיא בטוח לא תחוס על חייו. אם היא קמה ממקומה בגלל עבד, אז הוא יסבול. זחלתי אחריה כמה מטרים ואז היא קשרה את הקולר על צווארי ומשכה אותי לקום על ארבע. המשכתי ללכת אחריה.
היא לא דיברה, רק פתחה את הדלת וארבעה נשים (שדות) זרקו את המסכן החוצה. כמה שהוא צעק וזעק לרחמים, דבר לא יעזור לו, היא לא מחזירה אף אחד. היא לא דיברה גם כשהדלת נסגרה. היא כמעט ולא מדברת. מי שלא מבין אותה בלי מילים לאחר יומיים בממלכתה חייב לעזוב. כמה יפה היא כשהיא מתיישבת שוב על כיסה.
המחשבה שגם אני יכול להגיע החוצה יום אחד מכאיבה לי. אני מזיל דמעה שלא הצלחתי לעצרה כמה שניסיתי. "אל תדאג," היא אמרה כשהסתכלה על פניי, "אתה בינתיים בסדר, אלייך אהיה יותר סלחנית". אחרי זה היא הרשתה לי לנשק את רגליה מספר פעמים. כמה מתוק הוא עורה, כמה כואב להיות רחוק ממנו.
היא קמה שוב. היא התעייפה והולכת למיטה. היא אמרה שעוד שבוע, אם אהיה בסדר, היא תרשה לי לשאת אותה למיטתה ובחזרה - לגעת בגופה, להרגיש אותה כל כך קרוב, אני מפחד שאשתגע. היא נשכבה על מיטתה והצביע לי על הקצה התחתון של המיטה. היא מרשה לי לישון לרגליה! היא מרשה לי!!!
היא נרדמה במהירות. חיכיתי עד שהיא תירדם - היא כל כך יפה בשנתה. התבוננתי בה עוד מספר שעות ונרדמתי גם אני. קרוב אליה. מחר מחכה לי עוד יום... לידה.
בינתיים אני רק מביט בה, משהו שהרווחתי בשעה האחרונה (לא משנה איך). אני יכול להסתכל עליה עד שהיא תגיד שזה מספיק. זה לעולם לא מספיק. אני רוצה לראות אותה תמיד, לנשק את רגליה בלי סוף ולהיות רק שלה. למרות שהיא לא תהיה רק שלי לעולם, כי יש לה ממלכה למלוך בה - ממלכת השדים.
אני מרגיש חום עז מלטף את גופי, מכסה אותו בכאב מתוק עד עצם עצמותיי, מוריד את העיניים, זאת הדרך שלה להגיד שמספיק. בא לי לבכות כשאני רואה שוב את הרצפה במקום עורה החלק, בא לי לצעוק, אבל אני שותק. פשוט הרכנתי את ראשי בכניעה ושתקתי.
נשכב על השטיח לרגליה בכדי שתוכל לקום, לדרוך עליי, אסור שרגליה יגעו ברצפה, רגליה הקדושות (האפלות, אך קדושות). היא הולכת לטפל במשהו. היא קמה מכיסאה - מישהו הולך להיפגע, מישהו עשה טעות איומה והיא בטוח לא תחוס על חייו. אם היא קמה ממקומה בגלל עבד, אז הוא יסבול. זחלתי אחריה כמה מטרים ואז היא קשרה את הקולר על צווארי ומשכה אותי לקום על ארבע. המשכתי ללכת אחריה.
היא לא דיברה, רק פתחה את הדלת וארבעה נשים (שדות) זרקו את המסכן החוצה. כמה שהוא צעק וזעק לרחמים, דבר לא יעזור לו, היא לא מחזירה אף אחד. היא לא דיברה גם כשהדלת נסגרה. היא כמעט ולא מדברת. מי שלא מבין אותה בלי מילים לאחר יומיים בממלכתה חייב לעזוב. כמה יפה היא כשהיא מתיישבת שוב על כיסה.
המחשבה שגם אני יכול להגיע החוצה יום אחד מכאיבה לי. אני מזיל דמעה שלא הצלחתי לעצרה כמה שניסיתי. "אל תדאג," היא אמרה כשהסתכלה על פניי, "אתה בינתיים בסדר, אלייך אהיה יותר סלחנית". אחרי זה היא הרשתה לי לנשק את רגליה מספר פעמים. כמה מתוק הוא עורה, כמה כואב להיות רחוק ממנו.
היא קמה שוב. היא התעייפה והולכת למיטה. היא אמרה שעוד שבוע, אם אהיה בסדר, היא תרשה לי לשאת אותה למיטתה ובחזרה - לגעת בגופה, להרגיש אותה כל כך קרוב, אני מפחד שאשתגע. היא נשכבה על מיטתה והצביע לי על הקצה התחתון של המיטה. היא מרשה לי לישון לרגליה! היא מרשה לי!!!
היא נרדמה במהירות. חיכיתי עד שהיא תירדם - היא כל כך יפה בשנתה. התבוננתי בה עוד מספר שעות ונרדמתי גם אני. קרוב אליה. מחר מחכה לי עוד יום... לידה.
