התפוררות

למשיסה.

דרגות החופש שלי, בהיוולדי, היו אין סופיות. כשל אותו גזע עץ פשוט, מוחלט ייחודי. אך כשם שהוא מאבדן לטובת היותו תרנים, קעריות, גפרורים או גרדום, שייעודם ברור, כך גם אני. מכוחן של בחירות שבחרתי, בהתלהבות או במחדל, לאחר מאמצי שכנוע מתישים או בהחלטה של רגע, מצאתי עצמי בגיל 34 כשותף זוטר אך מבטיח במשרד עו"ד ידוע בתל-אביב. היה זה מקום ששטיחיו העבים בולעים בדממה את סוליות הנכנסים בשעריו, שחדרי הישיבות בו ספונים עץ, המסוכך על שולחנות מהגוני יקרים מדי, ואשר המזכירות דואות בו במעין לחש רועם, והבעה מלכותית, יהירה באדישותה, נוסכת מפניהן, כאילו הגביע הקדוש עצמו נח היה להן על המגש, ולא בוץ עם שניים סוכר. סה"כ, נראה המקום כחיקוי גרוטסקי ורופף לקתדראלה גותית: שקט, תאורה עמומה, ומשרתים בקודש אחידי לבוש שתשמישם אינו חדל ואינו משתנה.

קרוב לוודאי שחיי היו מתמסללים להם באורח בלתי נמנע, עם צמתות ובהן בחירות מובנות מאליהן או לא חשובות. כך היה הדבר אילולי בפברואר 2004 פלשו לחיי כוחות האופל, בלבשם את דמויותיהם של סייענים בני אנוש או בהשתמשם בסייענים אנושיים ממש, על מנת לטרוף את קלפי ולשחת לאבק את חיי כפי שהיו עד כה.

נכון לעכשיו, דרגות החופש שלי מוגבלות לחדר צבוע לבן, כ- 4 מ"ר גדלו, במרכז הרפואי גהה בפתח-תקווה. הצוהר הסמוך לתקרה מסורג בצפיפות, ולפניו חלון הזזה שפרספקס תחת זכוכית משמש לו לעדשה. מיטתי מוברגת לרצפה. שרוכי נעלי נלקחו ממני. את צרכי אני עושה תחת עינו המוסטת אך הפקוחה של האח מ., איש בעל מראה טטארי משהו, אשר מימדיו ודברנותו מזכירים את אלה של מקרר גדול. אני מתגלח, גם כן בנוכחות מ., במכונה חשמלית שאינה שלי מול מראת אלומיניום. הנורה בתקרת חדרי כלואה כבכספת ועלי לבקש הדליקה או לכבותה, שכן הדבר נעשה מבחוץ.

מזה שבועיים אני מעיין בגיליון ישן של L'HISTOIR, שהוא העיתון היחידי שיכולתי להשיג. אני מוצא אותו מרתק. חבל שאיני קורא צרפתית. בתחילה ניסיתי להימנע מבליעת התרופות, זיפרקסה וטופאן, אך הדבר התגלה מיד וכפרס זכיתי בזריקה. אז אני בולע. שנתי ערבה ונטולת חלומות כפי שלא ידעתי שנים. אני משתדל לשכוח את מהלכי עד עתה, גם משום שהדבר מעורר בי אי שקט ידוע, גם משום שהוא חסר טעם מיסודו, בהיותו גוזל זמן עבור כלום, וגם מהיותם חתומים בשבע חותמות.

בכל זאת החלטתי לתעד את הדברים, למקרה שאתחרט או ליום שמישהו מדורשי טובתי המעטים יגלה בהם עניין. קיבלתי לבקשתי מהאח מחברת ללא סיכות ועיפרון קצר, לא לפני שהתייעץ עם ד"ר ברירהאוס, שלהפתעתי, הרעיון נשא חן בעיניו.


1/2004

המאורעות החלו בלחש - כתנועתו האיטית והתכליתית של טיגריס הסוגר על טרפו בחשרת היער, כשרק רשף עיניו הנקלט לרגע מבשר את העתיד לבוא. אך הדברים התרחשו בכל המקומות בהם שהיתי. והתעצמו.

המתמחה שלי, טיפוס דגי למראה, החל לגלות רשלנות מתריסה בהכנת התיקים. מסמכים שנטלתי והחזרתים נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה (חוות דעת רפואית? עדיין לא ניתנה בתיק הזה!), המזכירות הטרידו אותי בבקשות לחתום על מסמכים שכבר חתמתי עליהם פעמיים (אתמול? בכלל לא הייתי כאן אתמול!).

שכני לדירה, פנטהאוז מהודר ברמת אביב, החל לפתע לקדוח חורים בקיר המשותף לנו. כמו כן טיפל מסיבה לא מוסברת במערכת האוורור שהייתה תקינה לחלוטין. האיש - עיתונאי ידוע וגרפומן גרוע, טען שאין לו מושג על מה אני מדבר ושאפילו תמונה לא תלה. השקר ניגר מפניו. הוא דחק את הדלת במבט בוהה והבריחה פעמיים.

18/2/2004

החלטתי לזמן את אבי חיים, עו"ד כפוף לי, לשיחת בירור – זאת, לאחר שתיק שלישי חזר אלי כשהערות השוליים שכתבתי בו נמחקו בדרך לא ידועה. הוא היה חיוור שלא כרגיל, הכחיש שהערות כאלה אי פעם היו, וביקשני לעבור עימו על כל תיק לפני שאמסור לו אותו. לפתע התבררה סיבת חיוורונו: שמיעתי, שהייתה תמיד חדה, הבחינה בקליק הייחודי של טייפ מנהלים לכשראשו מתהפך. ואכן, בכיס חליפתו הייתה תפיחה חשודה. "אתה מקליט את השיחה איתי" – ציינתי בקול צונן וחרישי. חיוורונו העמיק לצבע הדף. מחלון המסדרון השקוף למחצה הבחנתי בדמות מוזרה, מקועקעת בפניה בפראות, דמות שלא מהעולם הזה. ידה החזיקה מעין מוט שנראה עשוי עץ ואשר את סופו או תחילתו לא יכולתי אז לשער. הדמות התפוגגה לאחר זמן כלשהו , כאילו נמזגת לזכוכית החלבית. "אני מקליט אותך" חזר אחרי כהד, ללא סימן שאלה בקולו. הוא דחף את כיסאו אחורה והמשיך לדדות בהליכתו של סרטן נכה לעבר הדלת כשאינו מתיק מבטו ממני. חוצפן. אצלי הוא גמר.

קמתי ועקבתי אחרי מהלכו במסדרון, הוא הלך-כשל, ולהפתעתי פנה לחדרו של עו"ד זילברשטיין, בכיר השותפים, נקש בדלתו ונכנס בו זמנית - מעשה שלא יעשה . מצוין. אפילו לא אצטרך לדון בו. שבתי לשכתב את אשר מחק,שולח לעתים מבטים לחלון המסדרון אך לא הייתי מסוגל להיזכר בשום אופן במה שבעצמי כתבתי. מעשה שטן. ב-11:30 הפסיקו לזרום השיחות הרגילות לטלפון. עשר דקות מאוחר יותר נכנסו לחדרי זילברשטיין וחרות, שותפו הבכיר, כשעל פניהם חיוך רחב, זהה ומבשר רעות.

"החלטנו שעליך לצאת לחופשה. לא לקחת כזו כבר שלוש שנים. אתה עובד מבוקר עד ערב ולא נעשה צעיר יותר."
"איני צריך חופשה. אני כן צריך שדברים יתבצעו ברמה שאותה אני דורש ואתם מכירים."
"צריך, וזה סופי", כך חרות בחיוך מופרך, שהבהיר היטב שכך הדבר.
"ממחר אתה שבועיים בבית. קנית את חופשתך ביושר", הוסיף זילברשטיין, כשמבטו נשפך לתוך עיניי - דבר שנהג לעשות לעתים נדירות, ורק לנחקרים על הדוכן.

שבועיים בבית.

פיטרתי את העוזרת לאחר שמצאתיה מעלה את האשפה תחת להוריד אותה. הסבריה לא עינינו אותי. מסביב, כאד, החלו הדברים לעטות את הכסות האדישה אך המצחינה של קנוניה.

בצומת המרומזר שבפינת הרחוב הופיעו לפתע מודדים לכאורה, לבושים היו סרבלים אדומים כשהם נושאים חצובות ועליהן מכשירים דמויי משקפות. הם הביטו במורד הרחוב והיו מתעדים משהו בקלסרים מאורכים. חשבתי שהפעם הם ממש מתרשלים, שכן הרחוב ותיק למדי וכל אשר בו כבר נמדד ותועד. במרחק מה מהם עמדה דמות כהה, גבוהה וזרה, שאת פניה לא ראיתי אם כי יכולתי לדמותם, ונעצה בקרקע מוט ארוך שקצהו מחודד כחנית דרוכה. בגיחה חפוזה קניתי טלסקופ על מנת שאיטיב להבחין בפרטים, רק כדי לגלות מכשירים דומים בחלונות אפלים לאין מספר, בוהים בי כפאותיה הרבות מספור של עין הזבוב. הגפתי את כל החלונות והתריסים ומיעטתי בתאורה ככל האפשר.

הטלפון טרטר שיחות מהמשרד. הטון היה קליל מדי ותוכן השאלות בנאלי מדי. כמו-כן זכיתי במספר לא סביר של שיחות שהתבררו כטעות במען. ניתקתי את הטלפון מהקיר. במחשבה שנייה, נטלתי מספריים וגזרתי את החוט ליד התיבה הראשית. לעולם אין לדעת.

קולות הקדיחה ורחשי הפעילות בצנרת המיזוג של שכני התגברו באופן בלתי נסבל. לא יכולתי להתעלם מכך יותר. דפקתי בדלת. העינית דהתה לרגע והצטללה שוב, בלא שקיבלתי מענה. לחצתי על הזמזם ללא הפסק. מלמולים נשמעו. לאחר כעשר דקות פתח את הדלת למחצה, כשהוא חוסמה בגופו. היה ברור שהוא מנסה להסתיר דבר מה. פניו נשאו הבעה מעורבת של התרסה, שמאחוריה פחד אקוטי ואיזו שהיא הססנות. מאחוריו הציצה דמות אוריינטלית נשית. מבטה חפן איזו אשמה נאלחת. דחפתי את הדלת בכל כוחי, נחוש לשבור, הפעם, את החומה הזו.

הטרנזיט המשטרתי קרטע לאנשהו, אני אזוק בידי וברגלי כשמולי שני שוטרים שנראו ערניים להפליא. בפינה ישובה הייתה דמות אפלה, עיניה עצומות למחצה, כשמוט ארוך משמש לה למשען. להפתעתי לא עצרנו בתחנת משטרה, אלא מול מבנה לא גבוה, שסמוך לו זיהיתי את ביה"ח בילינסון, אשר מעתה יהיה לי לבית.

התממשותו של הזר, בשבוע השני לשהותי בכלאי המלבין, לא עוררה בי הפתעה כלשהי - אם כי, באופן בלתי-נמנע, עוררה בי איזו תחושת פחד מרגשת ולא נודעת . הלא חייבים היו, במוקדם או במאוחר, להבהיר כוונותיהם ישירות ע"י נציג של גופם עצמו. והזר נראה היה בהחלט כמו נציג בכיר, אם לא הוא עצמו.

חזותו חומקת ממני שוב ושוב – והדבר עשוי היה להיות בלתי מוסבר, שכן זכרוני לפנים ולפרטים קנה לו שם. בכל מקרה היה ממוצע בגובהו, כמוני, לבוש היה בחליפה מופרכת בהידורה כשם שהייתה מרובבת לחלוטין. הוא ישב, או יותר נכון נמרח על פוטל אדום, ענקי ועתיק למראה. בין רגליו המשוכלות מצא לו מקום מקל הליכה ארוך ומחודד, בעל ראש כסף עגול ומלוטש כמראה, אשר באופן לא מובן לא השתקף בו דבר. הוא נעל נעלי עור מחודדות עם עקב מוגזם, שצבען לא זכור לי אך נראו ככאלה שיצאו מהאופנה לפני דורות רבים. פניו-שוב-הולכות ונמסות מזיכרוני ככל שאתאמץ לאסוף אותן. אני יכול לדמיין אותן כפנים המוארכות, השחומות כענבר, של גבר נאה ונטול גיל. מבטו היה שואל ואירוני משהו גם כשענה. ועיניו ירוקות היו. לפחות אחת מהן.

מדוע עכשיו? מדוע אני ? – הרגשתי אידיוט עוד לפני שסיימתי לשאול.
מה גורם לך לחשוב שזה דווקא אתה? ענה, בגרמנית משום מה, שפה שמעולם לא הבנתי או דיברתי.
קולו היה עמוק מיני ים. זכור, אמר, היהירות היא חטא יסודי.
לגבי חלק משאלתך, הרשה לי להזכירך נערה בשם יפית, מביה"ס העירוני ד' בהרצלייה, שאותה אהבת כל כך, ואשר התריסה מולך בהתנאות רווית שנאה כך שרק הזמן והעקירה לירושלים ריפאו וצילקו את כוויית מבטיה.
או, אולי, שנים של שגרה מענה כרב-טוראי בצבא פקידים, בהן ביקשת נפשך למות מידי יום, ואף קראתני לעתים, מוכן להחליף עולמך זה בשלי .
ובודאי תזכור את הימים הצרורים בלילות, בהם התייסרת ודשת בדפים מרובים ומיותרים, לקראת בוחני לשכתך האפלה, ואשר בהם היית מוכן להמיר את כל ממלכתך כולה בגיליון תשובות אחד.
רק שכעת הושחזת לשיא חדותך - והגיעה שעתך להישבר.
נסה לחשוב על הזכות הכרוכה במצבך: ממה כבר נותר לך לפחד? אוכל לומר לך שאפילו הכיב בתריסריון, אותו פיתחת בחודשים האחרונים מבלי דעת, הולך ונרפא לו.
ולגבי שאלתך השנייה, זו שאינה מעידה על בינה יתרה, אל דאגה, אתה לא לבד, ומעולם לא היית. איננו נוהגים במשוא פנים או ברחמים. עבורנו כולם אותו דבר, כשם שהאור שורשו בצל והודאות בספק יסודה.

התקשיתי לשאת את הגלישות הסופיסטיות, אך לא דיברתי מלה. פיל ענקי דרך על לשוני.
הפניתי מבטי מהזר משהחל להתפוגג. מרבצו האדום כדם נארג לאין מעט אחריו.

ישנתי שינה טרופה. חלמתי חלומות נמושים, שספריות מצהיבות, גולות כסף סינגולריות ונערה שעורה נקוד בירוקת רקבובית משמשים בהם בערבוביה.

למחרת , בזמן שנלקחתי ע"י האח מ. לצרכי הבוקר, לגילוח ולרחצה, התחוללה בחדרי מהומה לא קטנה. מישהו הניח תחת מיטתי חרב פלדה ממורטת, ארוכה כמוקש, שבסיסה זהב טהור, ואחלמה ואודם בניצבה, אשר באופן מוזר לא השתקף בה דבר. מנדנה השתרך תליון מוזהב, ועליו דיוקנו של כלב נרפה וצמרירי.

נערכה חקירה מקיפה בניצוחו של ד"ר ברירהאוס, אשר התמקדה בשאלה כיצד הגיעה חרב (חרב!) לחדרי. הלא ברור שעברה דרך הדלת שכן הסורגים הצפופים הוצאו מחשבון. היות והנחקרים הוצאו גם הם, אחד-אחד, מחשבון, נותרתי רק אני לבדי להגיד איך. בהכירי את חוקרי הערכתי שההסבר עשוי להטרידם יותר מהחרב עצמה. שתקתי כאילו מנעול על פי. נענשתי בריתוק למיטתי למספר שעות ובחושך מוחלט ליומיים. בנוסף, שונה במשהו הטיפול התרופתי, כך שתחושת כבדות נחה על כתפי, כאילו על הפלנטה צדק נקבע מושבי.

שבועיים אחרי

ד"ר ברירהאוס וגרורותיו סבורים שמצבי משתפר פלאים ושאני מתחיל "להכיל" את מחשבותיי באריזה סבירה. כנראה שאני "מכיל" ממש עד שפתי ושבכל תזוזה נשפך משהו, שכן מששלחתי את ידי להסיט את משקפי, לא התיק האח מ. מבטו ממנה.

ברירהאוס אופטימי להפליא. לדעתו ניתן יהיה תוך זמן קצר להעביר אותי לחדר רגיל ואוכל לטייל במסדרון. הרעיון רחוק מלשמח אותי. חדר מלוכלך עם שלושה שותפים שדעתם נתבלעה עליהם בעליל, וכמו שזכרתי את המסדרון בדרכי לפה, גני לוכסמבורג הוא לא. עדיף מסלול הקיר מקיר-לקיר בביתי הלבן.

הוחזרתי בינתיים לחדרי. לפתע התממש מולי הפרא המקועקע ובידו צלצל המלוטש, שמוט עץ ארוך משמש לו כבסיס. הוא הביט משום מה מתחת למיטה, אחר כך בי, ולבסוף בהה ממושכות בפינת החדר, אותה פינה שלא מזמן עוטרה בכורסא אדומה, ענקית ולוהבת כאש. קמתי וביקשתי שיסיטו את מפסק האור על מנת לכבותו. הוא נמוג לממלכת החושך.

לאחר זמן מה צדה עיני דבר מה מנצנץ על רצפת חדרי. היה זה הירח, מסתנן מהחלון רק כדי להבהיק בראש צלצל חד כחרמש. קירות חדרי החלו משחירים כבית פרספונה. חייכתי, סוף סוף בהבנה.