פרחים לשיפחה
מאת nerissa(אחרת)
19 בדצמבר 2005
היא נשמה עמוקות, מנסה למתן את ההתרגשות. עמדה מול המראה, מותחת שוב את הירכונים האחוזים בחגורת הביריות השחורה. מיקמה שוב את חזיית התחרה על שדיה הכבדים, הצחורים - מעיפה בבבואתה מבט אחרון לפני שפנתה אל פינת האוכל.
השולחן היה עטוי מפה צחורה, הנרות דלקו בפמוטים. הכלים ערוכים בסדר מופתי, סידור הפרחים ממוקם במרכז השולחן.
היא בדקה כי כל הנרות שהדליקה ברחבי החדר במקומם והעיפה מבט אל הקישוטים הקטנים שהעזה לתלות, מחוץ לרשימת ההוראות שקיבלה.
כמה בלונים וסרטים צבעוניים לא יזיקו ולא יכעיסו, אמרה/קיוותה בלבה.
פעמון הדלת צלצל מרסק את צלילו אל השקט שבביתה. היא זינקה ממקומה בהפתעה והעיפה מבט בשעון. כבר?
בצעד זריז פנתה אל הדלת, מותחת כתפיה, מלבישה את חיוכה המאיר ביותר, ופתחה את הדלת.
הוא עמד שם. אדונה היפה, הגבוה. כל כך יפה.
עיניה התרחבו בהפתעה כשראתה את זר הורדים האדומים בידו. חיוכה האיר עוד יותר.
"אדוני? בשבילי?"
"בשבילך, שפחה יפה שלי. יום הולדת שמח." הוא נכנס, סוגר מאחוריו את הדלת. מנמיך ראשו אל הדמות הקטנה והנרגשת שמולו. בעיניים מחייכות קרב שפתיו אל מצחה ונשק לה.
עיניה הוצפו דמעות ריגוש. הוא כל כך רומנטי לפעמים שהוא עוצר את נשימתה!
היא הושיטה ידה בכדי לקחת את זר הפרחים, אבל תנועה קלה מצדו גרמה לה להרים עיניה במהירות אליו.
"עדיין לא. קודם נראה איך סידרת כאן." הוא פסע פנימה אל פינת האוכל, עיניו בוחנות את האווירה העדינה המוארת באור נרות, את השולחן הערוך. גבותיו התרוממו מעט כשראה את הבלונים ואת סרטי הקישוט אבל הוא לא אמר דבר.
הוא פנה אליה. היא עדיין עמדה על יד דלת הכניסה. יפיפייה באורם הרך של הנרות, בגדיה התחתונים השחורים מחמיאים לגופה הבשל. נחיריו התרחבו בערגה.
עורה הלבן בלט אל מול הגרבונים, חגורת הביריות והחזייה השחורה. היא לא לבשה תחתונים כפי שהורה לה ובשר ערוותה בהק למולו, ממוסגר ברצועות חגורת הביריות. מזמין.
"הסתובבי. תני לי להסתכל עליך", אמר בשקט. היא נעה כרקדנית, תנועותיה איטיות, מרשה למבטו לשטוף כל מילימטר בגופה. ריגושה מריץ את נשימתה ואת תנועת שדיה.
ישבנה בהק בלובנו מול עיניו.
הגיע הזמן.
כשסיימה את סיבובה עמדה בשקט, ידיה משולבות מעבר לגבה, עיניה נעוצות בו. ממתינה.
עיניה נפערו כשראתה את ידו מתרוממת אל הזר שבידו. כף ידו הגדולה עטפה את ראשו של אחד הורדים האדומים, ובתנועה החלטית הוא תלש את הראש ממקומו, אצבעותיו ממוללות אותו בידו, מפרידות עלה אדום מרעהו.
מבטה המבולבל עלה לשלו. מבטו היה קפוא. לא מספר.
אצבעותיו נפרסו ועלי הכותרת האדומים צנחו לאיטם אל הרצפה, מותירות ערימה אדומה כדם של עלים מעוכים.
"עקבי אחר האדום" הוא אמר והפנה גבו אליה, פונה אל עבר חדר השינה. מידי פעם נשרו מתוך כף ידו עלי כותרת אדומים, מציירים לה שביל אדום אל חדר השינה. בעקבותיו.
הוא עמד שם. לצד המיטה. בקצה השביל האדום. ידו החזיקה עכשיו רק צרור גבעולים נטולי פרחים. צרור גבעולים ארוכים, מעט עלים מקשטים אותם, קוציהם בולטים מבין העלעלים.
"כפות ידיים על המיטה" - והיא ידעה את מקומה.
השעינה כפות ידיה על המיטה, מרגישה איך מיניותה נכנעת לריגוש העצום שפשט בגופה, מכווצת שרירי ירכיה, שרירי רחמה, הלחלוחית בין שפתיה התחתונות מאיימת לפרוץ את גבולותיהן.
"פרחים לשפחה שלי. מזל טוב, יקירתי."
היא שמעה את האוושה כשידו הונפה ושלחה את צרור הגבעולים לחרוש את האוויר בדרך אל ישבנה הלבן.
גופה רעד כשפגעו הגבעולים הגמישים בעורה, מותירים אחריהם פסים אדומים ונשיכת קוצים. היא נשמה את ריח הכאב, ניחוחו כניחוח פרחי שיפחה.
השולחן היה עטוי מפה צחורה, הנרות דלקו בפמוטים. הכלים ערוכים בסדר מופתי, סידור הפרחים ממוקם במרכז השולחן.
היא בדקה כי כל הנרות שהדליקה ברחבי החדר במקומם והעיפה מבט אל הקישוטים הקטנים שהעזה לתלות, מחוץ לרשימת ההוראות שקיבלה.
כמה בלונים וסרטים צבעוניים לא יזיקו ולא יכעיסו, אמרה/קיוותה בלבה.
פעמון הדלת צלצל מרסק את צלילו אל השקט שבביתה. היא זינקה ממקומה בהפתעה והעיפה מבט בשעון. כבר?
בצעד זריז פנתה אל הדלת, מותחת כתפיה, מלבישה את חיוכה המאיר ביותר, ופתחה את הדלת.
הוא עמד שם. אדונה היפה, הגבוה. כל כך יפה.
עיניה התרחבו בהפתעה כשראתה את זר הורדים האדומים בידו. חיוכה האיר עוד יותר.
"אדוני? בשבילי?"
"בשבילך, שפחה יפה שלי. יום הולדת שמח." הוא נכנס, סוגר מאחוריו את הדלת. מנמיך ראשו אל הדמות הקטנה והנרגשת שמולו. בעיניים מחייכות קרב שפתיו אל מצחה ונשק לה.
עיניה הוצפו דמעות ריגוש. הוא כל כך רומנטי לפעמים שהוא עוצר את נשימתה!
היא הושיטה ידה בכדי לקחת את זר הפרחים, אבל תנועה קלה מצדו גרמה לה להרים עיניה במהירות אליו.
"עדיין לא. קודם נראה איך סידרת כאן." הוא פסע פנימה אל פינת האוכל, עיניו בוחנות את האווירה העדינה המוארת באור נרות, את השולחן הערוך. גבותיו התרוממו מעט כשראה את הבלונים ואת סרטי הקישוט אבל הוא לא אמר דבר.
הוא פנה אליה. היא עדיין עמדה על יד דלת הכניסה. יפיפייה באורם הרך של הנרות, בגדיה התחתונים השחורים מחמיאים לגופה הבשל. נחיריו התרחבו בערגה.
עורה הלבן בלט אל מול הגרבונים, חגורת הביריות והחזייה השחורה. היא לא לבשה תחתונים כפי שהורה לה ובשר ערוותה בהק למולו, ממוסגר ברצועות חגורת הביריות. מזמין.
"הסתובבי. תני לי להסתכל עליך", אמר בשקט. היא נעה כרקדנית, תנועותיה איטיות, מרשה למבטו לשטוף כל מילימטר בגופה. ריגושה מריץ את נשימתה ואת תנועת שדיה.
ישבנה בהק בלובנו מול עיניו.
הגיע הזמן.
כשסיימה את סיבובה עמדה בשקט, ידיה משולבות מעבר לגבה, עיניה נעוצות בו. ממתינה.
עיניה נפערו כשראתה את ידו מתרוממת אל הזר שבידו. כף ידו הגדולה עטפה את ראשו של אחד הורדים האדומים, ובתנועה החלטית הוא תלש את הראש ממקומו, אצבעותיו ממוללות אותו בידו, מפרידות עלה אדום מרעהו.
מבטה המבולבל עלה לשלו. מבטו היה קפוא. לא מספר.
אצבעותיו נפרסו ועלי הכותרת האדומים צנחו לאיטם אל הרצפה, מותירות ערימה אדומה כדם של עלים מעוכים.
"עקבי אחר האדום" הוא אמר והפנה גבו אליה, פונה אל עבר חדר השינה. מידי פעם נשרו מתוך כף ידו עלי כותרת אדומים, מציירים לה שביל אדום אל חדר השינה. בעקבותיו.
הוא עמד שם. לצד המיטה. בקצה השביל האדום. ידו החזיקה עכשיו רק צרור גבעולים נטולי פרחים. צרור גבעולים ארוכים, מעט עלים מקשטים אותם, קוציהם בולטים מבין העלעלים.
"כפות ידיים על המיטה" - והיא ידעה את מקומה.
השעינה כפות ידיה על המיטה, מרגישה איך מיניותה נכנעת לריגוש העצום שפשט בגופה, מכווצת שרירי ירכיה, שרירי רחמה, הלחלוחית בין שפתיה התחתונות מאיימת לפרוץ את גבולותיהן.
"פרחים לשפחה שלי. מזל טוב, יקירתי."
היא שמעה את האוושה כשידו הונפה ושלחה את צרור הגבעולים לחרוש את האוויר בדרך אל ישבנה הלבן.
גופה רעד כשפגעו הגבעולים הגמישים בעורה, מותירים אחריהם פסים אדומים ונשיכת קוצים. היא נשמה את ריח הכאב, ניחוחו כניחוח פרחי שיפחה.
