גלידה וניל לחוף מדבר (1)

כבר מן המציצה בכביש הערבה הייתי יכולה להבין באיזה גוון תצבע חופשתנו. חופשה משותפת ראשונה, יום אחרי שזרקתי אותו מלבי. יום אחרי שזחל, ועוד איך זחל... ואני עד הערב מותחת מושכת מתלבטת אם ראוי שניסע, אם כדאי שאסע, ויודעת שלא. ובכל זאת, איך קנה אותי במחיר שני ספרים חדשים. זונה של ספרים. בזיל הזול, ממש מחירי שבוע הספר. בלב מלא חשש, פעם ראשונה להיות לבד, ביחד, 24 שעות ביממה. 24 שעות בחממה. חופשה של ארבע ימים, זונה זקנה שותה איתו, רוצה סיפור ושיכניס בו אהבה, וגם הרבה סקס. הוא כבר סיפר לי על הונג-קונג וכל הסיניות-קוריאניות-יפניות שלו, ואני מן הפרופיל של אלתינה, או אתנה או כל דמות אלילית כסופה או זהובה, כבר הסרתי את דמותי כסמלת הקשוחה במדי צבא. הוא התעקש, בצדק, על הנהיגה. לא טסנו, ולא מקמצנות. הכול כבר היה ארוז מבעוד מועד. לוקח זמן לצאת לדרך, להיכנס ל- "mood" להפציע לתוך יום חדש במקום חדש. הדרך מתגלגלת ואור השחר מפציע קצת אחרי דימונה, מעל הירידות של סדום. עם הנקר הראשון, עם הוונטיל הקרוע הראשון (מחמישה!) קצת אחרי עין חציבה, עם התסכול הראשון שלו על שלא קלה היא לא קלה דרכינו - הלך ופשה בי רוגע מפויס של קדם-סיני. חייכתי כיודעת-סוד בת-אלמוות, וכל העיכובים וכל הפנצ'ריות בין סדום לאילת, וכל חמשת הונטילים שנשחתו, השרו בי פיהוק מחויך. ככל שהוא הלך והתעצבן, הלכתי אני ונרגעתי (מכירה את ה pattern – יען כי נהג המשאית היה חמום-מוח, לפרקים, ולמדתי לא רק לחיות עם זה, אפילו לחייך). עוד שעתיים עיכוב? אז מה? אני יורדת על ברכי מחוץ לרכב, מאחוריי משאיות מגיחות בשעטה מתוך ערפל של שחרית, ומסיטה ראשית את בד השרוואל החדש, זה שרכש באילת אבל טרם לבש לפני, ואז את בד התחתונים שלו, המיותרות, משחררת את איברו, פותחת את הפה ומכניסה אותו לתוכי. בועלת אותו בלשוני. השתגעת?! כאן?! כן. מה אכפת לי? בחברת אלופי על רקע המדבר, מה רע? מה בוער? למה לחכות עוד שעתיים כדי להוריד הילוך? הנה אני
כבר
מ ר ח פ ת

השארנו מאחורינו הגדרות קודמות של שליטה. העולם הקשה שנפתח בפנינו בחודשים האחרונים איננו שונה כל כך ממקבילו, המכונה, אולי לא בצדק - ונילי. אלא שכאן במקום שבו אנו נמצאים, בלימבו הזה הכול ברור יותר: מאבקי הכוחות בין המינים לובשים צורה ומקבלים לגיטימציה. יש שם למרדנות ושם למלחמה ושם לשליטה ושם לכניעה. יש מקום להתרסה, לפיצוי או לעונש. והכול חוקי, ואפשרי, ומותר. גם להרים ידיים, ציפורניים, שיניים. לקלל, לירוק, לסטור. אבל לא בחופשה. לאחר ארבעה חודשים אינטנסיביים החופשה היא סוג של מפלט אחרון. גם מאלימות. גם מכוחניות. אנחנו נוסעים דרומה בניגוד לכל ההתראות הביטחוניות, משאירים מאחור הכול, בלי טלפונים, ללא שעונים. בלי אינטרנט, ללא הנסד"ק. אין שולט ונשלט. ובכל זאת חשבתי: אני היא המובילה, והוא - המובל. עניין של ניסיון. אני, ילדת חולות וטבע. החושה על החוף היא לי בית, אני אוהבת להירדם תחת כיפת השמיים, לישון חשופה לאבק כוכבים. הוא שוכן-מלונות. ולא סתם מלונות. פאר שובה אותו. מדבר בשפה שלו. אני מקווה שלא יתגלה כמפונק. פעם ראשונה שלו בסיני. פעם ראשונה שלו בחושה. פעם ראשונה יהיה מסטול. אין ברירה, עלי לקחת אחריות. אבל לא בכוח. לא בכוחניות.
ב ש ל ו ה

ב ח י ו ך

קל להיכנס לשגרת היום. ממילא אין הרבה מה לעשות. שוכבים תחת סככה על שפת הים וקוראים, או כותבים. בחרתי לו ספרי חובה מספרייתי, דברים שהיה עליו לקרוא, לדעתי. דברים שיענגו אותו. ספרים שיגרמו לו לחשוב. ולקחתי לי יומן חדש וצבעים, למקרה שתשרה איזו מוזה, אולי יבוא לי לצייר. אז קוראים, או כותבים, אם אפשר. שהרי תמיד מישהו או מישהי מאיתנו קצת יותר חרמן, ומצית את השני. החרמנות היא חלק אינטגראלי מחוויית סיני, החופש, באוויר. אין להימנע מכך. הוא נוגע בי כל הזמן. מסדר לי את החזייה, 2 מידות יותר מדי קטנה. לא חזייה, אולי פיטמיה. וגם זה בקושי. הוא מוציא את שדי מבתי הבד ומכניס אותם כרצונו. בכל מקום הוא מפגין עלי בעלות, כורך זרועו על כתפי, על מתני, לופת את קרסולי, כמכריז ללא בושה "זה שלי" או בגרסא המשופרת "כל זה שלי". זה נעים לי. אני רואה בכך נוהג ברברי, פרימיטיבי. זה נפלא בעיני. אני נמסה למרגלותיו. הרחק מן העיר הלחה העבשה, הרחק מלהיות האישה האחרת, הרחק מחוף הים של הרצליה, בה ישב קפוא ולא זז למגעי, לא נינוח ולו לדקה, שמא מישהו יעבור ויראה אותנו שם ביום שישי, מתמזמזים כאילו כל העולם שלנו על שפת הים. עכשיו ללא הסתר, עכשיו ללא בושה. עכשיו זה עכשיו. כאן זה כאן, אי שם בחוף מדבר, וזה הוא שממיס אותי ולא חום השמש. ממיס, מסיס. כל כולי מסיסה. אני שלו יותר מאי-פעם. כל שיבקש יעשה בי. כל שיבקש אעשה לו. "גלידה! גלידה!" נשמעת מדי פעם קריאה, עת חולף נער עם צידנית קטנה, מתקרב, מנסה את מזלו. "צמידים, חרוזים!" עוברות בדואיות זקנות בלבוש מסורתי, מנסות לעשות את הסיפתח של היום. או קבוצת ילדות צחקניות בחצאיות מעל מכנסים, אפילו ברעלה וכובע בייסבול. רק תקנו. עשרים גיניי. תעשו טובה. וכשזרים מתקרבים אלינו לסככה, איננו מתרחקים זה מזו. ללא צניעות מדומה, ללא מבוכה, אנחנו שניים. וזו עובדה. כל הזמן מתקרבים, כל העת בתשוקה. גם אני נוגעת בו כל הזמן. ציפורני חולפות הלוך ושוב במסלולים אקראיים, כמעט שורטות בבשרו, כריות אצבעותיי מרפרפות שעות, שעות, שוב ושוב, לא מתעייפות, מתקיפות, משחררות, מרגיעות, פוחזות ומשתובבות על חלקים נבחרים בעורו. על מותניו הדקיקות, דקיקות בלתי אפשרית, על בטנו השטוחה, עצמות האגן המזדקרות, חזהו הצנום, צווארו הברבורי וחזרה למטה דרך צידי הגוף. ושוב. בערגה, בתשומת לב, בנחישות של גלים המלחכים את החוף. עוד. עוד. ולא מתוך כוונה לאיזו תגובה הדדית.
בהתמסרות.
ב נ ת י נ ה

אני תמיד זמינה. אין "לא".
אין "לא עכשיו".
אין "לא כאן".

א י ן ?

בערב, אחרי המקלחת, לאחר ארוחת הערב המסורתית, שרועים על מיטת קנים על החוף, בשולי הסככה הגדולה המוארת. למיטת החוף שיפוע, ומוטל עליה מזרון וכר. אני שוכבת בנוחות, ראשי מורם והוא ישוב מולי, בין רגלי הפשוקות. מעביר אצבעות קרירות לאורך הרגל, מן הקרסול והלאה, צפונה אל חיק הבשר הרך. אני לובשת פיסת בד אדומה הכרוכה סביבי ומגיעה אל מתחת לברכי. אני צריכה לחזק מדי פעם את הקשר על חזי. אין כלום מלבד הסמרטוט המפריד בין גופי העירום ואוויר הלילה. אין לי צורך ביותר מזה. זהב שחור מתנוצץ שזפונו באור הכתמתם, מתבונן בי עטויה בחתיכת שמאטע מהודו כאילו היה הדבר היפה ביותר בעולם. אצבעותיו לוחשות לי אהבה, מדגדגות, מענגות את עורי, מפרפרות מאחורי ברכי, "תרימי", הוא אומר בקיצור. מצפה ממני להבין. לא מבינה, עקשנית-מטומטמת, חירשת, "לא תומעת!", או מעמידה פני מתקשה. מבטו מחמיר. הוא מורה לי בלחש להרים את ברכי ופושק אותן. הבד האדום נמתח בין הירכיים ונוצר אוהל מרווח. הוא מנצל אותו ומייד דוחף אלי את שתי ידיו, ללא היסוס, ללא מגע מרפרף-תחילה, היישר: יד אחת צובטת ומורטת את בשר הערווה, יד שנייה שולחת פנימה אצבע-גישוש ראשונה. הבשר לא מוכן, אדוני. עיניים נפערות, פה נחנק מזעקת הפתעה ו... הס. אנחנו במרחק שני מטרים מוצללים מן הסככה המוארת. שבעה מטרים מאנשים שמנגבים חומוס ומוצצים פולקע עוף. אני שומעת אותם משוחחים. לעזאזל אני שומעת את מגע הפיתה בצלחת, את הטפטוף השומני הנוזל על בדל סנטר. נדמה לי שאני יכולה לשמוע פיסת עלה פטרוזיליה נתקעת בין זוג שיניים. האם הם לא שומעים אותנו? פתאום נגיחה מכווצת-נרתיק. נשמתי נעתקת. כמעט גניחת כאב. "את לא לגמרי איתי", נוזף בי. "תשתתפי בחגיגה", ספק מבקש ספק פוקד. אני נאנקת בשקט. מיוסרת. מתביישת. "מה, הם לא רואים?" "הם לא רואים. הם לא כאן. תתעלמי מקיומם. את לא מספיק רטובה. תרטיבי, עוד." אצבעותיי מזיזות את הבד הדק, דוחקות את קפליו בכדי ליצור חציצה מלאה בינינו ובין הקהל, לו רק יפנה מי מהם לראות. עיני הנץ שלו מבחינות ורשף ניתז מהן. בקול שקט ותקיף, מסנן בין שפתיו: "ככה אני רוצה את זה!" טיפת רוק ניתזת בסיומו של המשפט ונוחתת על פני. כמה הולם. ידו מסיטה את הבד למקום חדש, שערורייתי אף מקודם, ואינני זעה, לא מסיטה את הבד, משותקת ממבטו. ושוב מתחדש המאבק על ערוותי. פוקד עלי בקולו ובאצבעותיו. "תני לי אותך. מייד." ואני מדקלמת בלב, בלי קול, "הרימי האגן, הבליטי דגדגן, הניחי הישבן (באותו מתח שריר, וכעת - לריר...)". הוא מרוצה מן התנוחה הזו, הוא חש מתי הדגדגן גדל ונפרד מקליפת השפתיים הפנימיות, עכשיו הוא נחשף במלוא גודלו הקטנטן, מזדקר תחת אצבעותיו . הנה עוד אצבע בפנים, הוא מחדיר אצבע נוספת, וכעת שתיהן נעות בתוכי, חודרות ויוצאות. נהמה נמוכה נפלטת מפי. "נעים לך", הוא קובע עובדה, "ככה את אוהבת, נכון? אז למה לא ביקשת? בבית את מבקשת". לא יכולה לענות. מפחדת מצליל קולי המגורה, הצרוד. שקטה, כמעט משותקת, עסוקה בלהחזיק את עצמי כאילו סתם מנמנמת אחרי הארוחה, טרודה בהנאות העיכול האיטיות, והוא סתם ככה במקרה תקוע למרגלותיי, רוכן עלי, באין לו מקום טוב יותר. אבל שם למטה תהום מחשכים כל כולי נפתחת לפניו, ירכי רועדות ממתח והתרגשות, קופצת ופושטת כפות ידי ובהונותי בהתאם לגלי התענוג, נסחפת בעל כורחי, מבוהלת ושלווה, מפחדת ומצפה. "אני רוצה שתגמרי." "אי אפשר. לא אוכל." "כן, תוכלי. תגמרי." אבל אני לא יכולה להשתחרר מספיק." הוא רוצה שאגמור, ככה בטבעיות על החוף. לא יכולה. לא יכולה. פתאום מוסיף אצבע אחת בתחת. דמעות בעיני. החדירה הכפולה בשני נקבי בוזמנית, הרטט בפנים הולך ומתגבר, משחק אצבעותיו הארוכות, היפות, בתוכי. אני מדמה אותו לש את קרבי, יכול לשלוף אותם מתוכי. כולי חתיכת בשר משתוקקת עקודה על אנקול ידו המופלאה. בידו השנייה הוא מעסה אותי בתנועות סיבוביות, לא מרפה. "תגמרי! תגמרי!" הוא לוחש לי, פוקד עלי. אין לי אוויר. לנשום! לנשום! בשקט! בשקט! איך אפשר? איך אפשר? איך הוא יכול לקרוא אותי ככה. מרטיבה, מרטיבה, מרטיבה. ולא גומרת. "תאונני!" "לא!" "תאונני! אני רוצה להרגיש אותך גומרת." "לא רוצה. מספיק לי. זה כבר לא יבוא. לא עכשיו." "אז מה את רוצה?" "ללכת לחושה ולהזדיין." "פתרונות קלים, עצלנית, פחדנית." "אני הולכת." מוותר לי, "חכי,
א נ י
ב א."

בחושה בטירוף, בהתנפלות, בכניעה, בהפרזה, בשיא מטלטל, מהפנט, במוות קטן או במקור החיים, שהלך ונבנה ממגע למגע, מתנוחה למבט לצביטה להפוגה, מתח מיני המטפס מדרגה-מדרגה לאורך כל היום. עוד אצבע ועוד, עוד מלפנים ועוד מאחור, פיסט שלם, את כל האגרוף בי, דברים שלא עשיתי מעולם. לא ככה. ואורגזמה מטלטלת, צעקות, נביחות, יבבות ופורקן, ובכי, ולהירדם איתו, בפעם הראשונה לישון איתו לילה שלם ולא לחשוש ולא לחשוב מתי נקום, מתי ילך.
לא ילך. נקום יחד. מחשבה אחרונה לפני שנרדמים.
ומתיקות
ה ש י נ ה

להתעורר לפניו, לראות אותו ישן. לחזור לישון. שיתעורר לפני ויתבונן בי ישנה וישוב לנמנם. וככה עד שקמנו. והזמנו ארוחת בוקר לסככה קטנה על שפת הים. מתפרקדים על הכריות, הוא נסמך על עמוד הסוכה בגבו, מסית את בד השרוואל שלו ואומר ברוך: "תמצצי לי!" "כאן? בחוץ? ולאור יום?" "תמצצי." אני גוחנת, שוכבת שרועה, ראשי בחיקו, נוטלת את האיבר בפי. "אוחח.. את נפלאה", עיניו רגועות, "אני אוהב שהוא גדל לאט בפיך". עיני משוטטות מעל גובה הכריות. האם יש מי שיכול לראות מה אנחנו עושים? בסככה הגדולה שממול יושבת חבורה ומשחקת. אחד מהם ישוב ופניו כלפינו. האם הוא רואה מה אנחנו עושים ומתאר להן, והאם הן, היושבות בגבן אלינו, בעצם יודעות ומתות להסתובב ולראות, אבל הוא ודאי אומר להן: לא עכשיו, נדמה לי שהיא קלטה. הוא אינו מסתובב להציץ, ממשיך בשלו: "תמצצי לי, תעשי אותי." ואני כול כולי כבר במציצה. ויש לי מספיק רוק, ואינני נחנקת. הוא באמת צדק, גלידה מונטנה זה פראייר לידו, ואני בכלל לא אהבתי למצוץ. "תני לי." הוא שולח ידו ומתחיל לאונן מולי, איברו חשוף זקור עומד ברוח השרבית, שחום באור היום, פניו מרוכזות, הולכות ומצטמצמות להבעה מסוימת אחת, "תעזרי לי." אני מושכת את אשכיו לאחור, מפעילה עליהם לחץ, כמו שהוא אוהב, יונקת את הביצים בחוזקה. הוא גונח, מתנשם, שפתו העליונה כמעט משורבבת החוצה ושפתו התחתונה כמעט מכווצת פנימה כשהוא יונק את האוויר ופולט אותו במאמץ, אין לו שפתיים כמעט ועכשיו החרך הצר עסוק בנשימה באורח מדויק, רק לראות אותו נושם כך מסעיר אותי. קמטים אנכים זעירים מניעים את גבותיו העבותות זו אל זו, למרכז ולמטה, ומבטו נראה אפל יותר, מוזר, וזר. הוא נראה סובל יותר מאשר בדרך כלל. מתייסר. ואסימטרי. ויפה כל כך. אני מתבוננת חליפות בפניו ובידו האוחזת בזין. "אני רוצה לגמור", הוא מכריז בדחיפות, בנחישות, כמעט במצוקה. "אתה רוצה שנלך לחושה?" "לא. אני רוצה לגמור כאן ועכשיו!" הוא נחוש כל כך ומדויק, ונסער ועולה בסערה מלהט של דחיפות מבצעית, שברור לי שלמרות שהחושה במרחק 5 דקות, אנחנו לא נגיע אליה בקרוב. הוא החליט. כאן ועכשיו. "תעזרי לי, תראי לי את הכוס שלך. תגעי בעצמך." הוא מאונן בחימה ואני חושפת את בשרי, מסיטה את בד הביקיני, ביד אחת אוחזת בתחתון הכחול ובשנייה פוערת את קפלי הבשר הורודים, עיניו שבויות במפשעתי נדחקות לתוכי, בולעות ובולסות אותי, וכשאני שולחת אצבעות מהססות אל תוך הפתח, הוא צוהל פתאום וגונח ומתפתל בפורקן, זרע ממלא את כף ידו, ועוד פליטה, ועוד עווית אחרונה, כתמים לבנים על גבי השרוואל הכחול, והוא נשמט בחיוך על גבי הכריות, שם את ידי על ליבו, חזהו פועם בום-בום בום-בום שכזה, שאפשר לשמוע עד אילת, אומר לי: "הנה, תרגישי אותי
כאן,
ת ר ג י ש י".