מבחן אהבה
מאת nerissa(אחרת)
16 בינואר 2006
הוא אסף אותה במקום המפגש הקבוע שלהם, מחוץ לתחנת הרכבת. נכנסה לרכב עם חיוך, החליפו נשיקות עומק. משהו שידר בו שונה. היא התרחקה והביטה בו. עיניו זהרו באור שונה. מרוגש מהרגיל. החיוך על פניו היה מסתורי.
"הכל בסדר, אדוני?"
"אנחנו לא הולכים לסשן היום, חמודה." קולו היה שקט ועצור. "היום יהיה יום מיוחד, משהו שונה."
"מיוחד?" הריגוש החל לבעבע בה.
"מבחן קטן", אמר ולא יסף.
מבחן. היא הרגישה את התפוצצות ההתרגשות מתיזה אדמומית אל עורה. ליבה פעם בחוזקה, משגר את הדם למרוץ מטורף בורידיה. מבחן... מה הוא מתכנן לה עכשיו?!
"שימי את זה על העיניים. רק אני מוריד ממך את זה. ומזה הרגע את בשקט. תרצי להגיד משהו - הרימי אצבע."
היא צייתה בדומיה, מרכיבה על עיניה את כיסוי העיניים. הוא וידא כי הכיסוי הדוק וכי עיניה עצומות תחתיו. הרדיו ניגן שירים שקטים כשיצאו לדרכם. רק המהום מנוע המכונית, הצלילים הקלאסיים השקטים ופעימות לבה ליוו אותם בנסיעתם. הרדיו עצר מנגינתו וסיפר חדשות. פעם אחת.
המוזיקה המשיכה והזמן עבר. הסקרנות הכריעה אותה (כרגיל) והיא הרימה אצבע בבקשה לדבר.
"לא" חד ומשתיק היתה התשובה לאצבעה. היא הורידה אותה וקברה ידיה תחת פלחי ישבנה. לא תעז להרים אצבע יותר. ושוב סיפר קול בס נמוך ברדיו מה שסיפר שעה קודם. ישנות. היא ידעה שיצאו מהעיר. לאן הוא לוקח אותה?!
זמן ארוך עבר והריגוש בה הלך והאמיר. מבחן..
הרכב עצר לבסוף. "חכי שאוציא אותך, שפחה." קולו היה שקט וחזק. קול הסשנים שלו.
"כן, אדוני", אמרה בשקט.
סטירה חדה זעזעה אותה: "אמרתי לך לא לדבר!"
היא נשכה שפתיה, עיניה העצומות תחת כיסוי העיניים צורבות מדמעות.
מבחן.
שמעה את דלתו נפתחת ונטרקת. חיכתה בשקט. חיכתה, חיכתה - לא העזה לזוז. עברו כעשר דקות בטרם נפתחה דלתה שלה. יד אחזה במרפקה ועזרה לה לצאת מהרכב.
הוביל אותה באוויר הצלול. ריח של ירוק הכה באפה. אוויר נקי. ריח של מים ליווה את הקול המשכשך ששמעה. טבע. חריקות השביל פסקו כשהוביל אותה הלאה. רגליה שוקעות בדשא, הדם שצף בורידיה מוצף בסימני שאלה.
בשקט עקבה אחר הובלתו.
"מדרגות" אמר ותמך בה כשהחלו לטפס. מדרגות עץ הובילו אותם מעלה אל המקום המסתורי. רעש המים גבר והפך סוער באוזניה. פחד החל לבעבע בה במקביל לריגוש העצום. המדרגה האחרונה הובילה אותה למשטח עץ. קולות אנושיים נוספים בקעו סביבה. קולות גבריים.
מבחן. מה הוא עומד לעשות לה?
היא הובלה עוד מספר צעדים ויוצבה על ידו כשהיא מרגישה מעקה עץ נלחץ אל גבה. "עמדי כאן. לא לזוז ולשתוק." אמר. אוזניה ניסו לקרוע את ערפול הלא נודע. לחשושי גברים, רעש המים החזק, ריח הטבע, צלצול חדש חדר למגוון הקולות. צלצול ברזל נוגע בברזל.
מבחן...
ושוב הרגישה את כפות ידיו אוחזות בזרועותיה. משך אותה מהמעקה שני צעדים קדימה וייצב אותה שוב.
"פשקי רגליים וחכי עד הסוף בלי שאלות. בלי מילה!" אמר
אז הרגישה שני זוגות ידיים מלבישות אותה רתמה. קרקוש אבזמים, רשרוש רצועות. היא היתה מעוגנת בתוך הרתמה, מרגישה חנוטה כמעט.
"הסירו את כיסויי העיניים", נשמע קול זר.
הסירו?
היא קילפה במהירות את כיסוי העיניים, ממצמצת כשהאור החזק פגע בעיניה. מבטה קלט את הסיטואציה במהירות ורגליה נחלשו תחתיה.
היא עמדה על במת עץ רחבה וארוכה. במה שהיתה בעצם גשר. גשר שחיבר שתי גדות מעל נהר ששצף עשרות מטרים תחת רגליה. ברכיה התפוקקו כשמבטה המבוהל התרומם וחיפש את אדונה.
הוא עמד עם קבוצת גברים בקצה המרוחק של הגשר. לצידה, בשורה, עמדו עוד ארבע נשים חגורות ברתמה כמותה. מבטים מבוהלים ושואלים הוחלפו ביניהן. מישהי צווחה כשעיניה הביטו מטה אל עבר המים הרחוקים המכסיפים בזרימתם.
בנוסף לחמשת הגברים שעמדו בשקט והביטו בהן, שני גברים עמדו בצד האחר.
"מה קורה פה, מאסטר?" העזה לשאול אחת הנשים. שלוש מתוכן היו צעירות ממנה בהרבה. אחת היתה בערך בת גילה, כבדת משקל ממנה.
אחד הגברים התנתק מהחבורה וניגש במהירות אל השואלת. סטירה מצלצלת השתיקה אותה. היא פרצה בבכי ונסוגה אל עבר המעקה שניצב מאחור.
"אתן שותקות ומקשיבות", אמר אחד הגברים המבוגרים יותר ופסע קדימה ונעמד מול חמש הנשים. "אתן עומדות להבחן במבחן האולטימטיבי. מבחן האהבה שלכן אלינו."
הם השתגעו לגמרי! - זעק מוחה. שתקה ועיניה חיפשו את מבטו של אדונה. פגשה אותו בוחן אותה בתשומת לב. מודד כל שריר שנע בפניה. הוא ידע על פחד הגבהים שלה! ידע! לא העזה להרחיק מבט מעבר לדברים הקבועים הקרובים אליה, מסרבת לשלוח מבט מטה. אל התהום השוצפת עשרות מטרים תחתיה.
"המבחן הוא פשוט. כולכן כאן סובלות מפחד גבהים, אנחנו יודעים זאת", הנהן בראשו לעבר קבוצת האדונים שעמדה שם. "אתן טוענות שאתן אוהבות אותנו ותעשו כל דבר בשבילנו. הנה ההזדמנות להוכיח זאת. כולכן תקפצו בנג'י היום."
לכל הרוחות! ההלם פשט במוחה. איך הוא יכול לעשות לה את זה?! קריאות אימה בקעו מהבנות לצדה. כאחת, כולן נסוגו ונשענו על המעקה. שתיים קרסו אל ברכיהן ממררות בבכי. הן חששו לצעוק את אימתן במילים. אסור היה.
"מותר לכן לדבר עכשיו."
בליל של קריאות מתחננות יצא באחת מפיהן. רובן ככולן זחלו אל אדונן, נצמדות לרגליהן מתחננות לסגת מהמבחן. הן מלמלו מילות אהבה, תחינות, עיניהן הדומעות מורמות מעלה. האדונים עמדו קפואים, יד לא נשלחת ללטף הרגעה.
היא עמדה על מקומה, קרועה בין הפחד לזוז ממקומה גבוה מעל לתהום לבין הדחף להיזרק לרגליו של אדונה. בחילה הציפה אותה. הפחד המשתק זחל מקרסוליה לאורך רגליה. מבטה שלח תחנונים אל אדונה: "בבקשה, אדוני... לא יכולה לעשות זאת... בבקשה..." הוא לא זע לעברה, עיניו קוראות את מילותיה מבעד לרעש.
האדון המוביל שוב דיבר. "אף אחד לא מאלץ אתכן לעשות דבר. אתן חופשיות להסתובב ולרדת חזרה אל מתחם הדשא שם למטה. אבל זה אומר שנכשלתן במבחן הכי חשוב בחייכן, המבחן של אהבתכן לאדון."
הוא לא יכול לעשות לה את זה!
"אני לא יכולה לעשות את זה! אני לא יכולה! אני לא יכולה!" אחת הבנות נכנסה להיסטריה מנסה למשוך את הרתמה מעליה כשהיא נסוגה עד שגבה נלחץ אל המעקה. "תורידו את זה ממני! תוריד את זה..." צרחה.
אדונה קרב אליה וכרע על ידה. "תשתקי כבר, טיפשה!" סטר על פניה, מוציא אותה מההיסטריה אל תוך בכי קולני. "הנה. נוציא אותך מזה", שיחרר אותה מהרתמה. לאחר מכן הוא הזדקף על רגליו כשהוא מצביע לכיוון המדרגות: "לכי מכאן! ביישת אותי. לכי לדשא. לא רוצה אותך יותר! את משוחררת!"
בהתה בזוג באי אמון. שאר הבנות יבבו לרגלי אדוניהן. בזו אחר זו הן שוחררו מן הרתמות. ברעד וחיל נאחזו במעקה הבטיחות וירדו במדרגות אל המדשאה, מצטופפות כעדר לרגלי אחד העצים, האחת תומכת בשנייה. אדוניהן עקבו אחריהן.
מבטה חזר לאדונה שעמד שקט ובוחן. בשרידי השפיות והאון שנשארו בה גררה עצמה צעד אחר צעד לעברו, לא מעזה להביט מטה.
"מתחננת, אדוני, מתחננת שלא תבקש זאת ממני. אתה יודע שאני פוחדת מגבהים עד מוות. בבקשה..."
"אם את אוהבת אותי – את תעשי זאת" אמר בשקט, משלב ידיו, מצופף גבותיו. מבטו היה קשה ולא מרחם.
"אתה יודע שאני אוהבת אותך יותר מכל דבר אחר בעולם. בשביל מה..."
"אז עשי זאת!" נבח לעברה.
"ואם לא אעשה זאת, תשחרר אותי אדוני?"
הוא שתק רגע. "לא. אבל אהיה מאוד מאוד מאוכזב ממך."
הוא ידע מה המשפט הזה יעשה לה. בן זונה!
מבעד לאימה המשתקת צף ועלה רגש חדש. כעס.
כעסה. כעסה פתאום מאוד.
כאילו מעצמן הובילו הרגליים אל עבר שני הגברים שחיכו.
"אני מוכנה", אמרה מבעד לשפתיים קפוצות.
אחד מהם הזדרז לחבוש לראשה קסדה, מהדק אותה היטב לסנטרה. יד מנחמת הונחה על כתפה. "אל תהססי. אל תתני לפחד לחזור. פשוט קפצי", אמר בקול מלא השתתפות וחמלה
והיא קפצה.
עצמה עיניים וקפצה אל עבר הפחד המשתק הזה. המים והפחד געשו באוזניה, צפצוף חד זרם בהן. כל מערכת העיכול עלתה מעלה בבת אחת כאילו עלתה במעלית במהירות מאתיים קמ"ש. גוררת מאחוריה את הכבל הארוך צנחה אל עבר המים הקרבים במהירות. געש מילא את אוזניה ונתזים של מים הרטיבו אותה.
ואז הגיע הכבל הגמיש אל קצהו ומשך אותה שוב מעלה, הקיבה משנה באחת את כיוונה לנסיקה איומה. הבחילה איימה לפרוץ מגרונה כשזעקת הפחד קפואה עמוק בנשמתה. דקות עברו בטרם הרגישה שוב קרקע מוצקה תחת רגליה הכושלות. רק שני הגברים היו על משטח הקפיצה. הם שחררו אותה במהירות, טופחים על כתפה. "כל הכבוד! עשית את זה!"
התאפקה לא להקיא היישר בפניהם המתלהבות.
איכשהו גררה עצמה במורד המדרגות. צנחה על הדשא מקיאה את נשמתה אל בין השיחים שצמחו לרגלי המדרגות. כשהיא מנגבת פיה בגב היד התיישבה על קרסוליה. הגברים עמדו בקבוצה אחת, מוחאים כפיים. חיוך ניצחון מלא גאווה היה שפוך על פניו של אדונה. הבנות התלחשו ביניהן, עדיין בוכיות, כמה מטרים מקבוצת הגברים.
לאט לאט התעשתה והתרוממה בכבדות על רגליה. צעדיה היו עדיין מדודים ולא יציבים כשפנתה אל עבר קבוצת הגברים. הוא החל לפסוע לעברה פורש ידיו לעברה, מחכה שתגיע אל ביניהן.
עצרה כמטר לפניו, מבטה הקפוא בעיניו.
"בואי חמודה. ידעתי שלא תאכזבי אותי!"
צחוק מריר חמק משפתיה. הביטה בגבר שהפך זר לה.
"אולי אני לא אכזבתי אותך, כי אני באמת אוהבת אותך, אבל אתה אכזבת אותי, אדון נכבד."
ידיו נפלו לצדי גופו והוא בהה בה.
"אני משחררת אותך, איש. אני לא רוצה אותך יותר", הפנתה לו את גבה והלכה משם.
"הכל בסדר, אדוני?"
"אנחנו לא הולכים לסשן היום, חמודה." קולו היה שקט ועצור. "היום יהיה יום מיוחד, משהו שונה."
"מיוחד?" הריגוש החל לבעבע בה.
"מבחן קטן", אמר ולא יסף.
מבחן. היא הרגישה את התפוצצות ההתרגשות מתיזה אדמומית אל עורה. ליבה פעם בחוזקה, משגר את הדם למרוץ מטורף בורידיה. מבחן... מה הוא מתכנן לה עכשיו?!
"שימי את זה על העיניים. רק אני מוריד ממך את זה. ומזה הרגע את בשקט. תרצי להגיד משהו - הרימי אצבע."
היא צייתה בדומיה, מרכיבה על עיניה את כיסוי העיניים. הוא וידא כי הכיסוי הדוק וכי עיניה עצומות תחתיו. הרדיו ניגן שירים שקטים כשיצאו לדרכם. רק המהום מנוע המכונית, הצלילים הקלאסיים השקטים ופעימות לבה ליוו אותם בנסיעתם. הרדיו עצר מנגינתו וסיפר חדשות. פעם אחת.
המוזיקה המשיכה והזמן עבר. הסקרנות הכריעה אותה (כרגיל) והיא הרימה אצבע בבקשה לדבר.
"לא" חד ומשתיק היתה התשובה לאצבעה. היא הורידה אותה וקברה ידיה תחת פלחי ישבנה. לא תעז להרים אצבע יותר. ושוב סיפר קול בס נמוך ברדיו מה שסיפר שעה קודם. ישנות. היא ידעה שיצאו מהעיר. לאן הוא לוקח אותה?!
זמן ארוך עבר והריגוש בה הלך והאמיר. מבחן..
הרכב עצר לבסוף. "חכי שאוציא אותך, שפחה." קולו היה שקט וחזק. קול הסשנים שלו.
"כן, אדוני", אמרה בשקט.
סטירה חדה זעזעה אותה: "אמרתי לך לא לדבר!"
היא נשכה שפתיה, עיניה העצומות תחת כיסוי העיניים צורבות מדמעות.
מבחן.
שמעה את דלתו נפתחת ונטרקת. חיכתה בשקט. חיכתה, חיכתה - לא העזה לזוז. עברו כעשר דקות בטרם נפתחה דלתה שלה. יד אחזה במרפקה ועזרה לה לצאת מהרכב.
הוביל אותה באוויר הצלול. ריח של ירוק הכה באפה. אוויר נקי. ריח של מים ליווה את הקול המשכשך ששמעה. טבע. חריקות השביל פסקו כשהוביל אותה הלאה. רגליה שוקעות בדשא, הדם שצף בורידיה מוצף בסימני שאלה.
בשקט עקבה אחר הובלתו.
"מדרגות" אמר ותמך בה כשהחלו לטפס. מדרגות עץ הובילו אותם מעלה אל המקום המסתורי. רעש המים גבר והפך סוער באוזניה. פחד החל לבעבע בה במקביל לריגוש העצום. המדרגה האחרונה הובילה אותה למשטח עץ. קולות אנושיים נוספים בקעו סביבה. קולות גבריים.
מבחן. מה הוא עומד לעשות לה?
היא הובלה עוד מספר צעדים ויוצבה על ידו כשהיא מרגישה מעקה עץ נלחץ אל גבה. "עמדי כאן. לא לזוז ולשתוק." אמר. אוזניה ניסו לקרוע את ערפול הלא נודע. לחשושי גברים, רעש המים החזק, ריח הטבע, צלצול חדש חדר למגוון הקולות. צלצול ברזל נוגע בברזל.
מבחן...
ושוב הרגישה את כפות ידיו אוחזות בזרועותיה. משך אותה מהמעקה שני צעדים קדימה וייצב אותה שוב.
"פשקי רגליים וחכי עד הסוף בלי שאלות. בלי מילה!" אמר
אז הרגישה שני זוגות ידיים מלבישות אותה רתמה. קרקוש אבזמים, רשרוש רצועות. היא היתה מעוגנת בתוך הרתמה, מרגישה חנוטה כמעט.
"הסירו את כיסויי העיניים", נשמע קול זר.
הסירו?
היא קילפה במהירות את כיסוי העיניים, ממצמצת כשהאור החזק פגע בעיניה. מבטה קלט את הסיטואציה במהירות ורגליה נחלשו תחתיה.
היא עמדה על במת עץ רחבה וארוכה. במה שהיתה בעצם גשר. גשר שחיבר שתי גדות מעל נהר ששצף עשרות מטרים תחת רגליה. ברכיה התפוקקו כשמבטה המבוהל התרומם וחיפש את אדונה.
הוא עמד עם קבוצת גברים בקצה המרוחק של הגשר. לצידה, בשורה, עמדו עוד ארבע נשים חגורות ברתמה כמותה. מבטים מבוהלים ושואלים הוחלפו ביניהן. מישהי צווחה כשעיניה הביטו מטה אל עבר המים הרחוקים המכסיפים בזרימתם.
בנוסף לחמשת הגברים שעמדו בשקט והביטו בהן, שני גברים עמדו בצד האחר.
"מה קורה פה, מאסטר?" העזה לשאול אחת הנשים. שלוש מתוכן היו צעירות ממנה בהרבה. אחת היתה בערך בת גילה, כבדת משקל ממנה.
אחד הגברים התנתק מהחבורה וניגש במהירות אל השואלת. סטירה מצלצלת השתיקה אותה. היא פרצה בבכי ונסוגה אל עבר המעקה שניצב מאחור.
"אתן שותקות ומקשיבות", אמר אחד הגברים המבוגרים יותר ופסע קדימה ונעמד מול חמש הנשים. "אתן עומדות להבחן במבחן האולטימטיבי. מבחן האהבה שלכן אלינו."
הם השתגעו לגמרי! - זעק מוחה. שתקה ועיניה חיפשו את מבטו של אדונה. פגשה אותו בוחן אותה בתשומת לב. מודד כל שריר שנע בפניה. הוא ידע על פחד הגבהים שלה! ידע! לא העזה להרחיק מבט מעבר לדברים הקבועים הקרובים אליה, מסרבת לשלוח מבט מטה. אל התהום השוצפת עשרות מטרים תחתיה.
"המבחן הוא פשוט. כולכן כאן סובלות מפחד גבהים, אנחנו יודעים זאת", הנהן בראשו לעבר קבוצת האדונים שעמדה שם. "אתן טוענות שאתן אוהבות אותנו ותעשו כל דבר בשבילנו. הנה ההזדמנות להוכיח זאת. כולכן תקפצו בנג'י היום."
לכל הרוחות! ההלם פשט במוחה. איך הוא יכול לעשות לה את זה?! קריאות אימה בקעו מהבנות לצדה. כאחת, כולן נסוגו ונשענו על המעקה. שתיים קרסו אל ברכיהן ממררות בבכי. הן חששו לצעוק את אימתן במילים. אסור היה.
"מותר לכן לדבר עכשיו."
בליל של קריאות מתחננות יצא באחת מפיהן. רובן ככולן זחלו אל אדונן, נצמדות לרגליהן מתחננות לסגת מהמבחן. הן מלמלו מילות אהבה, תחינות, עיניהן הדומעות מורמות מעלה. האדונים עמדו קפואים, יד לא נשלחת ללטף הרגעה.
היא עמדה על מקומה, קרועה בין הפחד לזוז ממקומה גבוה מעל לתהום לבין הדחף להיזרק לרגליו של אדונה. בחילה הציפה אותה. הפחד המשתק זחל מקרסוליה לאורך רגליה. מבטה שלח תחנונים אל אדונה: "בבקשה, אדוני... לא יכולה לעשות זאת... בבקשה..." הוא לא זע לעברה, עיניו קוראות את מילותיה מבעד לרעש.
האדון המוביל שוב דיבר. "אף אחד לא מאלץ אתכן לעשות דבר. אתן חופשיות להסתובב ולרדת חזרה אל מתחם הדשא שם למטה. אבל זה אומר שנכשלתן במבחן הכי חשוב בחייכן, המבחן של אהבתכן לאדון."
הוא לא יכול לעשות לה את זה!
"אני לא יכולה לעשות את זה! אני לא יכולה! אני לא יכולה!" אחת הבנות נכנסה להיסטריה מנסה למשוך את הרתמה מעליה כשהיא נסוגה עד שגבה נלחץ אל המעקה. "תורידו את זה ממני! תוריד את זה..." צרחה.
אדונה קרב אליה וכרע על ידה. "תשתקי כבר, טיפשה!" סטר על פניה, מוציא אותה מההיסטריה אל תוך בכי קולני. "הנה. נוציא אותך מזה", שיחרר אותה מהרתמה. לאחר מכן הוא הזדקף על רגליו כשהוא מצביע לכיוון המדרגות: "לכי מכאן! ביישת אותי. לכי לדשא. לא רוצה אותך יותר! את משוחררת!"
בהתה בזוג באי אמון. שאר הבנות יבבו לרגלי אדוניהן. בזו אחר זו הן שוחררו מן הרתמות. ברעד וחיל נאחזו במעקה הבטיחות וירדו במדרגות אל המדשאה, מצטופפות כעדר לרגלי אחד העצים, האחת תומכת בשנייה. אדוניהן עקבו אחריהן.
מבטה חזר לאדונה שעמד שקט ובוחן. בשרידי השפיות והאון שנשארו בה גררה עצמה צעד אחר צעד לעברו, לא מעזה להביט מטה.
"מתחננת, אדוני, מתחננת שלא תבקש זאת ממני. אתה יודע שאני פוחדת מגבהים עד מוות. בבקשה..."
"אם את אוהבת אותי – את תעשי זאת" אמר בשקט, משלב ידיו, מצופף גבותיו. מבטו היה קשה ולא מרחם.
"אתה יודע שאני אוהבת אותך יותר מכל דבר אחר בעולם. בשביל מה..."
"אז עשי זאת!" נבח לעברה.
"ואם לא אעשה זאת, תשחרר אותי אדוני?"
הוא שתק רגע. "לא. אבל אהיה מאוד מאוד מאוכזב ממך."
הוא ידע מה המשפט הזה יעשה לה. בן זונה!
מבעד לאימה המשתקת צף ועלה רגש חדש. כעס.
כעסה. כעסה פתאום מאוד.
כאילו מעצמן הובילו הרגליים אל עבר שני הגברים שחיכו.
"אני מוכנה", אמרה מבעד לשפתיים קפוצות.
אחד מהם הזדרז לחבוש לראשה קסדה, מהדק אותה היטב לסנטרה. יד מנחמת הונחה על כתפה. "אל תהססי. אל תתני לפחד לחזור. פשוט קפצי", אמר בקול מלא השתתפות וחמלה
והיא קפצה.
עצמה עיניים וקפצה אל עבר הפחד המשתק הזה. המים והפחד געשו באוזניה, צפצוף חד זרם בהן. כל מערכת העיכול עלתה מעלה בבת אחת כאילו עלתה במעלית במהירות מאתיים קמ"ש. גוררת מאחוריה את הכבל הארוך צנחה אל עבר המים הקרבים במהירות. געש מילא את אוזניה ונתזים של מים הרטיבו אותה.
ואז הגיע הכבל הגמיש אל קצהו ומשך אותה שוב מעלה, הקיבה משנה באחת את כיוונה לנסיקה איומה. הבחילה איימה לפרוץ מגרונה כשזעקת הפחד קפואה עמוק בנשמתה. דקות עברו בטרם הרגישה שוב קרקע מוצקה תחת רגליה הכושלות. רק שני הגברים היו על משטח הקפיצה. הם שחררו אותה במהירות, טופחים על כתפה. "כל הכבוד! עשית את זה!"
התאפקה לא להקיא היישר בפניהם המתלהבות.
איכשהו גררה עצמה במורד המדרגות. צנחה על הדשא מקיאה את נשמתה אל בין השיחים שצמחו לרגלי המדרגות. כשהיא מנגבת פיה בגב היד התיישבה על קרסוליה. הגברים עמדו בקבוצה אחת, מוחאים כפיים. חיוך ניצחון מלא גאווה היה שפוך על פניו של אדונה. הבנות התלחשו ביניהן, עדיין בוכיות, כמה מטרים מקבוצת הגברים.
לאט לאט התעשתה והתרוממה בכבדות על רגליה. צעדיה היו עדיין מדודים ולא יציבים כשפנתה אל עבר קבוצת הגברים. הוא החל לפסוע לעברה פורש ידיו לעברה, מחכה שתגיע אל ביניהן.
עצרה כמטר לפניו, מבטה הקפוא בעיניו.
"בואי חמודה. ידעתי שלא תאכזבי אותי!"
צחוק מריר חמק משפתיה. הביטה בגבר שהפך זר לה.
"אולי אני לא אכזבתי אותך, כי אני באמת אוהבת אותך, אבל אתה אכזבת אותי, אדון נכבד."
ידיו נפלו לצדי גופו והוא בהה בה.
"אני משחררת אותך, איש. אני לא רוצה אותך יותר", הפנתה לו את גבה והלכה משם.
