סשן ראשון

גיא התקדם לאטו לכיוון ביתה של ליאת. הוא בחור צעיר, כבן 25 גבוה, עורו בהיר, לחייו סמוקות מעט. לבש בגד ירוק צמוד, כפי שהורו לו מבעוד מועד. לבו פעם בחוזקה, כה רצה בפגישה הזאת, כל כך השקיע בהכנות לקראתה. כבר שנה הוא מחפש מלכה. הכל ללא הצלחה. עובר בצ'טים, באתרים וכלום, או שהן תפוסות או שפוסלות אותו על הגיל, על המראה, על העדר הניסיון, על מה לא… ליאת הייתה הראשונה שהסכימה לתת לו צ'אנס, דיברה איתו מספר פעמים וכעת הסכימה לבחון אותו בביתה. בהתחלה שמח גיא ורוחו התרוממה, אך כעת כשהתקרב אל ביתה, החלל החשש לקרסם את לבו. מה היא תעשה לו? דיברה על כך שהיא אוהבת להכאיב, להשפיל. אין לו בעיה עם כאב, אבל אולי היא לא באמת מנוסה כמו שהיא אמרה, אולי היא רוצה להשתעשע איתו, לקשור אותו ולפגוע בו? מה הוא כבר יודע עליה...? שהיא בערך בת שלושים, נשואה ורופאה, כך לפחות היא סיפרה. כמה יפה הייתה במצלמה, האם היא באמת כל כך יפה במציאות? האם המצלמה שיקרה והציגה דמות לא קיימת?

מלא חששות לחץ על מספר 17 באינטרקום. המתין. כלום, אף אחד לא עונה. האם היא שכחה? עברה בראשו מחשבה זדונית. לא יתכן, הרי קבענו להיום! זה הבית הנכון? כן, הינה מספר 10. לחץ שוב, הפעם ענה לו קול נעים וביקש ממנו לעלות לקומה חמישית. בלב פועם ולחיים אדומות מרוב התרגשות צלצל בפעמון, ובחורה נאה פתחה לו את הדלת. היא הייתה יפה. גבוהה, חטובה, מצחה גבוה ומתחת לגבות המסודרות זוג עיניים כחולות עליזות. מבטה היה מלא רוך והרגיע אותו מעט. לגופה לבשה חולצה צמודה שהבליטה את שדיה שלא היו גדולים מדי די קטנים אפילו, אבל רגליה כיפרו על כך. מה זה כיפרו, רגליה היו פרס של ממש. ארוכות, ישרות ונעולות במגפיים הכי סקסיים שראה מעודו. מעור שחור, עם קישוטים בדמות חלות ואבזמים. והעקב? העקב הזה קיבע את מבטו לרצפה. העקב לא היה גבוה במיוחד, לא משהו גס, אבל יחד עם זאת כה מלא עוצמה, כה סקסי בפיתוליו. הוא היה רחב מעט יותר בבסיסו והתעקל בצורה משונה מטה ונגמר בחוד קטן ויפה.

"שלום", אמרה. "אני ליאת". כה יפה היה דיבורה, היה לו צליל שמתגלגל על הלשון, שנעים להקשיב לו שוב ושוב. הוא נכנס. אחרי שפשט את מעילו וחלץ את נעליו, המתין בעצבנות לפקודה שלא באה. מה יעשה עכשיו? יכנס וישב? אסור לשבת בנוכחות המלכה עד שהיא לא הציעה. ילך לעמוד ליד החלון? ישאל אותה משהו? האם לנצח יעמוד כמו גולם ליד קולב המעילים? במבטו ביקש הדרכה, הרי זאת הפעם הראשונה שלו, כה גדול החשש שיפסלו אותו על משהו קטן שנראה סתמי אבל אולי יראה לה חצוף או חלילה מטופש.

היא החליטה לרחם עליו, לקחה את ידו ואמרה, "בוא שב על הספה. נדבר מעט לפני הסשן". כמה שאלות סתמיות על מנת לפתח את השיחה, שוב חוזרים על מה שסיכמו. כן, אין לו גבולות מיוחדים, רק לא דם, לא סימנים שנשארים, הדברים הרגילים שתיארו בשיחותיהם במסנג'ר. ואז השתנה משהו במבטה. מעין הבזק של מבט קר, מתנשא. רעד עבר בגופו כשראה את המבט. חשב בליבו, מה תעשה לי הגבירה הזאת שאני כה נמשך אליה, שאני מוכן לעשות הכל על מנת לרצותה?

נכנסו לחדר. חדר רגיל זה היה, גדול למדי, לפחות חמישה-עשר מ"ר, ללא ריהוט למעט כורסה ושולחן. השולחן היה מכוסה במפה כלשהי ומתחתיה מעין גבעות משונות. מה יש שם חשב בלבו. האם אלה השוטים שלה? כה רצה להרים את המפה ולראות, אך לא העז. באחד הקירות היה מקובע זוג אזיקים. אזיקי מתכת רגילים, עם שרשראות ברזל. "התפשט", נשמעה הפקודה. איפה הטון הרך? מאיפה טון המצווה הזה? וכמה יפה הצליל של הפקודה, טון של אישה שרגילה שישמעו בקולה. הוריד את בגדיו העליונים, נשאר בבוקסר בלבד. מה כעת? להוריד? אולי זאת חוצפה? למה לא שאל לפני כן? הרי עכשיו לשונו דבוקה לחיכו ואינה מסוגלת להוציא הגה, שלא לדבר על מילה בעלת משמעות. היא חייכה אליו ואמרה "זה מספיק בינתיים".

לקחה את ידיו ונעלה אותן. זהו, עכשיו הוא נתון לחסדיה, לא יוכל להתנגד או לברוח. רעד עבר בגופו כשראה אותה מסיטה מעט את המפה מהשולחן, מוציאה את השוט. אף פעם לא ראה שוטים לפני כן. השוט לא היה ארוך במיוחד או מפחיד במיוחד, אך מבטה שהיה קר וחודר, כאילו חופר בנשמתו, הפחיד אותו. הוא רצה את המבט הרך, המלטף שקיבל אותו בכניסה. מי זאת האישה החדשה הזאת? כל כך שברירית וכה אצילה בעת ובעונה אחת. מתנשאת עליו בעצם נוכחותה, בלי לעשות דבר על מנת שהוא יחוש שהוא אפס לעומתה. השוט נגע בחזהו. רך היה המגע, נעים, מדגדג מעט אפילו. ואז לפתע הצלפה חזקה על פטמותיו. כמה חזק הכאב.. גיא ניסה לחשוב על משהו אחר, להתעלם מהכאב, לחשוב על ליאת, על דמותה, על איך שהיא נהנית מההצלפה. לא העיז להרים את ראשו על מנת לראות את תגובתה. הצלפה נוספת, כואבת יותר. הוא לא מוציא הגה, חושש שיראה חלש, לא מתאים, הרי זה יכול להיות סוף הסשן. השוט נוגע בפניו. מה? הרי סיכמו בלי הצלפות בפנים! אבל השוט לא מכה, מרים את סנטרו והוא שומע את קולה: "כואב, עבד?" עבד? היא קראה לו עבד? הרי עד כה נמנעה משימוש במילה זו. האם זה אומר שהוא עבר את השלב הראשון במבחן? הוא הישיר מבט אליה ואמר: "לא, המלכה", והשוט מיד נחת על כתפיו. "אמרתי לך להסתכל עלי"? שוב השפיל את המבט לרצפה לא יודע מה לחשוב, אם לא יסתכל, איך ידע אם ריצה את המלכה? איך ידע למה לצפות, איפה הוא עומד...? השוט שוב מטייל על גופו, מלטף, מדגדג אך לא מכאיב.

פתאום הוא חש שהשוט לא נוגע יותר בגופו, העיז והרים את הראש ורואה שליאת רוכנת מעל השולחן, בוחרת לה כלי אחר להתעלל בו. הסתובבה עם שרשראות כלשהן וראתה שהרים את הראש. גיחוך קל נפלט מפיה. מוזר, אך זה עזר לו להשתחרר מעט. התקרבה אליו, שמה את כף ידה על פניו ושאלה בקול חרישי: "נהנה, עבד". היא דואגת להנאתו? מה יגיד? ברור שנהנה, אבל האם זאת לא חוצפה גדולה מדי? הסתכל עליה במבט שואל, לא ידע מה להשיב. היא שוב חייכה והמבט הזה, הרך והנעים חלף על פניו. פתאום חש כאב עז. כה חזק הכאב שלא הצליח לעצור בעדו ופלט גניחה חרישית. הסתבר שהשרשראות מסתיימות בזוג אטבים ועכשיו הן מחוברות לפטמותיו. מעולם לא חשב שזה יכול להיות כואב כל כך. הרי שם לעצמו אטבים בהוראתה במצלמה, למה עכשיו זה כואב כל כך? הסתכל לתוך עיניה, חושש לקבל סטירה או יותר גרוע מכך, הערה מליאת.

בלבו כבר קרא לה מלכתו, אך לא העיז לעלות על שפתיו את התואר, הרי טרם לקחה אותו באופן רשמי. עיניו טבעו בעיניה, מה עמוקות ויפות עיני המלכה. מבטה כמעט שהשכיח את הכאב, לא חש כעת כלום, רק אושר מעצם נוכחותה, מחיוכה. פתאום היא סובבה את הראש. כמה קל לה להרים ולדכא את רוחו, רק תנועה קלה והוא כבר אובד עצות. ואז חש ליטוף. ליטוף מלא אהבה על הקרקפת. שוב הרים את הראש וראה את המבט המיוחד שלה. פתאום שוב גל של כאב מפלח את גופו. מה היא עושה לו שם? העיז להסתכל למטה וראה שהיא מושכת ביד ימין את השרשראות ומסובבת אותן. כמה שזה כואב לו. הוא לא מצליח להתאפק, פותח את פיו ונאנק. יד שמאל מלטפת את עורפו, ומרימה את ראשו. "כואב, עבד?" נשמע הקול. הוא לא קר יותר, נעים, מתחשב, כאילו שהיא רוצה להעביר חלק מהכאב למישהו אחר, שלא יחוש בו. באופן מוזר די בקולה על מנת לסלק את המחשבות על הכאב. שוב חש העבד את הרוגע, גלים חמים עוברים בגופו. הוא מתחיל לרעוד, אבל לא מקור או כאב, אלא מהתשוקה המינית שפורצת ממנו. כמה שהוא שמח לראות אותה נהנית. הרי הוא בא לכאן רק בשביל זה, לראותה נהנית. מה רבה הנאתו משמחתה.

פתאום היד מפסיקה ללטף את עורפו, עוברת על עיניו סוגרת אותן. הוא ממתין בסבלנות. כבר לא חושש, בטוח לחלוטין באישה המסתורית הזאת שהוא בקושי מכיר. חש משהו רך נצמד אל שפתיו. מה זה? היא רוצה לנשקו? לפתוח את הפה? שוב השאלות האלה, שאין להן תשובה. אם לא יפתח, אולי היא תחשוב שהוא סולד ממנה? אם יפתח אולי תחשוב שהוא חוצפן.. "תפתח את הפה, עבד" שומע גיא לחישה. פותח בשמחה, חש את לשונה על שפתיו, נכנסת לתוך פיו, מלטפת אותו מבפנים. כבר לא חש את הכאב. כאילו שהאטבים לא צמודים יותר לגופו, כה נעים המגע הזה, מלא התחשבות, הבנה. הסתיימה הנשיקה. כמה שהיא הייתה מתוקה. הרי התנשק כבר עם עשרות בחורות, אבל הנשיקה הזאת מיוחדת, לא באופן ביצועה, אלא בכוונתה. השמחה התחילה להתפרץ מלבו – נישקה סימן שאהבה, התקבלתי! מרים מבט מלא שמחה ומביט לתוך עיניה. מה...? מה זה? למה הוא רואה את זה? היא לא רוצה? למה הוא בת צחוק בעיניה? הקלה עוברת בגופו כשהמשקולות יורדים מפטמותיו. "אתה חושב שעברת, עבד?" נשמעת שאלה מכשילה. מה יגיד? אם יגיד שלא – אין לו סיכוי. אם יגיד שכן הרי יחשב חוצפן וגם אין לו סיכוי. מה התשובה הנכונה... אוף, לא לימדו אותו בבית הספר לתת תשובות למלכות. מסתכל לתוך עיניה ואומר: "רק בזכותך אני קיים, מבחינתי אין לי מה לעשות אם לא תקבלי אותי, איני יודע אם עברתי, אך נוכחותך כה נעימה לי, כה חשובה עבורי, שאני מקווה מאוד שעברתי את המבחן". המבט שלה מלטף את פניו, ידה עוברת על סנטרו. "התקבלת, עבד". איזו הקלה! "לך תתלבש, תמתין להוראות חדשות בבית". "כן, מלכתי!" סוף סוף יכול לקרוא לה כך. לא סתם "מלכה", אלא מלכה שלו, רק שלו.