סיפור מהספה: אשליה של שליטה

אני אוחז בהגה בשתי ידי, מנסה לשחזר את הפגישות הקודמות שלי איתה. מאז שהיא ניכסה אותי להיות שלה, לא קרה הרבה. וזה מוזר, כי הייתי איתה לבדה בדירתה כבר שלוש פעמים. היא שיחקה בי, ואת רוב הזמן ביליתי בכלל על רצפת החדר, מכנה אותה בתארי אצולה. אולי פעם פעמיים היה קצת טיזינג מצידה. וזהו. גם אם היה שקוף שהיא בוערת בתשוקה.

חניתי. יוצא מהרכב, נכנס לדירתה. כרגיל, ריח הגראס שולט בחדר. תמיד יושב הבאנג במקומו הקבוע בפינת חדר השינה.
"שלום כלבלב. התגעגעת?"
"כן, גבירתי", אני עונה.
"אתה כבר מכיר את מקומך", היא מפטירה.

אני יודע. יורד על ברכי לרגלי מיטתה. היא מסתובבת עם גבה אלי אל ארונה. אני מנצל זאת כרגיל להגניב מבט אל גזרתה. היא אומנם נאבקת לרזות, אך אינה שמנה. סה"כ גזרה ממוצעת, מושכת, גם אם מידי שבוע יש שינוי של שני קילו פחות או יותר. היא לא מצליחה לשמור על יציבות הדיאטה. היא מסתובבת חזרה ועיני נדבקות מיד חזרה לרצפה.

"מה שלומך גברתי?" אני שואל בתמימות.
"חרא", היא עונה.
"מה קרה גברתי? והאם זה כל כך נורא?"
"זרקו אותי מהעבודה כלב" היא מפטירה. שותקת קצת. "הכל בגלל הסמים האלה, אני לא מאמינה איזו טעות עשיתי. אך זו לא אני, פשוט לא הייתי צלולה מספיק..." היא ממלמלת בקול חלוש. אני מנסה להרגיע. היא מוסיפה: "היה לי היום ראיון לעבודה אחרת, אך לא הלכתי". אני שואל מדוע. "תשתוק כלבלב. גם מחר יש לי ראיון אך איני הולכת אליו. מה זה עניינך". מרימה את ראשה לפתע: "מה אתה חושב שאתה עושה? אתה מתחקר אותי?!" היא עומדת מעלי, מביטה מגבוה. "תתפשט כלב! מעולם לא היית כל כך חוצפן". אני מסיר את כל בגדיי, היא מסובבת אותי, משכיבה אותי על המיטה, כשברכיי על הרצפה. כולי אושר, נרגש.

אני שומע צליל המזכיר שליפת חגורת עור, החגורה החומה שלי, מהג'ינס. סוף סוף! אני חושב. סוף סוף הולך להיות סשן!!
טראאח (אלוהים!)
טראאח (ישו!)
טראאאח (מוחמד? בודהה??)
טראאאאחחח (זאוס? לוקי!! אמון-רע! בעל? מפיסטו?? מישהו!!)
טראאאאאאח (איייייי!!)
טראא- אני מסתובב באמצע המכה, לוכד את החגורה בכף ידי שנצרבת ממנה. מהעוצמה. שנינו בוהים בתדהמה אחד בשני. אני- למוד הצלפות שכמותי, חשבתי שאולי אזכה לשבור את שיא 300 ההצלפות שקיבלתי מגבירה קודמת, נשברתי אחרי חמש מכות בלבד, מכות אכזריות וחסרות רגש, והיא - שרואה את כלבה מתרומם, אוחז בחגורה בכף ידו... מתריס כלפיה!

אני ממשיך לאחוז בחגורה, מסתכל לתוך עיניה. היא מאבדת עשתונותיה: "חתיכת כלב אני אהרוג אותך!" היא צורחת, ונאלמת בהלם כאשר אני עוקר את החגורה מאחיזתה. עיניה מתרחבות כשהיא מביטה בי לובש את הבוקסר בשקט, ואחריו את הג'ינס, סוגר את כפתוריו. אני נעמד מולה. הפרש עשרת הסנטימטרים לטובתי פתאום מקבל משקל.
"כלב, תחזור חזרה לרצפה!", היא אומרת בקול רם, ופתאום נדמה שהפרש הגובה צומח לעשרים סנטימטרים.
"אמרתי, תחזור לרצפה", אני שומע רעד קל בקולה. ההפרש גדל לשלושים סנטימטרים. היא נראית כל כך קטנה לפתע.

"אני השולטת..." היא מתחילה לומר, כשאני קוטע אותה. עומד מולה, כמעט צמוד, פלג גופי העליון חשוף, בחלקו האחורי סימני צריבה אדומים. כשאני רותח מזעם איני מסוגל לצעוק. איני מסוגל להרים קול. הזעם פשוט מצטבר לכאב בחלקו הקדמי של מוחי. גם איני מכה. מעולם לא הרמתי יד על אשה. השיא שלי היה כשמשכתי בשיער לידידה כחלק מריב היתולי. ידי פשוט פעלה מעצמה. כן, זהו ההסבר היחיד לסטירה שהונחתה על פניה לפתע. לא הבנתי מהיכן זה בא. אני מנמיך מבטי בהפתעה לידי הימנית, בוהה בה באי אמון.

ידי בוהה בי חזרה. ותפתח ידי הימנית את פיה ותאמר:
"אז מה, חשבת שאני פה רק בשביל לאונן לך. הבחורה הזאת פוגעת בך ואתה לא מסוגל לפתוח את הפה, או להכניס לה. מצטערת, הייתי מוכרחה לעשות זאת במקומך חתיכת פחדן. יש לך בדיוק שניה להעיף ממני את מבט העגל שלך. תסתכל לה בעיניים! תתמודד פעם אחת בחיים שלך!"

אני מישיר את מבטי אל "גברתי", שעיניה עומדות לקפוץ מחוריהן.
"שולטת? את שולטת?" אני שואל.
"כן כלבלב, אני שולטת ואתה נשלט, ואני לא מאמינה למה שקורה פה".
אני לא מסוגל יותר. אני יורה החוצה בזעם מטר חיצים.
"את שולטת? את לא שולטת אפילו בארוחות שלך! לא שולטת בקריירה שלך! את מכורה לסמים ולא מסוגלת לעשות כלום בנוגע לכך! את לא שולטת בעצמך! ואת רוצה לשלוט בי?"
כל החיצים פגעו. אני מתיישב על המיטה, היא משפילה מבטה, דומעת. אני מסמן לה להתקרב, לעמוד מולי.

"תקשיבי. את לא יכולה להמשיך עם זה. את מאבדת שליטה על חייך. את לא יכולה להמשיך להשלות את עצמך באשליית השליטה. את לא יכולה להשתמש באנשים על מנת לספק לך תחושת שליטה, אותה תחושה שאת מרגישה שחסרה לך בחייך האזרחיים".
היא מנמיכה מבטה. "מדוע אתה עוד נשאר פה. אתה צודק. עזוב אותי. צא מהבית שלי" היא אומרת, מחניקה התייפחות.
אני עונה לה "אני רותח, נכון. אבל משום מה גם אכפת לי ממך. רדי על ברכייך" . מוריד אותה בין רגליי. מלטף את ראשה. משכיב אותה על ברכיי. מגביה את שולי שמלתה. איני מופתע כשאני מגלה שהיא אינה לובשת תחתונים. אני לוחש לה: "הניחי לי ללמד אותך שליטה עצמית מה היא".

מלטף את ישבנה, מנחית מכה עם כף ידי. עוד אחת. מלטף שוב. מנחית עוד שלושה. מלטף, מחמם את האזור. מכה בישבנה. זה נמשך מספר דקות. כולה אדומה. המיטה ספוגה בדמעותיה. היא בוכה, אך אינה מבקשת שאפסיק. כשכבר אין סמ"ר אחד לבן בישנה, ידי הבוערת יורדת להאדים את ירכיה, וזה נמשך...
והיא מוסיפה להתייפח, אך אינה פוצה פה.
המשך אותו לילה אינו רלוונטי. מה שכן ראוי לציון הוא, שאין לי ספק שמחר היא תיגש לראיון העבודה שלה. היא כבר הוכיחה שליטה על עצמה.

אני אוחז בהגה בידי השמאלית. אחותה הימנית יצאה מכלל שימוש. מזל שזה אוטומט.
הכביש חשוך, מידי פעם חולף לו רכב בודד.

אני מהרהר. חושב על מאורעות הלילה. הלילה בו למדתי את השיעור החשוב. מה זו שליטה? השליטה האמיתית אינה בין בני הזוג. זו היא רק אשליה של שליטה. השליטה האמיתית היא של השולט והנשלט בעצמם.

השולט - מוכרח לחשוב ללא הפסקה כיצד הוא ישמור על שלמותו של שותפו, כיצד ישתמש בו לצרכיו שלו, תוך סיפוק כל צרכיו של הנשלט עצמו. לעיתים הוא עושה דברים שלעולם לא היה עושה לאנשים רגילים שם בחוץ. לעיתים אפילו לא לאשתו מתוך אהבה. אך הוא מתעלם, מנתב את התנהגותו, שולט בעצמו, שולט בנשלט.

הנשלט - נלחם נגד הקולות שעולים בו. למה לעזאזל אתה נותן לו להשפיל אותך. מי הוא. למה אתה נותן לו להכאיב לך. יש לך סימנים על הגוף! למה שלא אתה תעשה בו ככל העולה על רוחך? למה ההיפך? אך הנשלט משתיק אותם. מתמסר לשולט. הוא ניצח, הוא שלט בעצמו.

הגעתי לביתי, חושב לעצמי, האם לעזאזל היה זה סיפור אמיתי? או היה זה פרי מוחי הקודח?
אני נזכר שאומרים שבכל צחוק יש טיפה של אמת. אם כך, בדרמה - יש לפחות שתיים...