החטא ועונשו

החום מאיים לשגע אותי. אני יושבת מול המחשב ומחכה לו שיגיע הביתה. הטלפון שלי מצלצל והוא על הקו. בקול קר הוא פוקד עלי: "תבריקי את האזיקים ואת המפתח שלהם. תוציאי את כל האביזרים ושימי אותם על המיטה למסדר ציוד. חכי לי לבושה בבייבי דול השחור שלך, על הברכיים." אני מרימה גבה. שוב הוא שכח מי הבוס! למרות זאת, מתחילה לסדר את כל מה שרצה. מבריקה את האזיקים. מחליפה בגדים ומחכה. כעבור מספר דקות אני שומעת את המפתח בדלת, והגבר שלי נכנס הביתה, לבוש במדי ב'. הוא מתקרב אלי ושואל: "כלבה שלי, מה שלומך?" "בסדר אדוני", אני עונה, וחצי חיוך ממזרי מתגנב לשפתי. הוא מבחין וסוטר לי. "מה זה??? מישהו הרשה לך לחייך?" ותוך כדי כך תופס וזורק אותי על המיטה. הוא מתיישב מעלי, עומד לאזוק אותי. "לא נראה לי בכלל", אני חושבת לעצמי. מסלקת אותו מעלי בדחיפה קלה ואוזקת אותו בזריזות. "חצוף יומרני שכמוך, שוב שכחת את מקומך הטבעי??" אני נוזפת בו. "ל-ל-לא גבירתי", הוא ממלמל, עדיין לא מעכל מאיפה זה בא לו. "שקרן!" אני מטיחה בו. השקר הוא חטא, ולכל חטא יש עונש. הוא מתבונן בי בעת שאני מדליקה נר, מודע לעובדה שתוך שניות ספורות ייזל חלב הנר אל חזהו. הנר בוער, ואני פותחת את כפתורי החולצה שלו בבת אחת וקורעת את זו שמתחתיה, חושפת חזה רחב ולא שעיר במיוחד. כמו שאני אוהבת. "תתכונן, כלב..." אני מתרה בו תוך שאני מפשיטה מעליו את המכנסיים וקושרת כל אחת מרגליו לקצה אחר של המיטה. לא ניתן לטעות בזיקפה האטומית שלו. לטאצ' אחרון, שהשכנים לא ישמעו- מחסום לפה. עכשיו אנחנו מוכנים לקצת לקח... כל טיפת חלב משאירה סימן צורב על החזה... הוא מתפתל, נאנח בכאב ואני נהנית מזה. "רוצה שאפסיק?" אני שואלת, והוא מניד בראשו לאות לאו. "אתה נהנה מזה, נכון סמרטוט?", והפעם הוא מהנהן וחוטף עוד מנת שעווה. החזה שלו כבר מצופה כולו בשעווה ריחנית והמראה מלבב.

לאחר זמן מה אני ממצה את התענוג ומתירה את רגליו מהאזיקים. "קום בשנייה זו", אני פוקדת. הוא מציית. "להתכופף! וראש למטה, כלב. שלא אראה אותך מסתכל לי בעיניים..." אני חושפת את אחוריו הורדרדים... מממ, מישהו עומד לזכות לטיפול מיוחד פה... והחגורה הצבאית תמלא פה תפקיד מרכזי. היא לא מכזיבה כאשר היא נשלחת במהירות לעבר ישבנו ומותירה סימן. עוד אחד ועוד, ואני עוד אשלים כאן יצירת אומנות. מידי פעם אני זורקת מבט חטוף, לבדוק אם הוא במצב סביר וממשיכה. רגע לפני שאני בטוחה שהוא עומד לפרוץ בבכי, אני מפסיקה. "כואב לך?" אני שואלת. הוא מהנהן. "חבל מאוד", אני עונה לו. מספר שניות להתאושש, ולמערכה הבאה... "מה אתה בוחר?" אני שואלת. "צעצוע או קשירת ביצים?". שניה עוברת ואני מחליטה בשבילו. הויברטור. משמנת קלות ומחדירה. הוא פולט אנחה קלה. אני מפסיקה לשנייה, ממשיכה להחדיר ומסננת לעברו: "כלבלבון, כעת אתה יודע את מיקומך? מה דעתך, תתיימר לשלוט שוב?" הוא מניד בראשו כתשובה ואני מרוצה. "כלב טוב... עמוד!" הוא נעמד, ואני מבחינה שעוד עומד לו... "גבירתי", הוא פולט לאחר שאני מורידה מפיו את המחסום, "אני יכול לאונן? בבקשה". "לא", אני עונה לו. "את זה תשמור בשבילי... אהובי"... אמרתי, וחזרתי להיות זוגתו האוהבת תוך שאני משחררת אותו מכבליו. החולצה הצבאית עוד עליו, ואנחנו עושים אהבה מהירה ומטורפת.
"וואו, איזה חום...", הוא מסנן, כולו מותש ממאורעות היום ומתהפוכות הסשן.