צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

עד הסוף. הכול, תמיד, עד הסוף.

מאת טיטאן​(שולט)     26 באפר 06 1479
אימצתי את הנשק אלי, מרגיש את הקור העולה מהמתכת המושחמת חודר דרך ידיי ונעצר שם. ביד אחת החלקתי על הקנה, אוחז בו, ואת כף היד השנייה לחצתי כנגד בסיס המחסנית עד שהכאב החד היה בלתי נסבל. חשבתי עליה ועל האופן בו היא לפתה אותי בזמן שקישתי את גבי, חודר אליה בכוח. הצללים של פניה בחשכת החדר המואר מתנור סלילים כתום – תמהיל של חום גוף וחום סביבה – התמזגו עם הצללים שמעבר לגדר. עיני נפקחו לפגוש בהם ודמיוני נפרד ממנה לעוד כמה דקות של שעמום, דיכאון ופחד.

הסטתי את ראשי הצידה, מחכך את זיפי הזקן שנשארו מהבוקר – שנראה כה רחוק – בצווארון של החרמונית השחורה, שוב עוצם את עיניי בניסיון לשחזר את מגע פניה החמות, את הריח שלה, העדין, שעלה מפניה ושערה ונשאר על הכרית גם בלילה שאחרי. הדבר היחיד שעלה באפי הוא הריח הטחוב של אבק מהול ברטיבות ישנה, אבל מצאתי את עצמי מתענג גם עליו. כל-כך רציתי לנשק אותה באותו רגע. או לפחות להניח את שפתיי על איזשהו חלק בגופה, ופשוט לנשק.

את החרמונית הביא לי חבר מהמדור לילה לפני. שכחתי שקר מאוד בחורף באזור הזה של הארץ והייתי מספיק מטומטם לחשוב שגטקס מתחת למדי ב' ישמרו על השפיות שלי במשך שש השעות של משמרת הלילה. אז בחרמונית היה טוב, הגטקס מרגיש מעולה כשהגוף שוחה בקלילות בפנים. הדבר היחיד שהכביד הוא האפוד הקרבי המלא והנשק, אבל אין מה לעשות. חיילים עד הסוף. הכול, תמיד, עד הסוף.

באבט"ש הזה הרגשתי די לבד, לא הכרתי כמעט אף אחד. למרות שרובם היו אנשים די נחמדים ולא מזיקים, לא מצאתי בעצמי את הצורך להתחבר למישהו. ידעתי שהיא שם בשבילי גם עכשיו, ב-3:47 לפנות בוקר, ה-23 בנובמבר, מכורבלת במיטתה בתחתונים ובחולצת הפיז'מה הצמודה שלה. נערת השער שלי.

שוב צללתי לתוך מחשבות ופנטזיות על המצב בו אני נצמד לגופה מאחור, יד על ירכה והשנייה מתחת לצווארה, חופן את שדיה, נושק לכתפה ולוחש באזנה. והיא נאחזת בי בשתי ידיה, טומנת את פניה בידי. אני יכול לראות את החיוך שלה בחושך ולשמוע את נשימותיה הקטנות. לעזאזל, רק מלחשוב על זה יש לי זקפה. אבל על מה כבר אפשר לחשוב באמצע הלילה, באמצע השמירה, מלבד על החברה שלך. ועל הקפה השחור, החזק, שמכין בן-הזוג שלי לשמירה. סיימנו פינג'אן לפני כחצי שעה, עם כאמל פילטר אחת. אם כבר לשבור שמירה, אז עד הסוף.

4:09 ומתחתית השביל המוביל לש"ג נשמעת הנהמה של ההאמר הממוגן. חצי קטנה והאורות יציפו את העמדה. מטרה לא רעה לכל פלשתינאי עם קצת מוטיבציה. הג'פ"ס מחליק על אבנים ובוץ ועוצר בדיוק ליד שער הכניסה ליישוב. פורקים ממנו שניים, אחד שאת שמו אני לא זוכר, והשני מסמן לנו שהגיע הזמן שנרד לישון. באמת הגיע הזמן. עשר דקות איחור ועוד סיור לפני השינה. ממש חוכמה גדולה לתת לאלו שירדו הרגע מהשמירה בארבע לפנות בוקר (ועוד עשר), מתים לישון, לעשות סיור בנוהל של הפגנת נוכחות. הערנות במיטבה, אלא מה. אבל עד שתהיה שיחת מג"ד כבר יגיע הסוף של מחזור האבטחה הזה. עלי זה כבר לא ישפיע, אז מה זה משנה, נכון? להיות הדביל המאנייק שקם ומדבר על דברים לא רלוונטיים לאנשים שיושבים בחדר בשיחת הסיכום, שמיד אחריה כולם מסתלקים בחזרה לחיים הרגילים והלחוצים והמציקים שלהם? תמיד אומרים, עד שמישהו יעלה על מטען, אז יקשיבו. כנראה שצודקים.

אבל בכל-זאת, הטרטור המונוטוני שהשמיע המנוע של ההאמר מזמין להיכנס אליו. הדלתות הממוגנות, הכבדות, נסגרות ברעש מתכתי מוכר, וחם בפנים. חשוך וחם. בחוץ הבהמה מאירה זרקור ממוקד שדומה בעוצמתו לאור יום, ובפנים המסך של מכשיר הקשר מאיר את פניו של זה שיושב ליד הנהג. המפקד המסונג'ר התורן, המסכן שקם מהשינה באמצע הלילה רק כדי לעשות סיבוב של חצי שעה – שעה עם הנהג, לאבטח אותו. הוא זה שמוכן להקשיב לכל שטות, לכל פיסת זבל שיוצאת מהפה של הנהג, רק כדי שיוכל לשמר את מצב האפאטיות-פוסט-שינה במצב הולם. בצורה כזאת, החזרה למיטה ולשינה בסוף הסיור תהיה חלקה, נעימה ובלתי-מורגשת בעליל. מאחורינו נמצאים שניים דחוסים פנים אל פנים, צעירים מאוד ושותקים מאוד. הם שייכים לפלוגת הקבע שיושבת ביישוב שבו הציבו אותנו.

"ת'שומע, אח שלי, הבתזונה שיחקה בי, ת'מבין?"
נכנסתי לרכב.
"מה המצב גבר?" הנהג מסתובב אלי, מחייך.
"וואלה" אני מחזיר חיוך עייף. לפני כמה לילות תיארתי לו איך נראית תמר, בפירוט המרבי האפשרי אך כזה שישאיר גם לי קצת ממנה, והוא כנראה לא שוכח מהר מספיק.
"אני כאילו הולך אחריה לשירותים," הוא הסתובב בחזרה וממשיך, "חופשי היא נכנסת ראשונה לבנים." הוא נשען על מוט ההילוכים. "אחי, כולם מסתכלים עליה והיא כלום, אחי!".
הג'פ"ס זז קדימה בקפיצה, ואני נותן לגב ולראש להיזרק אחורה.
"אני מכניס אותה לשירותים, סוגר הדלת וכבר מוכן לעבוד אחי – ת'מבין אחי, הזין עומד טילים!"

אני עוצם עיניים, הראש מטלטל, ומקשיב.
"ההיא מתכופפת עם התחת שלה ככה, מחכה לי ב- ר', ת'מבין?"
אני שומע אותו מחייך.
"ואז היא מסתובבת לי עם הקוק הזה, אחי, מביאה אותה בהסנפה אחושרמוטה, כולה באטרף... טילים, אחי"
עכשיו אני מחייך לעצמי, ונזכר באיריס.
"אני כבר מת לזיין אותה, אבל השרמוטה רוצה שגם אני יביא באף, שאני יכנס איתה לעניינים, ת'מבין?"
"חופשי אחי" עונה האפאטי-פוסט-שינה התורן בעייפות.
"בקיצור גבר," הוא מקפיץ את ההאמר על הכביש ומעלה הילוך בפראות. "אמרתי לה שאנ'לא מתעסק באבקות, מספיק יש לי בעיות גם ככה – סיפרתי לך. אז היא הביאה עוד אחת לעצמה, וכולה כבר בסרטים קשים, לא רואה בעיניים".

אפקט איריס. העיניים שלי נפתחות ומסתכלות החוצה מבעד לחרך הצר, לא רואות כלום.
"נו אז מה איתה? היא מסניפה ואתה מה?" האפאטי התעורר.
"חכה, גבר! היא נשפכת עלי, קרועה לגמרי, ואני מחרמן לה ת'תחת, משהו בנזונה! מת לזיין אותה, קולט? אני הופך אותה, התחת שלה אצלי על הזין, אני מכופף אותה..."
"וואלה...!" האפאטי כבר לא יחזור לישון הלילה בשקט.
"... והיא מתנגדת, עושה לי סרטים, מתחילה להגיד לי תעזוב אבל אני כבר בטירוף, חם לה על התחת ועל הקעקוע הסופני שיש לה שם," העיניים שלי מופנות באחת קדימה. "היא קמה ומסתובבת, דוחפת אותי לצד ובאה לצאת".

"די!" שוב האפאטי.
"נהגוס".
"גבר, יעני בקטע שלא מתאים לה עכשיו – תעזוב אותי וכאלה".
"נהגוס!" עכשיו אני כבר מרים את הקול, מכוון את עצמי אליו.
"מה אח שלי?"
"הקעקוע".
"מה איתו?" הוא מסובב את הראש חלקית אלי.
"מה היה שם?"
"חבל לך על הזמן," הוא עושה תנועה ארוכה לרוחב עם היד "משהו סוף, אחי. אמנות!"
"תגיד מה היה שם".
"איזה דרקון... משהו כמו כנפיים פתוחות כאלה, יוצא לה מתחת."
זה לא דרקון, זה עטלף. הגוף שלי נדרך.
"חצי טרייבלי כזה, ת'יודע, משהו סופני, גבר".
"לרוחב של כל האגן?" אני מוודא.
"חופשי אחי, בדיוק", הוא מאשר.
אפילו לא מזכיר קעקוע טרייבל.
"איך היא נראתה?"
"מי?"
"מה לא מובן?"
"הקעקוע? שיער בלונד פלטינה קצר," איריס. "רזה כזאת, תחת חבל על הזמן," איריס.
"ת'יודע איך קוראים לה?" אני שואל.
"איריס, אחי". שנייה חולפת. לעזאזל, איריס. אני מפנה את הראש הצידה, משעין אותו כנגד הדלת הקרה, מרגיש אותה כנגדי. ההאמר קופץ ואני איתו.

אחרי שתיקה, "גבר, אתה מכיר אותה?"
"חיובי"
"באמא'שך?"
אחרי עוד שתיקה, "כן" קצר. אני כל-כך עייף.
"מה, גם אתה הבאת לה שם בשירותים?" השותף שלי לקפה השחור ולכאמל התעורר. נפתחנו, הא? הסתכלי עליו, והוא חייך בתמימות. בסדר, הוא לא יודע, ברור שהוא לא יודע. להירגע, אין על מי להתעצבן פה. אולי רק על הנהג... "נהגוס!"
"מה אחי?"
"תמשיך ת'סיפור שלך, מה קרה אז?"
"אין מה להמשיך, גבר. היא הייתה גמורה אבל לא נתנה לי לעשות כלום, היא יצאה בסוף החוצה – השאירה אותי שמה..."
"ככה יצאה?" היה נראה לי כאילו האפאטי פספס חדשות על פיגוע המוני, ולא מבין שזה הדבר שכולם מדברים עליו עכשיו. כמה הרוגים, מי לקח אחריות, חדשות מהסוג הזה.
"יצאה, גבר, אמרתי לך היא שיחקה איתי! אני הלכתי אחריה, היא חזרה לחברה שלה, והלכה לרקוד איתה, ת'מבין? די, זונה בת-זונה, עזבתי אותה".
שתיקה.
"ואתה יודע מה אחי, הכי באסה זה ששמתי לב אחרי איזה עשר דקות שהיא דפקה לי את הזיפו, כסוף כזה עם שני דרקונים, משהו חבל'ך על הזמן! הכוס-אמא-שלה ברחה לי עם הזיפו. שש שנים היה לי את הבונבון הזה שסבתא שלי הביאה לי לגיוס, והזונה העלימה לי אותו!"

איריס! תמיד היא הייתה מפוזרת, לא שמה לב מה היא מכניסה לכיס, חייכתי לעצמי. ניסיתי לחשוב עם מי היא הייתה שם. ניסיתי לדמיין אותה ואת הנהג, וזה ממש לא הסתדר לי. עוד טריפ שלה. עכשיו כעסתי עליה, ומיד כעסתי על עצמי שאני עוד חושב עליה במושגים כאלה. לעזאזל, איריס!

כשסיימנו את נוהל הפגנת הנוכחות החגיגית שלנו, הדבר היחיד שחיכה לי במיטה הוא דמותה של איריס, כפי שראיתי אותה פעם אחת לפני האחרונה. היה כל-כך חם שם, בחוף, כולם מזיעים על כולם, כדורי הגומי השחורים עפים מהמטקות כמו קליעים של מאג עם תורן רתק על אקסטות, כלבים מעצבנים בלי בעלים נובחים ורצים מסביב לכל דבר, והיא רבה איתי במרכז כל הבלאגן הזה. אני כבר לא יכול לסבול את הסצנות שלה, אני עייף ועצבני גם יחד, הרגשת המיאוס ממנה ומעצמי מציפה לי את כל החושים, היא הולכת ממני ולי לא אכפת. פשוט לא אכפת. כמה נורא הדבר, שאתה חושב על ההורים שלך ברגעים כאלה. גמרת כמוהם, בן, עשית את זה. שבועיים אחר-כך פגשתי בתמר. לעזאזל, איריס!

יצאתי עם מראה הביקיני האדום שלה מתרחק ממני לסיגריה אחרונה לפני השינה, מוחק אותה מראשי ונותן לקור מהול בניקוטין להציף לי את הריאות. נשפתי את העשן החוצה. המשכתי לנשוף, מביט בהבל פי מייצר אדים עבים, וניסיתי לנחש מתי נגמר העשן והתחילו האדים. הסיגריה נגמרה מהר מדי, והעייפות גמרה לי את ההרגשה בגוף. רק הראש עוד מסרב לישון. ההרדמות הייתה מהירה והשינה חטופה. היקיצה כעבור שלוש שעות ועשרים גבתה עוד סיגריה. בדיוק ככה גומרים את החיים מהר.

למרות שהייתי ער כבר כשלוש שעות, ניקרתי בשיחת המג"ד. תמר מחכה לי לצהריים מאוחרת, והזמן שלה מוגבל כרגיל. בהיתי בצלחת המרוקנת מאוכל כאשר היא העירה בשלב הקינוח שאני נראה ממש טוב בדברים האלה, ואני לא זכרתי אם זו הפעם השנייה או השלישית שהיא רואה אותי במדי ב'. הרי אנחנו ביחד לא יותר מכמה חודשים.

האוכל עייף אותי, והתעוררתי רק כששמעתי את הדלת נטרקת ואת המפתחות נזרקים על השולחן השחור הקטן בסמוך לדלת הכניסה. הראש כאב לי, אבל ידעתי שאני רוצה סקס. הגוף החם שלה יתיישב עלי, הפטמות יעבירו בי צמרמורת כשהיא רוכנת לנשק אותי, ידי יחזיקו את ישבנה, והלשונות שלנו יחפשו תשוקה עזה.

האור בחדר נדלק והיא מחייכת עם עיניים עצומות למחצה ופלטה היי קצר, באה ומתיישבת לידי על קצה המיטה, שעונה עליה. גופה מתוח. היא מצפה. הסתובבתי והתקרבתי אליה. הבטתי בה, מדביק את מבטי לשלה, נהנה מהתשוקה המוכרת שמתחילה להבנות בינינו. רכנתי מעט ונישקתי את הבטן שלה מבעד לסוודר הדק, כנפי מעיל העור החום מתחככות בפני. נזכרתי בחרמונית השחורה, ונזכרתי כמה התגעגעתי.

בזווית העין הבחנתי במדים ובמגבת שזרקתי קודם על הרצפה, כמו בפעמים הראשונות שעשינו סקס בחדר הזה, בדיוק במיטה הזו. הבגדים נזרקים באקראי ובלהט מהמיטה לרצפה, מהכיסא לרצפה, מכל מקום – הם מגיעים לבסוף לרצפה. אחרי מספר לילות מגיע השלב בו מתפשטים קודם לסקס ואז מתעוררים לערימת בגדים בשטח מוגדר, אך לרוב לא על הרצפה. בבוא העת, בעוד החודשים חולפים, הערימה מתפצלת לשתי ערימות, שלה ושלי, ורק במקרה הן נפגשות. מתפשטים בנפרד, לפעמים מביטים זה בזו טרם הפגישה של הגופות העירומים, ומתעוררים לסדר מרתיע.

אני תוהה מה זה אומר על החשק שלי, מה זה אומר על החשק שלה, והיכן יהיו בגדיה כשנתעורר. אז המדים והמגבת עושים לי הרגשה טובה, ועכשיו נראה אותה. היא מגרגרת כמו חתולה ומרימה את הסוודר בחיוך שובה, ואני מנשק ומלקק לה בעדינות את הבטן. אני יודע שחום השפתיים שלי נעימות כנגד בטנה הקרה, אבל מפסיק ומזדקף מולה, מחייך אל תוך החיוך שלה. אני מרגיש כאילו כבר כמה שבועות שלמים לא חייכתי כך.

היא רוכנת לנשק את פי, ואני פותח את שפתיי בתשוקה, מצפה כל-כך ללשונה, פראית וחזקה, נוגדת לחלוטין את מראה גופה העדין. כבר ידעתי שאני מוכן לחדור אליה.

"התגעגעתי אלייך" אמרתי בחצי-לחישה.
היא מגחכת בחזרה. "יש לך מושג כמה אני התגעגעתי?" החיוך שלה נשאר תלוי באוויר.

אני חושב שאין לי מושג. הפסקתי מזמן להבין את עומק הרגשות שלה. עבורי, כדי להמשיך להרגיש משהו כלפיה ולא לאבד אחיזה, הייתי צריך להתרכז ברגשותיי שלי פנימה. אבל זה היה מחמיא לשמוע שהיא התגעגעה אלי, אז ליטפתי את פניה בעדינות ונשקתי לה שוב. נשיקה עמוקה ורכה יותר מהקודמת, אך כזאת שמבטיחה סקס טוב לא פחות. זרועותיה נכרכו סביב כתפיי, וכשאני מרגיש את הקור מהמעיל שלה אני נזכר לפתע בגוף המושחם של ה- M-16. חיבקתי אותה מסביב למותניה, שנינו עדיין מאוחדים בנשיקה, מאוחדים ברצונותינו. ובדיוק עכשיו עברנו את השלב של שתי גופות שרוצות זיון.

"תמיד אהבתי לחזור הביתה ולמצוא אותך חם במיטה שלי" היא לחשה, עדיין מחייכת.
"ואת קפואה, איך לא תרצי שאחמם אותך?" קצה האף הקר שלה מתחכך בשלי.

צווארה נמתח לאחור כשאני טומן את שפתיי בחיבורי כתפה, החלק החם שהופך לרטוב עם נשיקותיי. היא מגרגרת בתאווה, מלטפת את עורפי. אני עדיין אוחז את מותניה ורוצה להרגיש אותה קרובה יותר. אני מרים את פני והיא נושקת לי בכוח, שואבת את לשוני פנימה.

"קומי," אני מצווה, שלוש שניות אחרי ההתנתקות החד-צדדית מהלשון שלה. "עמדי פה".
היא קמה בחיוך שקט ומקלפת את המעיל הצמוד מעליה. הוא נזרק לרצפה ואני מרוצה. אני רואה שהחיוך שלה מלא בתאווה גסה, ולא חושב שהדמיון מתעתע בי. כף ידה עוברת על פיה, מנגבת את הרוק שאיבד זהות.
"תורידי את הסוודר". הוא נזרק לצדה השני של המיטה.
זה הולך להיות טוב.
"גם את החזייה". היא נזרקת למקום אחר.
זה הולך להיות טוב מאוד.

היא רוכנת לעברי, כמעט נשענת בידה על המיטה אבל אני קם אליה באחת. בתגובה מעט מבוהלת, היא מתיישרת לעמידה. השדיים הקטנים שלה מתוחים וזקופים, נבלעים בקווי גופה המשכרים. עם הרתיעה הקלה נבלע גם החיוך. כשאני מתחיל לנשק לצווארה, היא לוחשת לי "ממש התגעגעתי..." ומניחה יד על ראשי. אני תר אחרי קימורי גבה, ומלטף את מותניה, נהנה מידיעת הרגשת הכוח המדומה שיש לה בעודה עומדת מעט גבוהה ממני בלבוש מלא פחות חלק עליון.

אני מזדקף על ברכיי, עדיין על המיטה. היא מסובבת בעזרתי, כך שגבה מופנה אלי. הבטן השטוחה שלה נלחצת כנגד ידי, והיא מגיבה בנשימות קצרות וחטופות לליטופים קלים, כמעט בלתי-מורגשים, מדודים בקפידה. החיוך המגורה שלה ניכר בכל מתיחת שריר קטנה. אני חופן את שדיה בבסיסם, והריח והטעם של עורפה משכרים אותי.

חגורת העור השחורה משמיעה איוושה חולפת בעודה מחליקה החוצה ולמטה אל הרצפה, וכפתורי מכנסיה נפתחים ללא קול. גופה מרגיש את השחרור מהבגדים בעוד אני מפשיל את מכנסיה למטה וחושף את ישבנה הנתון בתחתונים שחורים בגזרה נמוכה. ידיי עוברות ללטף את ירכיה. היא רוצה להסתובב ואני עוד לא, עוצר בעדה.

"מותק...", אני שומע, ומחייך בעיניים עצומות לתוך צווארה הרך, שערה מכסה את פני.
"אפשר להפטר מהמכנסיים והנעליים?", היא שואלת לאחר זמן לא ידוע.
"בואי", אני מנחה אותה לשכב על המיטה, " תישארי על הבטן, אני אוריד אותם." מגפי החורף שלה משתחררות בקלות, וגם המכנסיים עפות אל מקום לא ידוע. התחתונים לא מאחרות אחריהם.
"בואי אלי."
היא מורגלת, ומעלה את ישבנה בחזרה באוויר, ברכיה מפושקות כמקודם.
"ככה?" היא מחייכת בפראות ילדותית. פניה קבורות בין ידיה הפשוטות על המיטה, גבה קעור וגמיש.
"ככה."

שתיקה. ציפייה. אני מביט בה מלמעלה, וחושב שאם רק ארצה אני מסוגל להעריץ אותה שוב. אני רוכן קדימה כדי לנשק את החלק התחתון של גבה, רק מעט מעל הישבן, טועם אותו. נשיקות עמוקות, איטיות, מלאות געגועים. ידי מחליקות בסיפוק על גבה התחתון, מהמרכז עד להיקפי מותניה, אוחזות בה. אני מתיישר והיא נאנקת ומושכת את ראשה לאחור ולמעלה.

אני מתעורר ומחלץ את ידי מתחת לעורפה. היא נרדמה עלי, חצי מחבקת אותי. עברו כשעתיים מאז שהתעוררתי בפעם האחרונה. עיניי נעצמות שוב, וראשי שוקע בכר הגדול. בא לי לחבק אותה, אבל התנוחה בה היא נמצאת לא מאפשרת לי. אז אני מתקרב אליה, מביט בפניה המוכרות ולוחש לה שאני תיכף הולך, שכבר קצת מאוחר ואני צריך לחזור הביתה. היא ממלמלת משהו לא ברור, שלא יכול להתפרש אחרת מאשר "למה" מאוכזב.

"אני צריך ללכת", אני עונה וחושב על הדרך חזרה הביתה, לתמר. קמתי בחושך המוחלט, מקשיב לנהמות תנועת המכוניות מבחוץ, וחושב איך לעזאזל אמצא את כל הבגדים בחשכה הזאת. וחשוב מכל, אני יודע, מצאתי את מה שרציתי למצוא.

כשהדלת נסגרת מאחוריי, טעם נשיקותיה של איריס עדיין בפי, אני טומן את ידי בכיסי ומרגיש את החריטה על מצית הזיפו. המספר של הנהג רשום על פתק בארנק שלי, ואני מחייג אותו. הוא עונה לאחר מספר צילצולים ב"הלו" מתנגן וצעקני מעט.

"זוכר את מה שאיבדת במועדון?"
"מי זה?" הוא מחזיר בטון הצעקני שלו.
"רד מהסמים שאתה נמצא עליהם. רוצה את הזיפו שלך? ההוא שאיבדת ב..."
"גבר!" הוא עבר לצעקות של ממש. "איפה אתה, אחי?"
"מה זה משנה עכשיו..." אני קצר-רוח. "כמה זה שווה לך...?"

עד הסוף. הכול, תמיד, עד הסוף.

Queeny​(מתחלפת){being}
נהניתי מהסיפור
שונה ממה שיש בד"כ קצת התבלבתי מהסוף... טוב, נקרא עוד פעם
06/05/06 11:35
ברברית
תגובה
לא יוצא לי הרבה להנות ככה מכתיבה של מישהו אחר תודה
28/10/08 14:10
נסי​(אחרת)
שאפו!
נדיר שעוברת בי צמרמורת. אהבתי, מאוד.
01/06/10 02:53