מימיי האגם האפור
מאת אנהבל B(לא בעסק)
6 במאי 2006
אני לא יודעת אם זה היה נגמר אחרת אילו הייתי מונעת את זה מלכתחילה, אבל כשזה נגמר לא הצטערתי כלל שנתתי לכל זה להתחיל. העיניים צרבו מהדמעות שלא יכולתי להפסיק להוריד, ולא יכולתי לראות את הכביש שהתעקל לפני, אז סובבתי את ההגה וחניתי בצד, וחשבתי לעצמי שבתור בחורה אני לא אמורה בכלל לנהוג, ככה חינכו אותי בבית. נשמתי קלות את האוויר והבטתי בשעון שהראה על חמש לפנות בוקר ונאנחתי. המרחק הביתה הוא 500 קילומטרים וזה נראה כמו נצח. כשהעצים החלו לילל מהרוח והשמש החלה לזרוח ולעטות על הארץ גוון שונה מהחושך שהיה עד כה, רציתי לעצום עיניים. הנוף כבר לא משך אותי כמו פעם, ורעש המכוניות החולפות צרב באוזניי. הרגשתי כמו בהנגאובר רציני אבל אהבתי את זה ולא רציתי לחזור הביתה.
היו אלה שעות הערב המאוחרות כשהכרנו. אני זוכרת אותו לבד בחליפה שחורה, נראה כאילו הוא הולך להלוויה. שערו הארוך והבהיר היה אסוף, ועיניו הירוקות מוסתרות תחת משקפי שמש כהים כך שלא יכולתי לראות את צבען עד אשר הוריד אותם כדי להביט בי טוב יותר. כשמבטינו נפגשו, ידעתי ישר שאיתו אני ממשיכה את הערב.
הוא ישב לו בצד והביט באגם מעבר לבית הקברות, ואני תהיתי מי הולך לבית קברות בשעות הלילה החשוכות. החניתי את המכונית ליד, במקום מסווה, מי יודע מה הולך שם בלילה ולאיזה כת הוא משתייך? פסעתי בצעדים הססנים מעט לכיוון האגם, וחלפתי על פניהם של לא מעט קברים לבנים וקרים, מכוסים באבנים, עפר אפור ופרחים שנבלו כבר מזמן.
כשהייתי קטנה יותר הייתי מניחה ביום הזיכרון פרח לכל חייל שנפל במערכה, עוצרת שנייה לקרוא את שמו ואת שם המלחמה בה אבד. אבל היום המוות לא מהווה פטיש עבורי. איבדתי יותר מדי אנשים בשביל לבכות עליהם, והגעתי למצב שכל יום אני מאבדת אדם. תירוץ ללבוש שחור?
נשימתי נעתקה כשהוא התרומם והבחין בי. אפילו לא הייתי קרובה מספיק בשביל לגעת בכתפו. הוא התקדם לעברי והסיר את משקפיו והביט בעיניי בשאלה ששאלתי גם אני את עצמי: "מה אנחנו עושים כאן באמצע הלילה?".
האדמה ליד האגם הייתה ריקה מקברים, והדשא בה היה ירוק, נקי ועבה. נראה היה שמישהו השקיע בטיפוחו. חלצתי נעליי והרגשתי את הרוך של הדשא. להפתעתי, גם הוא חלץ את נעליו. הוא המשיך להביט בי, בוחן צעדיי, מתקרב מעט ומתרחק, ושנינו לא אומרים דבר.
כמו בודקת גבולות, הסרתי את המעיל שלבשתי. הלילה היה חמים ולכן לא היה קר להישאר לבושה בבגדי המסיבה אליה הייתי אמורה להגיע. ידעתי שאנשים מחכים לי, אך זה לא הפריע לי כל-כך.
הוא הביט בגופי, בוחן, מעביר את מבטו על רגליי ומשתהה עליהן. חשבתי לתומי שהיה זה רעיון לא רע ללבוש את החצאית הזאת ואת המחוך הישן של בת דודתי שהלכה לעולמה באותה שנה. מעולם לא חשתי טוב בבגדים כמו בבגדים אלו.
לאחר רגעים אחדים, כשהוא הרים לבסוף את מבטו והתבונן בעיניי בציפייה, מחכה לראות מה הדבר הבא שאעשה, חשתי צורך להתקרב אליו. הלכתי ונעמדתי מולו, והפשלתי מעליו את המקטורן שלבש, מניחה אותו ללא זיע על הדשא, אף שהבחנתי שהוא טיפה רטוב. הוא לא עשה דבר, לא התנגד ולא ניסה לגעת בחזרה. הדבר היה חשוד בעיני במקצת אך המשכתי, כשבראשי אני חושבת שאני רק בודקת גבולות, אך גופי זועק לראות עוד. ואכן, כפי שהרגשתי, מתחת לחולצתו המכופתרת היה ניתן לראות בבירור את צלקותיו, צלקות יפות, בוודאי מצליפות שוט.
העברתי את ידיי על אותן צלקות שנראו טריות במקצת ורעד חלף בי, והוא הביט בי שוב, תופס את עיני ומשפיל את עיניו פתאום, יורד על ברכיו. בעטתי בו על מנת שיקום, אך הוא נשאר במקומו. הרמתי את סנטרו עם רגלי והוא חייך. פרמתי את שרוכי מחוכי, שהיו מהודקים כה חזק עד שהתקשיתי לנשום, והסרתי את המחוך מעליי, מראה לו את הצלקות שנותרו על גופי מהקשר ההרסני האחרון שהיה לי, קשר שהתחיל כבסד"מ טהור ונגמר רחוק מדי. נראה שהייתה אכזבה בפניו והוא אמר בקול חלוש: "חשבתי שאת שולטת, שלא תתני לאדם אחר להכאיב לך". הוא הביט בי שוב ועמד להתרומם, "כנראה שטעיתי בשיפוט שלי".
בעטתי אותו על הדשא והוא נשכב ועל פניו מבט של פליאה. "אף אחד לא יתעלל בי. האחרון שעשה את זה מת", התרסתי, והוא חייך חיוך מתגרה ואמר בקול בטוח: "בואי נראה מה את שווה", ושחרר את חגורתו, זורק אותה אל ידי.
הוא קם והלך אל עץ סמוך, הוריד את בגדיו ונעמד עם הגב אליי, מזיז את שערו מעבר למרפק וחושף את גבו, שהיה מלא בסימני הצלפה. התקרבתי לאט ונגעתי בשריטות הטריות שרק החלו להחלים, והוא רעד מעט. הלכתי מעט לאחור והצלפתי, מביטה בו זז מעט. צעקתי: "אל תזוז!" והוא נעמד יציב.
עברתי סימן סימן והצלפתי במדויק בשריטות, מביטה כיצד הדם שב לזלוג מתוכן. לאחר הצלפות מספר הוא הסתובב. "אל תסתובב!" צעקתי, אך הוא התקרב, ראה את דמעותיי ושאל: "למה כואב לך להכאיב?". הדפתי אותו מעליי והוא התנגש בעץ והתיישב על האדמה. טיפסתי עליו והתחלתי לשרוט את גופו, מכה אותו באגרופיי. לאחר מכן התרוממתי והבטתי בו. "אתה כזה חסר אונים". הוא קם ותפס את ידיי, נישק אותי ולחש: "תודה".
עמדתי מבולבלת כשהוא לבש את בגדיו והושיט לי את המחוך, עוזר לי לקשור אותו. תפסתי בשערו ומשכתי בו חזק, "איזה משחק אתה משחק איתי?". ראשו נשמט לאחור והוא אמר בחיוך: "את המשחק שהיית צריכה לשחק מההתחלה. נולדת לשלוט לא להישלט". עזבתי את שערו, התיישבתי על בול עץ ונעלתי את נעליי. הוא התקרב וקשר אותן לאט, מלטף את הרגל ועולה עד לירך, מביט בעיניי ברוך. כשסיים הוא התרומם ואמר: "אל תתני לאחרים לגרום לך להרגיש מתחת לבלטה, יש בך הרבה יותר מזה". הוא קם והלך, מותיר אותי מאחור מביטה במים הצלולים באותו אגם שמסביבו הכל אפור, במין הרגשה של הקלה והבנה טהורה.
היו אלה שעות הערב המאוחרות כשהכרנו. אני זוכרת אותו לבד בחליפה שחורה, נראה כאילו הוא הולך להלוויה. שערו הארוך והבהיר היה אסוף, ועיניו הירוקות מוסתרות תחת משקפי שמש כהים כך שלא יכולתי לראות את צבען עד אשר הוריד אותם כדי להביט בי טוב יותר. כשמבטינו נפגשו, ידעתי ישר שאיתו אני ממשיכה את הערב.
הוא ישב לו בצד והביט באגם מעבר לבית הקברות, ואני תהיתי מי הולך לבית קברות בשעות הלילה החשוכות. החניתי את המכונית ליד, במקום מסווה, מי יודע מה הולך שם בלילה ולאיזה כת הוא משתייך? פסעתי בצעדים הססנים מעט לכיוון האגם, וחלפתי על פניהם של לא מעט קברים לבנים וקרים, מכוסים באבנים, עפר אפור ופרחים שנבלו כבר מזמן.
כשהייתי קטנה יותר הייתי מניחה ביום הזיכרון פרח לכל חייל שנפל במערכה, עוצרת שנייה לקרוא את שמו ואת שם המלחמה בה אבד. אבל היום המוות לא מהווה פטיש עבורי. איבדתי יותר מדי אנשים בשביל לבכות עליהם, והגעתי למצב שכל יום אני מאבדת אדם. תירוץ ללבוש שחור?
נשימתי נעתקה כשהוא התרומם והבחין בי. אפילו לא הייתי קרובה מספיק בשביל לגעת בכתפו. הוא התקדם לעברי והסיר את משקפיו והביט בעיניי בשאלה ששאלתי גם אני את עצמי: "מה אנחנו עושים כאן באמצע הלילה?".
האדמה ליד האגם הייתה ריקה מקברים, והדשא בה היה ירוק, נקי ועבה. נראה היה שמישהו השקיע בטיפוחו. חלצתי נעליי והרגשתי את הרוך של הדשא. להפתעתי, גם הוא חלץ את נעליו. הוא המשיך להביט בי, בוחן צעדיי, מתקרב מעט ומתרחק, ושנינו לא אומרים דבר.
כמו בודקת גבולות, הסרתי את המעיל שלבשתי. הלילה היה חמים ולכן לא היה קר להישאר לבושה בבגדי המסיבה אליה הייתי אמורה להגיע. ידעתי שאנשים מחכים לי, אך זה לא הפריע לי כל-כך.
הוא הביט בגופי, בוחן, מעביר את מבטו על רגליי ומשתהה עליהן. חשבתי לתומי שהיה זה רעיון לא רע ללבוש את החצאית הזאת ואת המחוך הישן של בת דודתי שהלכה לעולמה באותה שנה. מעולם לא חשתי טוב בבגדים כמו בבגדים אלו.
לאחר רגעים אחדים, כשהוא הרים לבסוף את מבטו והתבונן בעיניי בציפייה, מחכה לראות מה הדבר הבא שאעשה, חשתי צורך להתקרב אליו. הלכתי ונעמדתי מולו, והפשלתי מעליו את המקטורן שלבש, מניחה אותו ללא זיע על הדשא, אף שהבחנתי שהוא טיפה רטוב. הוא לא עשה דבר, לא התנגד ולא ניסה לגעת בחזרה. הדבר היה חשוד בעיני במקצת אך המשכתי, כשבראשי אני חושבת שאני רק בודקת גבולות, אך גופי זועק לראות עוד. ואכן, כפי שהרגשתי, מתחת לחולצתו המכופתרת היה ניתן לראות בבירור את צלקותיו, צלקות יפות, בוודאי מצליפות שוט.
העברתי את ידיי על אותן צלקות שנראו טריות במקצת ורעד חלף בי, והוא הביט בי שוב, תופס את עיני ומשפיל את עיניו פתאום, יורד על ברכיו. בעטתי בו על מנת שיקום, אך הוא נשאר במקומו. הרמתי את סנטרו עם רגלי והוא חייך. פרמתי את שרוכי מחוכי, שהיו מהודקים כה חזק עד שהתקשיתי לנשום, והסרתי את המחוך מעליי, מראה לו את הצלקות שנותרו על גופי מהקשר ההרסני האחרון שהיה לי, קשר שהתחיל כבסד"מ טהור ונגמר רחוק מדי. נראה שהייתה אכזבה בפניו והוא אמר בקול חלוש: "חשבתי שאת שולטת, שלא תתני לאדם אחר להכאיב לך". הוא הביט בי שוב ועמד להתרומם, "כנראה שטעיתי בשיפוט שלי".
בעטתי אותו על הדשא והוא נשכב ועל פניו מבט של פליאה. "אף אחד לא יתעלל בי. האחרון שעשה את זה מת", התרסתי, והוא חייך חיוך מתגרה ואמר בקול בטוח: "בואי נראה מה את שווה", ושחרר את חגורתו, זורק אותה אל ידי.
הוא קם והלך אל עץ סמוך, הוריד את בגדיו ונעמד עם הגב אליי, מזיז את שערו מעבר למרפק וחושף את גבו, שהיה מלא בסימני הצלפה. התקרבתי לאט ונגעתי בשריטות הטריות שרק החלו להחלים, והוא רעד מעט. הלכתי מעט לאחור והצלפתי, מביטה בו זז מעט. צעקתי: "אל תזוז!" והוא נעמד יציב.
עברתי סימן סימן והצלפתי במדויק בשריטות, מביטה כיצד הדם שב לזלוג מתוכן. לאחר הצלפות מספר הוא הסתובב. "אל תסתובב!" צעקתי, אך הוא התקרב, ראה את דמעותיי ושאל: "למה כואב לך להכאיב?". הדפתי אותו מעליי והוא התנגש בעץ והתיישב על האדמה. טיפסתי עליו והתחלתי לשרוט את גופו, מכה אותו באגרופיי. לאחר מכן התרוממתי והבטתי בו. "אתה כזה חסר אונים". הוא קם ותפס את ידיי, נישק אותי ולחש: "תודה".
עמדתי מבולבלת כשהוא לבש את בגדיו והושיט לי את המחוך, עוזר לי לקשור אותו. תפסתי בשערו ומשכתי בו חזק, "איזה משחק אתה משחק איתי?". ראשו נשמט לאחור והוא אמר בחיוך: "את המשחק שהיית צריכה לשחק מההתחלה. נולדת לשלוט לא להישלט". עזבתי את שערו, התיישבתי על בול עץ ונעלתי את נעליי. הוא התקרב וקשר אותן לאט, מלטף את הרגל ועולה עד לירך, מביט בעיניי ברוך. כשסיים הוא התרומם ואמר: "אל תתני לאחרים לגרום לך להרגיש מתחת לבלטה, יש בך הרבה יותר מזה". הוא קם והלך, מותיר אותי מאחור מביטה במים הצלולים באותו אגם שמסביבו הכל אפור, במין הרגשה של הקלה והבנה טהורה.
