סיומו של יום מפרך
מאת holly dolly(נשלטת)
13 באפריל 2006
נגמר היום, עלתה הלבנה. היא חזרה הביתה לאחר יום מעייף ומתיש, התאווררה במקלחת, ורגע קט לפני שהספיקה ללגום מן היין המשובח שמזגה לעצמה ולהתרפק על המיטה בלא מעש, נשמעה דפיקה בדלת. היא הניחה את הכוס על השולחן, זרקה על עצמה חלוק משי ונגשה אל הדלת. בדלת עמדה דמות. גבר, נאה, כבן עשרים וחמש. גדול. מבט קר. קשה לומר שהייתה זו דמות בעל מראה חביב, שניתן היה להכניסה לבית בלא חשש.
"ערב טוב".
"הממם... לעבודה הזו יש יתרונות. גם לך, בובה".
"אוקי. ו... איך אני יכולה לעזור לך?"
"אל תפריעי לי".
התמהמהה מעט. "סליחה?!"
הוא החל פוסע בצעדים איטיים לתוך ביתה. היא מתקוממת, נעמדת מולו, כחיץ. הוא דוחף אותה בעדינות לצד ונכנס.
"אוקי, מצטערת לאכזב אותך, אבל לא ילך לך. החוצה!"
"כן, שמעתי שלוקח לך זמן להיכנס לזה".
"מה?! טוב, תשמע, או שתגיד מה אתה רוצה, או ש- "
"סתמי!"
עיניה נפערו וחיוך מזלזל נפרש על פניה. מבולבלת משהו. הוא נעל את הדלת, העיף מבט חפוז בבית, חשב מעט –
"זה הולך להיות מעניין. תתפשטי!"
היא פרצה בצחוק של לעג.
"מה עוד?! טוב, תשמע, עבר עליי אחד הימים הקשים ביותר השנה. אני לא יודעת מי אתה או מה אתה רוצה, ות'אמת, גם לא ממש מעוניינת לדעת. אני עייפה מדי בשביל להיכנס לפאניקה, כך ש... או שאתה,'מר עולם', לוקח את שריריך המחוטבים ויוצא בנימוס, ואני אפילו לא מבקשת ממך לסגור את הדלת אחרייך, אני אדאג לזה, או שאני מבטיחה לך ש..."
טראח! סטירה נחתה על פניה.
"מ... מה... מה נסגר?!"
"כשאני אומר 'סתמי', אני מתכוון לזה. עכשיו, איפה היינו? אה, כן, תתפשטי!"
"אוקי, מה אתה רוצה? כסף? זהב? תכשיטים? קח, רק עוף לי מהעיניים, כי נשבעת לך..."
טראח! סטירה נוספת.
"את שמה לב שכל איום שלך נקטע בסטירה שלי?"
משפילה מבט.
"אני רוצה שתסתמי. כל-כך לא מובן? כל מילה שלך תגרור עונש. אמנם משלמים לי על זה ואת רוצה את זה, אבל, בכל זאת, הפתיל שלי קצר מדי לשטויות האלה".
המבט בעיניה התחלף.
"אח, עכשיו אני אוהב את המבט שלך. מחמיא לי הפחד הזה בעינייך".
"תתפשטי".
בוהה בו.
"קדימה, קדימה".
עומדת בלא מעש.
"עכשיו!"
בחשש רב, אך בלית ברירה, החלה מורידה החלוק. גופה נגלה לעיניו אט-אט.
"התחתונים לא יורדים!"
"מה את אומרת..."
"מה שאתה שומע!"
"צפצופים לא אומרים לי הרבה, האמת, ולמיטב זכרוני, ביקשתי שקט, לא?"
"אבל... אתה באמת מצפה שתכנס ככה לביתי ו..."
"יו, סתמי כבר! סבבה, התחתונים נשארים עלייך. זה גם ככה לא ייתן לך הרבה. אוקי, אז ככה, המטרה העיקרית שלנו כרגע, לפי מה שאני רואה, היא ללמד אותך איך לעזאזל מתנהגים עם אדון!"
"הא? טוף, נגיד.."
טראח!
"ולא, זאת לא הדרך".
עומדת המומה.
"בכל מקרה, ההתחלה היא להבהיר לך את מקומך. ככלבה, מקומך על הרצפה. על ארבע."
"כמה?! סליחה, תגיד לי, ברחת מפרדסיה והחלטת ליפול עליי? אני לא מבינה את זה!"
"טוב, נמאס לי. בלי הסברים בלי הדגמות. כלבה, על ארבע!"
שוב בוהה בו.
"עכשיו!" הרים קולו.
לאט-לאט, מתכופפת וכורעת על ברכיה.
"כל הכבוד. ככה מתחילים. נוח לך שם?"
"מאוד".
"לא שמעתי".
"אמרתי - מאוד!"
"ואני שוב לא שמעתי".
"כן! נוח לי!" הרימה קולה, "מאוד נוח לי!... אח! על מה זה היה עכשיו?!"
"להרים על האדון שלך את הקול, זו גם לא דרך להתנהג. הייתי מקבל את התשובה הראשונה שלך גם אם היית לוחשת. בתנאי שהיית פונה אליי כראוי".
"כראוי?! מאוד נוח לי אדון-פורץ לבית-מטורף!?"
"משהו כזה, קצת שונה. ננסה שוב. נוח לך כלבה?"
"כן, נוח לי, אדון פורץ?"
"נוח לך כלבה?!"
"'סעמק! לא, אדוני, לא נוח לי".
"בדיוק מה שרציתי לשמוע. קדימה, אל השולחן".
מתרוממת ומתחילה לצעוד לכיוון שולחן הקפה הקטן באמצע הסלון.
"לא לא לא. מה את חושבת שאת עושה?! לרצפה!"
"אבל אמרת לי ש..."
"כלבה, על הרצפה! עוד צעקה אחת שלי והדבר היחיד שאני אצווה עלייך יהיה לצרוח בשקט כדי שהשכנים לא ישמעו. ברור?!"
"ברור".
"ברור?!"
"ברור, אדוני".
"כלבה טובה. קדימה".
"בזחילה?!"
"פאק! מה את היום בקטע?! אני לא מבין".
"פשוט אני לא מבינה איך..."
"סתמי!"
"אוף!"
"סתמי".
"סתמתי...זהו..."
"כלבה טובה. יאללה".
מושפלת עד עפר,זוחלת לכיוון השולחן ומתיישבת לצידו.
"עצמי עינייך".
בוהה הו במבט כלבלבי למדי.
"לא, לא, זה לא עובד עליי. אל תנסי אפילו. עצמי עינייך".
לוקחת נשימה עמוקה. עוצמת עיניה. מרגישה משהו נכרך סביב צווארה. עיניה נפקחות מיד. היא מתקוממת, עיניה נישאות לכיוון צווארה.
"סליחה?!"
לא, אל תסתכלי עליי ככה! עצמי אותן!"
ושוב נעצמות עיניה, ידיה חוזרות למקומן.
"נוח לך עם ידיים משוחררות?"
"כן... אדוני?"
"את רוצה להישאר ככה?"
"כן אדוני".
"אני מניח שמיותר להסביר לך מה יגרום לי לקחת ממך את החופש הזה".
מהנהנת בחיוב.
"יופי. הפעם העניין בשליטתך, תדאגי לנצל את זה כראוי, לטובתך".
הוא חיבר לצווארה רצועה ומשך בה קלות.
"יפה לך כלבה, מחמיא לך. אהבתי".
"כולי אושר".
"יופי לך".
הוא התיישב על כורסת העור בקצה החדר, מביט בה. היא משפילה מבטה. הבלבול תפס אותה.
"בואי הנה, זונה".
הרימה מבטה, הסתכלה עליו במבט שואל.
"כן, שמעת נכון. בואי הנה. והפעם, לא לקום! איך שאת".
זוחלת אליו כמתוך הרגל ולא רצון. מתיישבת לרגליו. מרים את סנטרה באצבעותיו, ומניח כתר לראשה.
"הא?"
"את אולי שפחה מותק, אבל לפני עשר דקות, כשאני עמדתי מחוץ לכותלי ביתך, ראיתי נסיכה."
"הא?!"
"אני נדיב מספיק לתת לך את הסיפוק להישאר כך למרות שאת הזונה שלי כרגע. תיהני מהספק כל עוד הוא ישנו".
"אוקי".
סטר לה.
"לא נראה לי שככה מודים למאסטר שלך. ואני אומר לך שוב, אל תסתכלי עליי ככה! תעני לי, תגידי לי מה שאני רוצה לשמוע, מה שאת אמורה לומר! עכשיו, תודי לי! קדימה".
לא מגיבה.
"כלבה, תודי לי!"
אין קול ואין עונה.
טראח!
"די,נמאס לי!"
מתקוממת כנגדו, זורקת עליו את הכתר ומנסה להוריד את הרצועה מצווארה. הוא קם מיד אחריה, סוטר לה שוב. היא נרגעת מעט. סוטר ללחייה השנייה.
"על ברכייך זונה! אני שאלתי אותך אם את מודעת למה שיגרום לי לכבול את ידייך. ענית בחיוב! מה קרה פתאום?"
גרונה חנוק מדמעות.
"אני... אני... לא יודעת, זה מוזר לי. אני..."
כבל ידיה. הניח הכתר לראשה שוב.
"עוד מילה אחת, אחת - ובחיי שאני הורג אותך. אין לי סבלנות אלייך יותר. את משגעת אותי. המילים היחידות שהיו אמורות לצאת מפיך הן: 'כן אדוני', 'לא אדוני', ומכיוון שאנחנו מתעמקים בעניין החינוך היום, גם 'תודה אדוני', ו- 'בבקשה אדוני' וזהו! 'סעמק. יודעת מה, אני אהיה לארג' איתך. את לא אוהבת להיות על ארבע לפי מה שהבנתי, נכון?"
"נכון".
"אחלה. קומי. תעמדי במרכז החדר. גב אליי. ואני מזהיר אותך עכשיו, אם אני חוזר על זה שנית, הדמעות החנוקות האלה יציפו את שנינו בחדר".
היא קמה. עושה את הצעד הראשון, אך לא מצליחה לזוז. היא נמשכת לאחור מכיוון צווארה,
מסתכלת אחורה, ורואה כי הוא אוחז ברצועה.
"אה, אופס. אני מחזיק בך, ואת צריכה להגיע למרכז החדר. את רוצה להגיע לשם?"
"הממם... האמת, לא כל-כך".
הוא מגביה את טון הדיבור - "כלבה, את רוצה להגיע למרכז החדר?"
"אבל למה לי?!"
"רק טוב ייצא לך מזה. אמרתי לך שאני אהיה אתך לארג' אתך, אז מן הסתם יש סיבה טובה. טוב, יחסית לזה שאני אומר לך להגיע לשם. או שפשוט, אם לא - תענשי. ההחלטה בידייך יקירתי".
"טוב, סבבה. אז תשחרר אותי, ואני אגיע לשם".
"למה לי? אם לא שמת לב,אני לא הכי רוצה בטובתך".
"אז מה אתה כן רוצה?!"
"קודם כל, סתמי ת'פה שלך ודברי בכבוד!"
"לאן אתה חותר אדוני?"
"בעקרון, לתחתונים שלך. אבל כרגע, אני רוצה שתעני לי: את רוצה להגיע לשם או לא? ההחלטה הפטאלית בידייך".
חשבה מעט.
"כן, אני רוצה", ענתה בלית ברירה.
"לא שמעתי".
"כן אדוני, אני רוצה להגיע למרכז החדר".
"אבל אני לא רוצה לשחרר אותך. מה עושים?"
"נשארים פה?" ספק שואלת ספק עונה.
"טוב. בחירה שלך".
קם. מבט מאיים בעיניו.
"לא לא!" מתפרצת. "לא נשארים פה. נעמדים במרכז החדר עם הגב אלייך, אדוני."
"פששש... אפילו לא חצי שעה ותראי איזה כבוד אני מקבל ממך. אז קומי. לכי".
"אבל אני לא יכולה אדוני, אתה יודע את זה".
"נכון".
בעיניה הבזיק מבט מרוצה.
"אתה יכול בבקשה לשחרר אותי אדוני?"
חיוך עלה על פניה.
"הממם... למה לי לשחרר אותך כלבה?"
"כי... הממם... אני... אתה יודע, נו, אני..."
"אוי כלבה, למה לי לשחרר אותך?"
"אוף, כולך מתוסבך. אני לא יודעת מה אתה רוצה ממני!"
הוא משך בשערה. ראשה התרומם מעט, מבטה הצטלב בשלו.
"כלבה, תתחנני שאני אשחרר אותך!"
"אוף, נו, לא רוצה... אתה משפיל אותי!"
דמעות חולשה נקוו בעיניה.
הוא חיזק את אחיזתו בשערה.
"מראות כאלה רק מקשיחים לי אותו. את מבינה שאין לי כוונה לשחרר את שערך היפה עד שאני אשמע תחינה שתגרום לי להזיל דמעות".
הסדירה נשימתה, ניסתה להתעלם מהכאב.
"אדוני, בבקשה, תשחרר אותי".
"זו תחינה? זה נשמע יותר כאילו את מצווה עליי בצורה נחמדה מאוד."
"אדוני, אני מתחננת, תשחרר אותי!"
"לא".
"אדוני, בבקשה. זה מתחיל לכאוב יותר ויותר".
"שוב את קובעת עובדות. תתחנני!"
"אדוני, בבקשה! בבקשה-בבקשה-בבקשה, תן לי לעמוד במרכז החדר. אני מתחננת. אין לך מה להשאיר אותי פה. תעשה מה שבא לך, רק תן לי ללכת לעמוד שם כבר. בבקשה! רק תשחרר אותי. אני כבר לא יודעת מה לעשות אתך".
"וואללה, את לא יודעת מה לעשות איתי. באסה לך".
משפילה מבט, כנכנעת.
"זונה , קומי על רגלייך. למרכז החדר".
נעמדת מיד, צועדת לכיוון המבוקש. נעמדת עם הגב אליו, נושמת עמוק. נרגעת. הוא ניגש, נעמד מאחוריה, נשימותיו מורגשות על עור צווארה שהופך יותר ויותר ברווזי עקב ההתרגשות. נושק לה. פוסע מספר צעדים לאחור ומביט בדמות היפהפייה העומדת מולו: הכתר לראשה, חזותה הכנועה, התחתונים שמחמיאים ללחמניות שלה.
"אם את לא אוהבת להיות על ארבע, אז ניתנת לך ההזדמנות להישאר על שתיים למשך כמה זמן שתחליטי. ברגע שאת נופלת על ברכייך, את לא נעמדת על רגלייך שוב".
ראשה הורם כלפי מעלה, כמו שואל.
"ברור לך?"
"כן אדוני. ברור".
טראח! קול ההצלפה נשמע כהד בחדר כולו יחד עם צעקתה שלא אחרה להגיע.
"אלוהים, מה זה?!"
"לא-לא-לא. מבט קדימה. לא מסתובבים אחורה! כואב כלבה?"
"כן אדוני. מאוד".
"נראה כמה את באמת רוצה לעמוד על שתי רגליך היפות. אני אישית חושב שנוח יותר על הרצפה, לא יודע מה אתך".
טראח!
"אני לא שומע!"
"ממ... מה? מה אתה לא שומע?"
"את הספירה שלך. כל הצלפה תמוספר על ידך יחד עם איזה 'מאסטר' בסוף. כל מספור שיאחר להגיע יגרום לי להתחיל הכל מחדש. קדימה, ננסה אחת".
"אח... אחת, אדוני".
"שתיים, אדוני".
"שלוש, אדוני".
...
"ארבעים ושתיים, אדוני".
"ארבעים ושלוש, אדוני. אני לא יכולה יותר, בבקשה!"
"תמשיכי!"
"ארבעים וחמש, אדוני".
"הופה...כל הזין". חיוך עלה על פניו. " מההתחלה, כלבה. ארבעים וחמש מגיע אחרי ארבעים וארבע, לא אחרי ארבעים ושלוש, ואני לא שמעתי את המספר האמצעי הזה. קדימה, 'אחת אדוני, שתיים...' יאללה!"
"די, בבקשה נו.."
טראח!
"אחת, אדוני".
"שתיים, אדוני".
נפלה ארצה, על ברכיה, ואחר כך עם כל גופה.
"אוי, מה קרה? נכנענו? כל-כך מהר? אנחנו רק ב-שתיים!"
"אני לא יכולה יותר!"
"כן, אני רואה שדי נוח לך להתפתל על הרצפה הקרה, על ארבע. עכשיו אין לך מה להתבכיין לי, זו הייתה בחירה שלך".
"למה? למה אני? אוף, תמיד אני נדפקת".
"הרצונות שלך הביאו את זה עלייך".
"מה? מי? לא הייתה לי ברירה, אתה יודע. מה אתה מצפה? שמישהו שנכנס ככה ב- "
"ששש... שקט, תירגעי".
"לא רוצה!"
"מה?!"
"אמרתי, לא רוצה!"
"ואני אמרתי לך שמילה אחת מיותרת ואני הורג אותך".
"תהרוג. זה עדיף על ההשפלה הזאת!"
"וואללה... אם רק היית יכולה להסתכל על עצמך, גם את היית מתענגת מכל רגע. מבטיח לך! לראות אותך מתפתלת מכאבים על הרצפה, כל הגב שלך, כל התחת שלך - סימנים אדומים, כאילו חתכו לך את הבשר, אח... ובכל זאת, נאבקת. אני יודע שאת רוצה את זה ככה, אז פשוט..."
"מה?! אני? אני רוצה את זה ככה?" התפרצה עליו.
"סתמי-את-הפה! נמאסת עליי! יפה לך לשכב ככה על הרצפה. קומי. על הברכיים. קומי!"
מתרוממת, נעמדת על ברכיה. ניגש, מלטף את שערה.
"אוקי, אז ככה, מילה אחת מיותרת ממך ואני מוציא עלייך את השוט. בלי 'כן אדוני', 'לא אדוני', בלי זה אפילו. הנהוני ראש בלבד! מובן לך?!"
בוהה בו מספר שניות ומהנהנת בחיוב.
"כלבה טובה", מלטף מתחת לסנטרה, "ככה אני אוהב אותך, ממושמעת. בכל מקרה, לא משנה מה תגידי, נסיכה שלי, אני יודע שזה מה שאת רוצה. ככה את רוצה את זה, בדיוק ככה! ו אני פה בשביל להגשים את זה. אבל בשלב מסוים התחלת להרגיז אותי, ככה שאני די עצבני עלייך כרגע, ומשחק זה הדבר האחרון שעולה לי בראש. לכן תצטרכי לסבול קצת מעבר לרצוי מבחינתך. הולך?"
בוהה בו במבט תמה.
"אוף, את מכריחה אותי לעשות את זה!" סוטר לה בחוזקה עם גב כף היד. "תהנהני כבר!"
מהנהנת בחיוב.
"יפה. המטרה של הנאום היא להבהיר לך, שהסשן לא הולך להיות נעים במיוחד. אם חשבת בכלל, בכיוון כלשהו, משום מה, אני לא יודע למה, על הנאה, ועוד מינית, שכחי מזה. על כל הסבל שגרמת לי אני הולך ליהנות. רק מזהיר אותך לשמור על שקט, יפיופה".
נעמד מאחוריה, כורע על ברכיו, כורך זרועו סביב אגנה ומושיט יד לעבר תחתוניה. היא מנסה להתקומם.
"עזוב, נו!"
הוא מניח לה וקם. טראח! השוט פוגע בישבנה מטווח כמעט אפסי, חבטה מלאת זעם.
"ככה אנחנו שומרים על שקט? הא?!"
"מצטערת, אדוני".
מספר השניות עד להתפרצות הדמעות הולך וקטן.
"זונה, הגעת לעולם שלי. עכשיו סתמי ותקבלי את מה שבא לך בשקט! הגיע הזמן שלי ליהנות".
ידו פותחת את מכנסיו, הוא מביט לרגע סביבו, מתחיל להרגיש בבית, להתרגל לסביבה החמימה בה יישאר עוד הרבה זמן על מנת לענות את נשמתה העדינה. לפתע הוא קולט במבט עין חפוז את מספר הדירה הרשום על הדלת: 22.
עוצר. נושם עמוק. רוכס מכנסיו בחזרה.
"כלבה, זו לא דירה 23?"
באפיסת כוחות, עדיין שמוטה על הרצפה בתחתוניה, היא מהנהנת לשלילה בראשה.
"אה, הממם... אופס..."
"ערב טוב".
"הממם... לעבודה הזו יש יתרונות. גם לך, בובה".
"אוקי. ו... איך אני יכולה לעזור לך?"
"אל תפריעי לי".
התמהמהה מעט. "סליחה?!"
הוא החל פוסע בצעדים איטיים לתוך ביתה. היא מתקוממת, נעמדת מולו, כחיץ. הוא דוחף אותה בעדינות לצד ונכנס.
"אוקי, מצטערת לאכזב אותך, אבל לא ילך לך. החוצה!"
"כן, שמעתי שלוקח לך זמן להיכנס לזה".
"מה?! טוב, תשמע, או שתגיד מה אתה רוצה, או ש- "
"סתמי!"
עיניה נפערו וחיוך מזלזל נפרש על פניה. מבולבלת משהו. הוא נעל את הדלת, העיף מבט חפוז בבית, חשב מעט –
"זה הולך להיות מעניין. תתפשטי!"
היא פרצה בצחוק של לעג.
"מה עוד?! טוב, תשמע, עבר עליי אחד הימים הקשים ביותר השנה. אני לא יודעת מי אתה או מה אתה רוצה, ות'אמת, גם לא ממש מעוניינת לדעת. אני עייפה מדי בשביל להיכנס לפאניקה, כך ש... או שאתה,'מר עולם', לוקח את שריריך המחוטבים ויוצא בנימוס, ואני אפילו לא מבקשת ממך לסגור את הדלת אחרייך, אני אדאג לזה, או שאני מבטיחה לך ש..."
טראח! סטירה נחתה על פניה.
"מ... מה... מה נסגר?!"
"כשאני אומר 'סתמי', אני מתכוון לזה. עכשיו, איפה היינו? אה, כן, תתפשטי!"
"אוקי, מה אתה רוצה? כסף? זהב? תכשיטים? קח, רק עוף לי מהעיניים, כי נשבעת לך..."
טראח! סטירה נוספת.
"את שמה לב שכל איום שלך נקטע בסטירה שלי?"
משפילה מבט.
"אני רוצה שתסתמי. כל-כך לא מובן? כל מילה שלך תגרור עונש. אמנם משלמים לי על זה ואת רוצה את זה, אבל, בכל זאת, הפתיל שלי קצר מדי לשטויות האלה".
המבט בעיניה התחלף.
"אח, עכשיו אני אוהב את המבט שלך. מחמיא לי הפחד הזה בעינייך".
"תתפשטי".
בוהה בו.
"קדימה, קדימה".
עומדת בלא מעש.
"עכשיו!"
בחשש רב, אך בלית ברירה, החלה מורידה החלוק. גופה נגלה לעיניו אט-אט.
"התחתונים לא יורדים!"
"מה את אומרת..."
"מה שאתה שומע!"
"צפצופים לא אומרים לי הרבה, האמת, ולמיטב זכרוני, ביקשתי שקט, לא?"
"אבל... אתה באמת מצפה שתכנס ככה לביתי ו..."
"יו, סתמי כבר! סבבה, התחתונים נשארים עלייך. זה גם ככה לא ייתן לך הרבה. אוקי, אז ככה, המטרה העיקרית שלנו כרגע, לפי מה שאני רואה, היא ללמד אותך איך לעזאזל מתנהגים עם אדון!"
"הא? טוף, נגיד.."
טראח!
"ולא, זאת לא הדרך".
עומדת המומה.
"בכל מקרה, ההתחלה היא להבהיר לך את מקומך. ככלבה, מקומך על הרצפה. על ארבע."
"כמה?! סליחה, תגיד לי, ברחת מפרדסיה והחלטת ליפול עליי? אני לא מבינה את זה!"
"טוב, נמאס לי. בלי הסברים בלי הדגמות. כלבה, על ארבע!"
שוב בוהה בו.
"עכשיו!" הרים קולו.
לאט-לאט, מתכופפת וכורעת על ברכיה.
"כל הכבוד. ככה מתחילים. נוח לך שם?"
"מאוד".
"לא שמעתי".
"אמרתי - מאוד!"
"ואני שוב לא שמעתי".
"כן! נוח לי!" הרימה קולה, "מאוד נוח לי!... אח! על מה זה היה עכשיו?!"
"להרים על האדון שלך את הקול, זו גם לא דרך להתנהג. הייתי מקבל את התשובה הראשונה שלך גם אם היית לוחשת. בתנאי שהיית פונה אליי כראוי".
"כראוי?! מאוד נוח לי אדון-פורץ לבית-מטורף!?"
"משהו כזה, קצת שונה. ננסה שוב. נוח לך כלבה?"
"כן, נוח לי, אדון פורץ?"
"נוח לך כלבה?!"
"'סעמק! לא, אדוני, לא נוח לי".
"בדיוק מה שרציתי לשמוע. קדימה, אל השולחן".
מתרוממת ומתחילה לצעוד לכיוון שולחן הקפה הקטן באמצע הסלון.
"לא לא לא. מה את חושבת שאת עושה?! לרצפה!"
"אבל אמרת לי ש..."
"כלבה, על הרצפה! עוד צעקה אחת שלי והדבר היחיד שאני אצווה עלייך יהיה לצרוח בשקט כדי שהשכנים לא ישמעו. ברור?!"
"ברור".
"ברור?!"
"ברור, אדוני".
"כלבה טובה. קדימה".
"בזחילה?!"
"פאק! מה את היום בקטע?! אני לא מבין".
"פשוט אני לא מבינה איך..."
"סתמי!"
"אוף!"
"סתמי".
"סתמתי...זהו..."
"כלבה טובה. יאללה".
מושפלת עד עפר,זוחלת לכיוון השולחן ומתיישבת לצידו.
"עצמי עינייך".
בוהה הו במבט כלבלבי למדי.
"לא, לא, זה לא עובד עליי. אל תנסי אפילו. עצמי עינייך".
לוקחת נשימה עמוקה. עוצמת עיניה. מרגישה משהו נכרך סביב צווארה. עיניה נפקחות מיד. היא מתקוממת, עיניה נישאות לכיוון צווארה.
"סליחה?!"
לא, אל תסתכלי עליי ככה! עצמי אותן!"
ושוב נעצמות עיניה, ידיה חוזרות למקומן.
"נוח לך עם ידיים משוחררות?"
"כן... אדוני?"
"את רוצה להישאר ככה?"
"כן אדוני".
"אני מניח שמיותר להסביר לך מה יגרום לי לקחת ממך את החופש הזה".
מהנהנת בחיוב.
"יופי. הפעם העניין בשליטתך, תדאגי לנצל את זה כראוי, לטובתך".
הוא חיבר לצווארה רצועה ומשך בה קלות.
"יפה לך כלבה, מחמיא לך. אהבתי".
"כולי אושר".
"יופי לך".
הוא התיישב על כורסת העור בקצה החדר, מביט בה. היא משפילה מבטה. הבלבול תפס אותה.
"בואי הנה, זונה".
הרימה מבטה, הסתכלה עליו במבט שואל.
"כן, שמעת נכון. בואי הנה. והפעם, לא לקום! איך שאת".
זוחלת אליו כמתוך הרגל ולא רצון. מתיישבת לרגליו. מרים את סנטרה באצבעותיו, ומניח כתר לראשה.
"הא?"
"את אולי שפחה מותק, אבל לפני עשר דקות, כשאני עמדתי מחוץ לכותלי ביתך, ראיתי נסיכה."
"הא?!"
"אני נדיב מספיק לתת לך את הסיפוק להישאר כך למרות שאת הזונה שלי כרגע. תיהני מהספק כל עוד הוא ישנו".
"אוקי".
סטר לה.
"לא נראה לי שככה מודים למאסטר שלך. ואני אומר לך שוב, אל תסתכלי עליי ככה! תעני לי, תגידי לי מה שאני רוצה לשמוע, מה שאת אמורה לומר! עכשיו, תודי לי! קדימה".
לא מגיבה.
"כלבה, תודי לי!"
אין קול ואין עונה.
טראח!
"די,נמאס לי!"
מתקוממת כנגדו, זורקת עליו את הכתר ומנסה להוריד את הרצועה מצווארה. הוא קם מיד אחריה, סוטר לה שוב. היא נרגעת מעט. סוטר ללחייה השנייה.
"על ברכייך זונה! אני שאלתי אותך אם את מודעת למה שיגרום לי לכבול את ידייך. ענית בחיוב! מה קרה פתאום?"
גרונה חנוק מדמעות.
"אני... אני... לא יודעת, זה מוזר לי. אני..."
כבל ידיה. הניח הכתר לראשה שוב.
"עוד מילה אחת, אחת - ובחיי שאני הורג אותך. אין לי סבלנות אלייך יותר. את משגעת אותי. המילים היחידות שהיו אמורות לצאת מפיך הן: 'כן אדוני', 'לא אדוני', ומכיוון שאנחנו מתעמקים בעניין החינוך היום, גם 'תודה אדוני', ו- 'בבקשה אדוני' וזהו! 'סעמק. יודעת מה, אני אהיה לארג' איתך. את לא אוהבת להיות על ארבע לפי מה שהבנתי, נכון?"
"נכון".
"אחלה. קומי. תעמדי במרכז החדר. גב אליי. ואני מזהיר אותך עכשיו, אם אני חוזר על זה שנית, הדמעות החנוקות האלה יציפו את שנינו בחדר".
היא קמה. עושה את הצעד הראשון, אך לא מצליחה לזוז. היא נמשכת לאחור מכיוון צווארה,
מסתכלת אחורה, ורואה כי הוא אוחז ברצועה.
"אה, אופס. אני מחזיק בך, ואת צריכה להגיע למרכז החדר. את רוצה להגיע לשם?"
"הממם... האמת, לא כל-כך".
הוא מגביה את טון הדיבור - "כלבה, את רוצה להגיע למרכז החדר?"
"אבל למה לי?!"
"רק טוב ייצא לך מזה. אמרתי לך שאני אהיה אתך לארג' אתך, אז מן הסתם יש סיבה טובה. טוב, יחסית לזה שאני אומר לך להגיע לשם. או שפשוט, אם לא - תענשי. ההחלטה בידייך יקירתי".
"טוב, סבבה. אז תשחרר אותי, ואני אגיע לשם".
"למה לי? אם לא שמת לב,אני לא הכי רוצה בטובתך".
"אז מה אתה כן רוצה?!"
"קודם כל, סתמי ת'פה שלך ודברי בכבוד!"
"לאן אתה חותר אדוני?"
"בעקרון, לתחתונים שלך. אבל כרגע, אני רוצה שתעני לי: את רוצה להגיע לשם או לא? ההחלטה הפטאלית בידייך".
חשבה מעט.
"כן, אני רוצה", ענתה בלית ברירה.
"לא שמעתי".
"כן אדוני, אני רוצה להגיע למרכז החדר".
"אבל אני לא רוצה לשחרר אותך. מה עושים?"
"נשארים פה?" ספק שואלת ספק עונה.
"טוב. בחירה שלך".
קם. מבט מאיים בעיניו.
"לא לא!" מתפרצת. "לא נשארים פה. נעמדים במרכז החדר עם הגב אלייך, אדוני."
"פששש... אפילו לא חצי שעה ותראי איזה כבוד אני מקבל ממך. אז קומי. לכי".
"אבל אני לא יכולה אדוני, אתה יודע את זה".
"נכון".
בעיניה הבזיק מבט מרוצה.
"אתה יכול בבקשה לשחרר אותי אדוני?"
חיוך עלה על פניה.
"הממם... למה לי לשחרר אותך כלבה?"
"כי... הממם... אני... אתה יודע, נו, אני..."
"אוי כלבה, למה לי לשחרר אותך?"
"אוף, כולך מתוסבך. אני לא יודעת מה אתה רוצה ממני!"
הוא משך בשערה. ראשה התרומם מעט, מבטה הצטלב בשלו.
"כלבה, תתחנני שאני אשחרר אותך!"
"אוף, נו, לא רוצה... אתה משפיל אותי!"
דמעות חולשה נקוו בעיניה.
הוא חיזק את אחיזתו בשערה.
"מראות כאלה רק מקשיחים לי אותו. את מבינה שאין לי כוונה לשחרר את שערך היפה עד שאני אשמע תחינה שתגרום לי להזיל דמעות".
הסדירה נשימתה, ניסתה להתעלם מהכאב.
"אדוני, בבקשה, תשחרר אותי".
"זו תחינה? זה נשמע יותר כאילו את מצווה עליי בצורה נחמדה מאוד."
"אדוני, אני מתחננת, תשחרר אותי!"
"לא".
"אדוני, בבקשה. זה מתחיל לכאוב יותר ויותר".
"שוב את קובעת עובדות. תתחנני!"
"אדוני, בבקשה! בבקשה-בבקשה-בבקשה, תן לי לעמוד במרכז החדר. אני מתחננת. אין לך מה להשאיר אותי פה. תעשה מה שבא לך, רק תן לי ללכת לעמוד שם כבר. בבקשה! רק תשחרר אותי. אני כבר לא יודעת מה לעשות אתך".
"וואללה, את לא יודעת מה לעשות איתי. באסה לך".
משפילה מבט, כנכנעת.
"זונה , קומי על רגלייך. למרכז החדר".
נעמדת מיד, צועדת לכיוון המבוקש. נעמדת עם הגב אליו, נושמת עמוק. נרגעת. הוא ניגש, נעמד מאחוריה, נשימותיו מורגשות על עור צווארה שהופך יותר ויותר ברווזי עקב ההתרגשות. נושק לה. פוסע מספר צעדים לאחור ומביט בדמות היפהפייה העומדת מולו: הכתר לראשה, חזותה הכנועה, התחתונים שמחמיאים ללחמניות שלה.
"אם את לא אוהבת להיות על ארבע, אז ניתנת לך ההזדמנות להישאר על שתיים למשך כמה זמן שתחליטי. ברגע שאת נופלת על ברכייך, את לא נעמדת על רגלייך שוב".
ראשה הורם כלפי מעלה, כמו שואל.
"ברור לך?"
"כן אדוני. ברור".
טראח! קול ההצלפה נשמע כהד בחדר כולו יחד עם צעקתה שלא אחרה להגיע.
"אלוהים, מה זה?!"
"לא-לא-לא. מבט קדימה. לא מסתובבים אחורה! כואב כלבה?"
"כן אדוני. מאוד".
"נראה כמה את באמת רוצה לעמוד על שתי רגליך היפות. אני אישית חושב שנוח יותר על הרצפה, לא יודע מה אתך".
טראח!
"אני לא שומע!"
"ממ... מה? מה אתה לא שומע?"
"את הספירה שלך. כל הצלפה תמוספר על ידך יחד עם איזה 'מאסטר' בסוף. כל מספור שיאחר להגיע יגרום לי להתחיל הכל מחדש. קדימה, ננסה אחת".
"אח... אחת, אדוני".
"שתיים, אדוני".
"שלוש, אדוני".
...
"ארבעים ושתיים, אדוני".
"ארבעים ושלוש, אדוני. אני לא יכולה יותר, בבקשה!"
"תמשיכי!"
"ארבעים וחמש, אדוני".
"הופה...כל הזין". חיוך עלה על פניו. " מההתחלה, כלבה. ארבעים וחמש מגיע אחרי ארבעים וארבע, לא אחרי ארבעים ושלוש, ואני לא שמעתי את המספר האמצעי הזה. קדימה, 'אחת אדוני, שתיים...' יאללה!"
"די, בבקשה נו.."
טראח!
"אחת, אדוני".
"שתיים, אדוני".
נפלה ארצה, על ברכיה, ואחר כך עם כל גופה.
"אוי, מה קרה? נכנענו? כל-כך מהר? אנחנו רק ב-שתיים!"
"אני לא יכולה יותר!"
"כן, אני רואה שדי נוח לך להתפתל על הרצפה הקרה, על ארבע. עכשיו אין לך מה להתבכיין לי, זו הייתה בחירה שלך".
"למה? למה אני? אוף, תמיד אני נדפקת".
"הרצונות שלך הביאו את זה עלייך".
"מה? מי? לא הייתה לי ברירה, אתה יודע. מה אתה מצפה? שמישהו שנכנס ככה ב- "
"ששש... שקט, תירגעי".
"לא רוצה!"
"מה?!"
"אמרתי, לא רוצה!"
"ואני אמרתי לך שמילה אחת מיותרת ואני הורג אותך".
"תהרוג. זה עדיף על ההשפלה הזאת!"
"וואללה... אם רק היית יכולה להסתכל על עצמך, גם את היית מתענגת מכל רגע. מבטיח לך! לראות אותך מתפתלת מכאבים על הרצפה, כל הגב שלך, כל התחת שלך - סימנים אדומים, כאילו חתכו לך את הבשר, אח... ובכל זאת, נאבקת. אני יודע שאת רוצה את זה ככה, אז פשוט..."
"מה?! אני? אני רוצה את זה ככה?" התפרצה עליו.
"סתמי-את-הפה! נמאסת עליי! יפה לך לשכב ככה על הרצפה. קומי. על הברכיים. קומי!"
מתרוממת, נעמדת על ברכיה. ניגש, מלטף את שערה.
"אוקי, אז ככה, מילה אחת מיותרת ממך ואני מוציא עלייך את השוט. בלי 'כן אדוני', 'לא אדוני', בלי זה אפילו. הנהוני ראש בלבד! מובן לך?!"
בוהה בו מספר שניות ומהנהנת בחיוב.
"כלבה טובה", מלטף מתחת לסנטרה, "ככה אני אוהב אותך, ממושמעת. בכל מקרה, לא משנה מה תגידי, נסיכה שלי, אני יודע שזה מה שאת רוצה. ככה את רוצה את זה, בדיוק ככה! ו אני פה בשביל להגשים את זה. אבל בשלב מסוים התחלת להרגיז אותי, ככה שאני די עצבני עלייך כרגע, ומשחק זה הדבר האחרון שעולה לי בראש. לכן תצטרכי לסבול קצת מעבר לרצוי מבחינתך. הולך?"
בוהה בו במבט תמה.
"אוף, את מכריחה אותי לעשות את זה!" סוטר לה בחוזקה עם גב כף היד. "תהנהני כבר!"
מהנהנת בחיוב.
"יפה. המטרה של הנאום היא להבהיר לך, שהסשן לא הולך להיות נעים במיוחד. אם חשבת בכלל, בכיוון כלשהו, משום מה, אני לא יודע למה, על הנאה, ועוד מינית, שכחי מזה. על כל הסבל שגרמת לי אני הולך ליהנות. רק מזהיר אותך לשמור על שקט, יפיופה".
נעמד מאחוריה, כורע על ברכיו, כורך זרועו סביב אגנה ומושיט יד לעבר תחתוניה. היא מנסה להתקומם.
"עזוב, נו!"
הוא מניח לה וקם. טראח! השוט פוגע בישבנה מטווח כמעט אפסי, חבטה מלאת זעם.
"ככה אנחנו שומרים על שקט? הא?!"
"מצטערת, אדוני".
מספר השניות עד להתפרצות הדמעות הולך וקטן.
"זונה, הגעת לעולם שלי. עכשיו סתמי ותקבלי את מה שבא לך בשקט! הגיע הזמן שלי ליהנות".
ידו פותחת את מכנסיו, הוא מביט לרגע סביבו, מתחיל להרגיש בבית, להתרגל לסביבה החמימה בה יישאר עוד הרבה זמן על מנת לענות את נשמתה העדינה. לפתע הוא קולט במבט עין חפוז את מספר הדירה הרשום על הדלת: 22.
עוצר. נושם עמוק. רוכס מכנסיו בחזרה.
"כלבה, זו לא דירה 23?"
באפיסת כוחות, עדיין שמוטה על הרצפה בתחתוניה, היא מהנהנת לשלילה בראשה.
"אה, הממם... אופס..."
