משתינה
מאת Queeny(מתחלפת){being}
6 במאי 2006
אנחנו עוצרים בדרך כי אני רוצה להשתין. למרות שאני ממש חייבת, אני רצה די הרבה לתוך השדה, כי עד לעומק אין בו שום עץ או שיח מאחוריו אוכל להסתתר. לבסוף אני כורעת ליד הדס נמוך, אין סיכוי שיסתיר אותי אבל נוכחותו מנחמת. אני משתינה ברעש, ליטרים של מים צהבהבים. כשאני מזדקפת ועומדת ללבוש שוב את תחתוני, אני מוצאת אותך לידי. קרוב כל-כך. נשימתך מול נשימתי הנעתקת, לא מצפה.
"תחזרי למטה", אתה אומר, ואני, תמהה, משתופפת שוב לכריעה, מרימה אליך מבט שואל.
"תשתיני", אתה פוקד. "אבל אין לי", אני אומרת, "כבר השתנתי את כל מה שהייתי צריכה".
"תשתיני", אתה אומר שוב, ועושה ככה עם העיניים לכיוון האדמה, אני יודעת שאין לי ברירה. אני מנמיכה את ישבני עוד קצת, אני עוצמת עיניים ומדמיינת קולות של מים, אני מזכירה לעצמי כמה הייתי צריכה קודם, ויוצאות לי כמה טיפות.
"יופי", אתה מהנהן בראש ומרים אותי מעלה בחזרה, אוחז במרפקי. "יש לך במה לנגב?" אתה שואל. לא, אני מניעה בראש. זה טיול, לא לוקחים נייר טואלט לזה, מה אני אעשה איתו אחר-כך. אני קצת מתביישת להגיד לך את זה. "קחי", אתה נותן לי מגבונים לחים, אני שונאת את הריח שלהם, את המגע שלהם, הכל. אבל אני לוקחת אחד ומתנגבת בצייתנות. עכשיו הכוס שלי לח ממגבונים ומריח כמו סבון שמנוני.
אתה אוחז בי ומקרב אותי אליך, מחבק אותי. אני מרגישה קצת מטופשת, התחתונים שלי והג'ינס עדיין כרוכים סביב קרסולי, הישבן שלי חשוף ככה באמצע השדה. אתה מהדק את גופך אל גופי ושם יד על ישבני. סיבוב, ליטוף, אני כבר מכירה את התנועה הזו ויודעת מה יבוא אחריה, ומרחיקה אוטומטית את אגן הירכיים שלי משלך.
"מה זה צריך להיות, מותק", אתה נושף לתוך צווארי, מצמיד אותי אלי בכוח, אצבעותיך לשות את הישבן שלי וחורצות בו סימנים. "מה זה, שכחת למי את שייכת?" לא שכחתי, אני נאנקת מהנאה וכאב, כשאני חשה את ציפורניך ננעצות בבשרי, את אצבעותיך חופרות בשתי, לשות כמו מנוסת לעצבו מחדש.
ואז ידך מרפה, ואצבעותיך שוב חוזרות להיות כף-יד, והיא מונחת קרירה על ישבני, ואז מתרחקת קמעה וחוזרת באחת, בכוח, משמיעה צליל:
"אחת", אני אומרת, ואתה מגחך אלי, קשוח, "אני אמרתי שתקבלי עוד?"
"עוד, בבקשה", אני מחייכת אליך, מתיילדת, מתה על הכאב הזה שכף היד שלך גורמת לי, ומופתעת מעוצמתו בכל פעם מחדש.
"בגלל שאת מבקשת כל-כך יפה", אתה נעתר לי, "שתים, שלוש, ארבע, חמש" אני סופרת בקול, מצטערת שהשדה כל-כך פתוח מסביבנו, ואין שום הר או עמק להחזיר את הקול. "תתכופפי", אתה אומר ומכופף אותי באחת מעל לזרועך, גופי נחצה לשניים. עכשיו הישבן שלי גלוי גם לשמים ולשמש שמתחילה להתחמם, ואני תוהה – אף פעם בעצם לא שיזפתי אותו, האם הוא יכול להישרף? ואיך זה לא יהיה נעים לשבת, ומה בכלל לספר כשמישהו שואל… "את לא איתי", אתה קוטע את מחשבותיי, ומנענע אותי. כשאני תלויה ככה על היד שלך (מרגש אותי לחוש כמה היא חזקה, היד שלך!) אני מרגישה נעים, אך לא יציבה, ואני שולחת יד בתנועה מגוחכת אל שיח-ההדס הקטן, תולשת את עלעליו בניסיון להיאחז.
בידך הפנויה אתה מכה שוב בישבני, אני נהנית מהכל: מצליל המכה, מהיותי תמוכה כך על ידיך, מהתחושה של השמש על גופי החשוף, מתחושת הכבילה של התחתונים שלרגלי. אני מרגישה כמו חבילה שארזת לך לשימושך ביום הטיול שלנו. אתה ממשיך להכות, עוד ועוד, ואני חשה חום בישבני, תחושת צריבה שהולכת ומתפשטת וממלאה אותי באושר. לבסוף אתה רוכן ונושק לו, לישבן המוכה שלי, ונוגס בו נגיסה גדולה.
"איי!" אני צועקת, יותר מהפתעה מאשר כאב. אתה נוגס שוב.
איי!" אני צועקת שוב, שוב מצטערת שאין דבר סביב להדהד את קולותיי.
"די, קיבלת מספיק", אתה מחליט פתאום, ומחזיר אותי שוב לעמוד, תופס את סנטרי בידך ומנשק אותי. "יאללה, תחזרי לאוטו", אתה טופח על ישבני. אני מתכופפת למשוך חזרה את התחתונים והמכנסיים. "לא", אתה אומר, ועושה לי עם האצבע. "תלכי ככה".
אתה צועד צעדים בטוחים, ארוכים, על פני השדה הירוק, זוהר בשמש. אני מדדה אחריך בצעדים זעירים, כמו גיישה צנועה שברכיה צמודות. פתאום אני קולטת, כמה רצתי, כמה עמוק נכנסתי לתוך השדה וכמה האוטו רחוק. אני מאבדת סבלנות אך בכל פעם שאני מנסה כך להאיץ את צעדי אני בסכנת נפילה, ואני חוזרת לדדות זקופה וזהירה, תחתוני והג'ינס שלי כובלים ומגבילים את צעדי. אני כמעט ומחליקה על עשבים שעוד רטובים מטל, כמעט ומועדת על אבנים קטנות ורגבים, אתה כבר רחוק, רחוק ממני, והדרך אל האוטו – אותה גמאת קודם בקפיצות משוחררות ובריצה – מתארכת עד אין קץ.
והנורא מכל: אתה לא מסתכל אחורה. אני לא מעיזה להוציא הגה, אפילו לא קיטורים ויבבות של כלבלבה, והמרחק בינינו הולך וגדל. אני מתעייפת מהקפצוצים הלא-יציבים שכבלי המגוחכים מכריחים אותי לבצע, ולבסוף אני כורעת בתוך בעשב הגבוה, ברכי נשרטות מצמחים חדים. אתה כמעט מגיע אל המכונית ואז מסתובב ורואה אותי, על ברכי בתוך הירוק, מחכה לך, מחכה שתבוא, שתתיר אותי, שתגיד לי מה לעשות.
אתה חוזר אלי: "מותק…" ומרים את סנטרי. אני מביטה לתוך עיניך, ורואה שם את האהבה שלי אליך מוכפלת בתוך האישונים. אתה אוסף אותי, ולפתע מניף אותי בזרועותיך, ונושא אותי אל המכונית כל המטרים האחרונים. אתה מושיב אותי על המושב הקדמי – תחושה מוזרה של ריפוד כסאות-הרכב כנגד ישבני החשוף. אתה מורה לי להתלבש חזרה, ואני מושכת מעלה את התחתונים שלי, את המכנסיים, וברווחה מסוימת מכפתרת את כל הכפתורים.
אתה עכשיו בקטע של גבר; אתה לוקח את המפתחות ומתיישב במושב הנהג, מתאים את המראות ואת הכיסא לגופך הארוך. אתה מתחיל לנהוג, שורק בעליזות, אני מדמיינת אותך "לאקי לוק" עם גבעול יבש בפה, דוהר במדבר. הדרך מתפתלת מתחתינו, יוצאים לטיול. "מותק", אני מניחה יד על ידך האוחזת בהגה, "נראה לי שתיכף אני שוב צריכה לשירותים."
"תחזרי למטה", אתה אומר, ואני, תמהה, משתופפת שוב לכריעה, מרימה אליך מבט שואל.
"תשתיני", אתה פוקד. "אבל אין לי", אני אומרת, "כבר השתנתי את כל מה שהייתי צריכה".
"תשתיני", אתה אומר שוב, ועושה ככה עם העיניים לכיוון האדמה, אני יודעת שאין לי ברירה. אני מנמיכה את ישבני עוד קצת, אני עוצמת עיניים ומדמיינת קולות של מים, אני מזכירה לעצמי כמה הייתי צריכה קודם, ויוצאות לי כמה טיפות.
"יופי", אתה מהנהן בראש ומרים אותי מעלה בחזרה, אוחז במרפקי. "יש לך במה לנגב?" אתה שואל. לא, אני מניעה בראש. זה טיול, לא לוקחים נייר טואלט לזה, מה אני אעשה איתו אחר-כך. אני קצת מתביישת להגיד לך את זה. "קחי", אתה נותן לי מגבונים לחים, אני שונאת את הריח שלהם, את המגע שלהם, הכל. אבל אני לוקחת אחד ומתנגבת בצייתנות. עכשיו הכוס שלי לח ממגבונים ומריח כמו סבון שמנוני.
אתה אוחז בי ומקרב אותי אליך, מחבק אותי. אני מרגישה קצת מטופשת, התחתונים שלי והג'ינס עדיין כרוכים סביב קרסולי, הישבן שלי חשוף ככה באמצע השדה. אתה מהדק את גופך אל גופי ושם יד על ישבני. סיבוב, ליטוף, אני כבר מכירה את התנועה הזו ויודעת מה יבוא אחריה, ומרחיקה אוטומטית את אגן הירכיים שלי משלך.
"מה זה צריך להיות, מותק", אתה נושף לתוך צווארי, מצמיד אותי אלי בכוח, אצבעותיך לשות את הישבן שלי וחורצות בו סימנים. "מה זה, שכחת למי את שייכת?" לא שכחתי, אני נאנקת מהנאה וכאב, כשאני חשה את ציפורניך ננעצות בבשרי, את אצבעותיך חופרות בשתי, לשות כמו מנוסת לעצבו מחדש.
ואז ידך מרפה, ואצבעותיך שוב חוזרות להיות כף-יד, והיא מונחת קרירה על ישבני, ואז מתרחקת קמעה וחוזרת באחת, בכוח, משמיעה צליל:
"אחת", אני אומרת, ואתה מגחך אלי, קשוח, "אני אמרתי שתקבלי עוד?"
"עוד, בבקשה", אני מחייכת אליך, מתיילדת, מתה על הכאב הזה שכף היד שלך גורמת לי, ומופתעת מעוצמתו בכל פעם מחדש.
"בגלל שאת מבקשת כל-כך יפה", אתה נעתר לי, "שתים, שלוש, ארבע, חמש" אני סופרת בקול, מצטערת שהשדה כל-כך פתוח מסביבנו, ואין שום הר או עמק להחזיר את הקול. "תתכופפי", אתה אומר ומכופף אותי באחת מעל לזרועך, גופי נחצה לשניים. עכשיו הישבן שלי גלוי גם לשמים ולשמש שמתחילה להתחמם, ואני תוהה – אף פעם בעצם לא שיזפתי אותו, האם הוא יכול להישרף? ואיך זה לא יהיה נעים לשבת, ומה בכלל לספר כשמישהו שואל… "את לא איתי", אתה קוטע את מחשבותיי, ומנענע אותי. כשאני תלויה ככה על היד שלך (מרגש אותי לחוש כמה היא חזקה, היד שלך!) אני מרגישה נעים, אך לא יציבה, ואני שולחת יד בתנועה מגוחכת אל שיח-ההדס הקטן, תולשת את עלעליו בניסיון להיאחז.
בידך הפנויה אתה מכה שוב בישבני, אני נהנית מהכל: מצליל המכה, מהיותי תמוכה כך על ידיך, מהתחושה של השמש על גופי החשוף, מתחושת הכבילה של התחתונים שלרגלי. אני מרגישה כמו חבילה שארזת לך לשימושך ביום הטיול שלנו. אתה ממשיך להכות, עוד ועוד, ואני חשה חום בישבני, תחושת צריבה שהולכת ומתפשטת וממלאה אותי באושר. לבסוף אתה רוכן ונושק לו, לישבן המוכה שלי, ונוגס בו נגיסה גדולה.
"איי!" אני צועקת, יותר מהפתעה מאשר כאב. אתה נוגס שוב.
איי!" אני צועקת שוב, שוב מצטערת שאין דבר סביב להדהד את קולותיי.
"די, קיבלת מספיק", אתה מחליט פתאום, ומחזיר אותי שוב לעמוד, תופס את סנטרי בידך ומנשק אותי. "יאללה, תחזרי לאוטו", אתה טופח על ישבני. אני מתכופפת למשוך חזרה את התחתונים והמכנסיים. "לא", אתה אומר, ועושה לי עם האצבע. "תלכי ככה".
אתה צועד צעדים בטוחים, ארוכים, על פני השדה הירוק, זוהר בשמש. אני מדדה אחריך בצעדים זעירים, כמו גיישה צנועה שברכיה צמודות. פתאום אני קולטת, כמה רצתי, כמה עמוק נכנסתי לתוך השדה וכמה האוטו רחוק. אני מאבדת סבלנות אך בכל פעם שאני מנסה כך להאיץ את צעדי אני בסכנת נפילה, ואני חוזרת לדדות זקופה וזהירה, תחתוני והג'ינס שלי כובלים ומגבילים את צעדי. אני כמעט ומחליקה על עשבים שעוד רטובים מטל, כמעט ומועדת על אבנים קטנות ורגבים, אתה כבר רחוק, רחוק ממני, והדרך אל האוטו – אותה גמאת קודם בקפיצות משוחררות ובריצה – מתארכת עד אין קץ.
והנורא מכל: אתה לא מסתכל אחורה. אני לא מעיזה להוציא הגה, אפילו לא קיטורים ויבבות של כלבלבה, והמרחק בינינו הולך וגדל. אני מתעייפת מהקפצוצים הלא-יציבים שכבלי המגוחכים מכריחים אותי לבצע, ולבסוף אני כורעת בתוך בעשב הגבוה, ברכי נשרטות מצמחים חדים. אתה כמעט מגיע אל המכונית ואז מסתובב ורואה אותי, על ברכי בתוך הירוק, מחכה לך, מחכה שתבוא, שתתיר אותי, שתגיד לי מה לעשות.
אתה חוזר אלי: "מותק…" ומרים את סנטרי. אני מביטה לתוך עיניך, ורואה שם את האהבה שלי אליך מוכפלת בתוך האישונים. אתה אוסף אותי, ולפתע מניף אותי בזרועותיך, ונושא אותי אל המכונית כל המטרים האחרונים. אתה מושיב אותי על המושב הקדמי – תחושה מוזרה של ריפוד כסאות-הרכב כנגד ישבני החשוף. אתה מורה לי להתלבש חזרה, ואני מושכת מעלה את התחתונים שלי, את המכנסיים, וברווחה מסוימת מכפתרת את כל הכפתורים.
אתה עכשיו בקטע של גבר; אתה לוקח את המפתחות ומתיישב במושב הנהג, מתאים את המראות ואת הכיסא לגופך הארוך. אתה מתחיל לנהוג, שורק בעליזות, אני מדמיינת אותך "לאקי לוק" עם גבעול יבש בפה, דוהר במדבר. הדרך מתפתלת מתחתינו, יוצאים לטיול. "מותק", אני מניחה יד על ידך האוחזת בהגה, "נראה לי שתיכף אני שוב צריכה לשירותים."
