סיפור לשעת לילה
מאת Queen Babe
7 באוגוסט 2006
חיכיתי. ידעתי שהמטוס אמור לנחות. הבחורה בדלפק המודיעין אמרה לי את מיקום השער. שתיתי קפה ועישנתי סיגריה. קצת התבאסתי, כי הריח דבק בי. התערבב עם ריח הבושם שהבאת לי באחת הטיסות הקודמות שלך. SICILY. האהוב עליי מכולם.
חיכיתי. לא ראיתי אותך שלושה שבועות. הרי לא היית פה. היית בספרד, שוב. עמדת בכל יום לפרוץ בדמעות כי הפרויקט נמשך ונמתח כמו מסטיק בזוקה. כך לפחות סיפרת לי בשיחות שלנו במסנג'ר...
והמשכתי לחכות, בשעה שעל המסך הגדול הבהב מספר הטיסה שלך. כן, אתה שם, על טיסת אל על. אתה חוזר הביתה. אמנם רק לשלושה ימים, אבל גם זה מספיק. והיום הוא יום הולדתי, אני בת עשרים וחמש. כמתנת יום הולדת ביקשתי לי שלושה ימי פינוק. ואיך יכולת לסרב לי? אז עלית על הטיסה. התחננת בפני אנשי הצוות שיעבדו, לשם שינוי, כמו שצריך. הבאת לי את השוקולד שאני אוהבת. ובאת.
גלים של אנשים נוהרים לכיוון אולם ביקורת הדרכונים. אני לא במשמרת. באתי בשבילך. באת אתה בשבילי... אני בחוץ, מדברת עם השוטרת שעומדת בשער היציאה. הנה אתה!
לא הספקתי לספור עד שלוש ועיני פוגשות את עיניך. מבטך מבויש, מעט מושפל... כן, אין ספק שאתה מתחיל להרגיש בבית. מתאפק אבל לא יכול שלא להגניב מבטים לעבר המחשוף הנדיב שלי. "תחשוב כדורגל, תחשוב הודים", אתה בטח אומר לעצמך. כן, אני כבר מכירה את הניואנסים הקטנים שאלה. "היי טל", אני מחייכת אליך חיוך רב משמעות שלא משאיר הרבה מקום למחשבה על המטרה שלשמה הגעתי לשדה התעופה בחופשה שלי. "היי", אתה עונה לי, מחייך בביישנות. "אתה לא מגולח", אני מעירה לך. אתה ממלמל משהו שנשמע כמו "סליחה" ואנחנו בורחים משם לכיוון הרכבת, לתפוס את זו הנוסעת לחיפה.
הגענו... "הבית קצת הפוך", אני מתנצלת. "הייתי עייפה"... אני מציעה לך קפה קר. רוצה? מכינה לך. בטעם וניל. אתה שותה וממשיך להביט בי. מקשקשים קצת, מעבירים חוויות. אתה מצחיק אותי, מתלונן באוזניי על ההודים ופתאום נזכר: "יום הולדת שמח! זה היום, נכון?", אני מחייכת. שלך יהיה בעוד עשרה ימים. "באת כדי שנחגוג ביחד?" אני שואלת שאלה מכשילה. אתה מסתכל עליי, מוריד את המבט ועונה: "לא... באתי בשבילך". נרגעתי. זו הייתה התשובה שלה ציפיתי. את המבחן הראשון עברת. אני לוקחת עוד לגימה מהקפה שלי, מניחה את הספל וקמה. המערכת מנגנת את האוסף שהכנתי בשבוע שעבר. אוסף שירים שמצווה לשמוע בזוג. Cherry Blossom Girl. האהוב עליי מכולם. אתה יושב, מביט בי בהערצה מעורבת בפליאה, שוב בוהה במחשוף שלי. אני מושיטה לך את ידי ולא אומרת מילה. אתה מבין את הרמז וקם. לוקח את ידי וכאילו מזמין אותי לרקוד. אנחנו רוקדים לנו, מחובקים, אתה מעט מהסס בהתחלה אבל שוקע באווירה מהר מאוד. אני שומעת את נשימותיך כבדות ומרגישה את לבך מאיץ. כן, אין ספק שאתה בדרך לאן שאני רוצה. הריח בשערי מכה באפך. נעים לך. אתה נושם אותי עוד... כן, אני מרגישה את זה. עוד קצת, רק עוד קצת ואתה שלי. החלק הקשה עוד לפניך. אינך יודע זאת?
אני מתנתקת ממך בתום השיר. אתה סמוק מעט, מראה סימני התרגשות. אני לוקחת את הספל ואומרת לך, כמעט לוחשת: "טל", שמך מתגלגל בפי כמו נשיקה... "את כפות הרגליים שלי, עכשיו". אין צורך לחזור על כך פעם נוספת. כמעט מטר תשעים של גבר, ראש צוות בחברה מובילה, הופכים לאדם מקופל, כנוע, רכון על שש. אתה נושק לבהונותיי, טועם את העור, את הלק הסגול-כהה המשוח על הציפורניים. אני מביטה בך ומחייכת. כן, אתה במקום הנכון. אתה מלקק את כף הרגל, את הסנדל האלגנטי. מטפס מעט ומרים את שרוול המכנס באפך. מנשק את הקרסול. רגל אחת ורגל שנייה. חוזר על הכול ונתקל בצמיד הקרסול. "הממממ... מה זה?" שואל, חצי מופתע. כאילו שלא ידעת שאענוד אותו. הרי אמרתי לך מראש. דאגתי לפרט בדיוק איך איראה ומה אלבש ואילו תכשיטים יהיו עליי כשתגיע. ולא שיניתי מאום. אתה משחק עם הצמיד העדין, ממטיר אינספור נשיקות קטנות על הרגל. כמו רפרוף עדין של כנפי פרפר. וטוב לי כל כך.
אני מרימה אותך מכניעתך, כאשר אתה על הברכיים, מבטך נמוך משלי, אני מתיישבת על הספה ומביטה בך בגובה העיניים. אני יושבת, אתה כורע ברך על הרצפה. משרת נאמן למלכה. כפות ידיי מרפרפות על לחייך, אני מחייכת. אתה שלי עכשיו. מתנת יום הולדת מופלאה. מלכת היום. ואתה? משרתה הנאמן. אתה מניח עליי את הראש, ידיך חובקות את רגליי. "אתה רוצה בי?" אני שואלת, מלטפת את שיערך. אתה מביט בי, בולע רוק. לא עונה... מבטך אומר לי הכול. "אני רוצה אבל לא יכול לתת לך כרגע יותר מהמעט הזה", אני מכירה את התשובה הזו והיא איננה מקובלת עליי. מה לעשות שאני חמדנית?
אני קמה מהספה, הולכת לחדר ולוקחת את חגורת העור. אתה מביט, לא מבין מדוע קמתי. "טל, מכנסיים למטה", אני פוקדת עליך מבלי שתראה מה יש בידי. אתה, ללא אומר, מוריד את המכנס האלגנטי ואת התחתונים. עומד על ארבע. אלוהים, כמה שאתה רזה. יותר מידי ג'אנק פוד ומזון מטוסים. מבטך מופשל, רק את הרצפה אתה רואה. כף רגלי מופיעה כבמטה קסם, חוצצת בינך ובין הרצפה. אתה נרכן עוד, לנשקה. ממטיר נשיקות אינסופיות ולפתע...
"אייי!!!", אתה קופץ מעוצמת המכה. "מה קרה, נקבה, כואב לך?", אני מחייכת ברשעות מה. החגורה הותירה פס אדמדם על ישבנך. לא אדום מספיק, אני חושבת לעצמי וממשיכה להצליף. המכות הראשונות עדינות יותר ולאט לאט מתחזקות. מבטך כבוש בבהונותיי. אני יודעת שהיית רוצה לפרוץ בבכי, אבל אינך נותן לעצמך. כן, אתה יודע כמוני עד כמה מגיע לך לסבול עכשיו. "תסבול, אידיוט, זמנך הגיע. עכשיו תשלם על כך שאינך יכול לתת לי את מה שאני רוצה, על כך שבעבר נטשת ללא אומר. לא מעניינת אותי הסיבה, אני כרגע תאבת נקם!", אומרת וממשיכה להצליף.
אינני יודעת כמה הצלפות ספגת בדיוק, חמישים, שבעים או מאה. לא ספרתי. מידי פעם אני מבליחה מתוך הדום ספייס כדי לוודא שאתה עדיין נושם, עדיין בהכרה. עדיין נמצא כאן איתי. כן, אתה כאן. אני מפסיקה להצליף, מעיפה את החגורה מידי וחופנת את פניך. מביטה עמוק לתוך עיניך הגדולות. "טל", אני לוחשת לך... "זה בסדר, אתה יכול לבכות". "לא, אני לא יכול...", אתה מנסה לומר לי ואני לא נותנת לך לסיים: "טל... תבכה בשבילי". אתה מסרב. הו, אני רואה שאתה מת לבכות. מה הבעיה שלך? אני תוהה, ולפתע מבינה.
"טל, מי אני?", אני שואלת. אתה מביט בי ומשיב: "את המלכה. הגבירה". "לא טל, מי אני?" אני מנסה שנית, יודעת עד כמה אתה צריך את הזעזוע הזה. אתה חוזר על מה שאמרת: "את המלכה...", קרוב לשם כל כך. העיניים כבר אדומות.
אני לא מקבלת את התשובה הממוכנת הזו. מדליקה נר אדום (שיכאב), ומרימה את ראשך. מה שתראה יכאב לך יותר, ולעזאזל עם גורם ההפתעה. אתה מביט בחרדה מסוימת כיצד חלב הנר מתחמם. אני יודעת שכאב כרגע רק מטריד אותך, כבר לא מפחיד. הרגשות שאני מעלה בך מפחידים הרבה יותר. התחושה עד כמה היית לא הוגן ולא בסדר מציקה לך. העונש? מתקבל בתחושה של השלמה. אני דוחפת את ראשך למטה, שלא תראה עכשיו. מתחילה לטפטף עליך שעווה. גופך הדק מתעוות מכאב, אך לי זה כבר לא אכפת. תכאב, תבכה, תכפר. אבל אתה עדיין בשלך. מסרב לבכות. אני מנמיכה את הנר, החום עולה ואתה ממשיך להתפתל בכאב. שירי מימון שואגת שאתה השקט שנשאר... וכל מה שנשאר אחרי השיר היא דממה דקה שצורבת את האוזן ונתקעת בגרון. אתה עדיין אינך בוכה, למרות שגבך מכוסה בנטיפי שעווה. הנר כבה, אני מניחה אותו על השולחן. במשיכה אחת מקימה אותך מהרצפה, וזעקת שבר בוקעת מגרוני ומפרה את השקט: "תתפשט!עכשיו! לגמרי!", אני רוצה לבכות. הדמעות עולות וכבר עומדות לפרוץ החוצה. נבהלת קצת, אולי, כי הסתבכת עם החולצה. בדרך כלל הייתי צוחקת ועוזרת לך, אבל עכשיו נעדר ממני כל רצון לצחוק.
"רק בצעקות אתה מבין?" אני חוזרת לדבר בשקט, שלא מסתיר את העובדה שהדמעות נקוות בזויות העיניים שלי. אתה כולך מושפל, הרוס, כאוב. גם אתה על סף בכי, אבל מחזיק את עצמך בכל הכוח. "תפסיק עם המשחקים שלך כבר, יא מטומטם! אתה לא מבין שעלי זה כבר לא עובד?" אני חוזרת לצרוח עליך מכל הלב. מוציאה את הכול. "אתה כל כך שונא אותי? למה אתה מתרחק כל הזמן? למה? למה?" והדמעות כבר פורצות החוצה. אתה חסר אונים, לא מבין מה קורה לגבירה החזקה שלפני רגעים מספר הפליאה בך את נרותיה ומכותיה. אני מוחה את הדמעות, מתקרבת אליך ומנחיתה על פניך סטירה מצלצלת. מעליבה. פוגעת. בלתי נסבלת. ההלם והעלבון זועקים מפניך. "אני לא יכול!", קולך רועד, אתה מנסה להסתיר את זה. לא מצליח... סטירה נוספת מכבדת את הלחי השנייה שלך בסומק לוהט. "תסתכל לי בעיניים עכשיו", אני מצווה מעבר למסך הדמעות. מבטינו נפגשים. אתה כבר אינך מושפל על ארבע אלא בעמידה. עומד ומביט בי.
"טל, מי אני?", אני שואלת בפעם השלישית. אתה מביט בי ועונה לי: "איה". הרגשת את הברק הזה שעבר? כנראה שכן, כי גם העיניים שלך דומעות. שנינו בוכים. אתה עירום לגמרי, אני לבושה. זר לא היה מבין זאת. גבר עירום ואישה לבושה, עומדים במרכזו של חדר והגבר מיילל: "איה, איה...". אני אוספת אותך אל בין זרועותיי. עכשיו אתה כבר שם. עכשיו אתה שלי לגמרי.
חיכיתי. לא ראיתי אותך שלושה שבועות. הרי לא היית פה. היית בספרד, שוב. עמדת בכל יום לפרוץ בדמעות כי הפרויקט נמשך ונמתח כמו מסטיק בזוקה. כך לפחות סיפרת לי בשיחות שלנו במסנג'ר...
והמשכתי לחכות, בשעה שעל המסך הגדול הבהב מספר הטיסה שלך. כן, אתה שם, על טיסת אל על. אתה חוזר הביתה. אמנם רק לשלושה ימים, אבל גם זה מספיק. והיום הוא יום הולדתי, אני בת עשרים וחמש. כמתנת יום הולדת ביקשתי לי שלושה ימי פינוק. ואיך יכולת לסרב לי? אז עלית על הטיסה. התחננת בפני אנשי הצוות שיעבדו, לשם שינוי, כמו שצריך. הבאת לי את השוקולד שאני אוהבת. ובאת.
גלים של אנשים נוהרים לכיוון אולם ביקורת הדרכונים. אני לא במשמרת. באתי בשבילך. באת אתה בשבילי... אני בחוץ, מדברת עם השוטרת שעומדת בשער היציאה. הנה אתה!
לא הספקתי לספור עד שלוש ועיני פוגשות את עיניך. מבטך מבויש, מעט מושפל... כן, אין ספק שאתה מתחיל להרגיש בבית. מתאפק אבל לא יכול שלא להגניב מבטים לעבר המחשוף הנדיב שלי. "תחשוב כדורגל, תחשוב הודים", אתה בטח אומר לעצמך. כן, אני כבר מכירה את הניואנסים הקטנים שאלה. "היי טל", אני מחייכת אליך חיוך רב משמעות שלא משאיר הרבה מקום למחשבה על המטרה שלשמה הגעתי לשדה התעופה בחופשה שלי. "היי", אתה עונה לי, מחייך בביישנות. "אתה לא מגולח", אני מעירה לך. אתה ממלמל משהו שנשמע כמו "סליחה" ואנחנו בורחים משם לכיוון הרכבת, לתפוס את זו הנוסעת לחיפה.
הגענו... "הבית קצת הפוך", אני מתנצלת. "הייתי עייפה"... אני מציעה לך קפה קר. רוצה? מכינה לך. בטעם וניל. אתה שותה וממשיך להביט בי. מקשקשים קצת, מעבירים חוויות. אתה מצחיק אותי, מתלונן באוזניי על ההודים ופתאום נזכר: "יום הולדת שמח! זה היום, נכון?", אני מחייכת. שלך יהיה בעוד עשרה ימים. "באת כדי שנחגוג ביחד?" אני שואלת שאלה מכשילה. אתה מסתכל עליי, מוריד את המבט ועונה: "לא... באתי בשבילך". נרגעתי. זו הייתה התשובה שלה ציפיתי. את המבחן הראשון עברת. אני לוקחת עוד לגימה מהקפה שלי, מניחה את הספל וקמה. המערכת מנגנת את האוסף שהכנתי בשבוע שעבר. אוסף שירים שמצווה לשמוע בזוג. Cherry Blossom Girl. האהוב עליי מכולם. אתה יושב, מביט בי בהערצה מעורבת בפליאה, שוב בוהה במחשוף שלי. אני מושיטה לך את ידי ולא אומרת מילה. אתה מבין את הרמז וקם. לוקח את ידי וכאילו מזמין אותי לרקוד. אנחנו רוקדים לנו, מחובקים, אתה מעט מהסס בהתחלה אבל שוקע באווירה מהר מאוד. אני שומעת את נשימותיך כבדות ומרגישה את לבך מאיץ. כן, אין ספק שאתה בדרך לאן שאני רוצה. הריח בשערי מכה באפך. נעים לך. אתה נושם אותי עוד... כן, אני מרגישה את זה. עוד קצת, רק עוד קצת ואתה שלי. החלק הקשה עוד לפניך. אינך יודע זאת?
אני מתנתקת ממך בתום השיר. אתה סמוק מעט, מראה סימני התרגשות. אני לוקחת את הספל ואומרת לך, כמעט לוחשת: "טל", שמך מתגלגל בפי כמו נשיקה... "את כפות הרגליים שלי, עכשיו". אין צורך לחזור על כך פעם נוספת. כמעט מטר תשעים של גבר, ראש צוות בחברה מובילה, הופכים לאדם מקופל, כנוע, רכון על שש. אתה נושק לבהונותיי, טועם את העור, את הלק הסגול-כהה המשוח על הציפורניים. אני מביטה בך ומחייכת. כן, אתה במקום הנכון. אתה מלקק את כף הרגל, את הסנדל האלגנטי. מטפס מעט ומרים את שרוול המכנס באפך. מנשק את הקרסול. רגל אחת ורגל שנייה. חוזר על הכול ונתקל בצמיד הקרסול. "הממממ... מה זה?" שואל, חצי מופתע. כאילו שלא ידעת שאענוד אותו. הרי אמרתי לך מראש. דאגתי לפרט בדיוק איך איראה ומה אלבש ואילו תכשיטים יהיו עליי כשתגיע. ולא שיניתי מאום. אתה משחק עם הצמיד העדין, ממטיר אינספור נשיקות קטנות על הרגל. כמו רפרוף עדין של כנפי פרפר. וטוב לי כל כך.
אני מרימה אותך מכניעתך, כאשר אתה על הברכיים, מבטך נמוך משלי, אני מתיישבת על הספה ומביטה בך בגובה העיניים. אני יושבת, אתה כורע ברך על הרצפה. משרת נאמן למלכה. כפות ידיי מרפרפות על לחייך, אני מחייכת. אתה שלי עכשיו. מתנת יום הולדת מופלאה. מלכת היום. ואתה? משרתה הנאמן. אתה מניח עליי את הראש, ידיך חובקות את רגליי. "אתה רוצה בי?" אני שואלת, מלטפת את שיערך. אתה מביט בי, בולע רוק. לא עונה... מבטך אומר לי הכול. "אני רוצה אבל לא יכול לתת לך כרגע יותר מהמעט הזה", אני מכירה את התשובה הזו והיא איננה מקובלת עליי. מה לעשות שאני חמדנית?
אני קמה מהספה, הולכת לחדר ולוקחת את חגורת העור. אתה מביט, לא מבין מדוע קמתי. "טל, מכנסיים למטה", אני פוקדת עליך מבלי שתראה מה יש בידי. אתה, ללא אומר, מוריד את המכנס האלגנטי ואת התחתונים. עומד על ארבע. אלוהים, כמה שאתה רזה. יותר מידי ג'אנק פוד ומזון מטוסים. מבטך מופשל, רק את הרצפה אתה רואה. כף רגלי מופיעה כבמטה קסם, חוצצת בינך ובין הרצפה. אתה נרכן עוד, לנשקה. ממטיר נשיקות אינסופיות ולפתע...
"אייי!!!", אתה קופץ מעוצמת המכה. "מה קרה, נקבה, כואב לך?", אני מחייכת ברשעות מה. החגורה הותירה פס אדמדם על ישבנך. לא אדום מספיק, אני חושבת לעצמי וממשיכה להצליף. המכות הראשונות עדינות יותר ולאט לאט מתחזקות. מבטך כבוש בבהונותיי. אני יודעת שהיית רוצה לפרוץ בבכי, אבל אינך נותן לעצמך. כן, אתה יודע כמוני עד כמה מגיע לך לסבול עכשיו. "תסבול, אידיוט, זמנך הגיע. עכשיו תשלם על כך שאינך יכול לתת לי את מה שאני רוצה, על כך שבעבר נטשת ללא אומר. לא מעניינת אותי הסיבה, אני כרגע תאבת נקם!", אומרת וממשיכה להצליף.
אינני יודעת כמה הצלפות ספגת בדיוק, חמישים, שבעים או מאה. לא ספרתי. מידי פעם אני מבליחה מתוך הדום ספייס כדי לוודא שאתה עדיין נושם, עדיין בהכרה. עדיין נמצא כאן איתי. כן, אתה כאן. אני מפסיקה להצליף, מעיפה את החגורה מידי וחופנת את פניך. מביטה עמוק לתוך עיניך הגדולות. "טל", אני לוחשת לך... "זה בסדר, אתה יכול לבכות". "לא, אני לא יכול...", אתה מנסה לומר לי ואני לא נותנת לך לסיים: "טל... תבכה בשבילי". אתה מסרב. הו, אני רואה שאתה מת לבכות. מה הבעיה שלך? אני תוהה, ולפתע מבינה.
"טל, מי אני?", אני שואלת. אתה מביט בי ומשיב: "את המלכה. הגבירה". "לא טל, מי אני?" אני מנסה שנית, יודעת עד כמה אתה צריך את הזעזוע הזה. אתה חוזר על מה שאמרת: "את המלכה...", קרוב לשם כל כך. העיניים כבר אדומות.
אני לא מקבלת את התשובה הממוכנת הזו. מדליקה נר אדום (שיכאב), ומרימה את ראשך. מה שתראה יכאב לך יותר, ולעזאזל עם גורם ההפתעה. אתה מביט בחרדה מסוימת כיצד חלב הנר מתחמם. אני יודעת שכאב כרגע רק מטריד אותך, כבר לא מפחיד. הרגשות שאני מעלה בך מפחידים הרבה יותר. התחושה עד כמה היית לא הוגן ולא בסדר מציקה לך. העונש? מתקבל בתחושה של השלמה. אני דוחפת את ראשך למטה, שלא תראה עכשיו. מתחילה לטפטף עליך שעווה. גופך הדק מתעוות מכאב, אך לי זה כבר לא אכפת. תכאב, תבכה, תכפר. אבל אתה עדיין בשלך. מסרב לבכות. אני מנמיכה את הנר, החום עולה ואתה ממשיך להתפתל בכאב. שירי מימון שואגת שאתה השקט שנשאר... וכל מה שנשאר אחרי השיר היא דממה דקה שצורבת את האוזן ונתקעת בגרון. אתה עדיין אינך בוכה, למרות שגבך מכוסה בנטיפי שעווה. הנר כבה, אני מניחה אותו על השולחן. במשיכה אחת מקימה אותך מהרצפה, וזעקת שבר בוקעת מגרוני ומפרה את השקט: "תתפשט!עכשיו! לגמרי!", אני רוצה לבכות. הדמעות עולות וכבר עומדות לפרוץ החוצה. נבהלת קצת, אולי, כי הסתבכת עם החולצה. בדרך כלל הייתי צוחקת ועוזרת לך, אבל עכשיו נעדר ממני כל רצון לצחוק.
"רק בצעקות אתה מבין?" אני חוזרת לדבר בשקט, שלא מסתיר את העובדה שהדמעות נקוות בזויות העיניים שלי. אתה כולך מושפל, הרוס, כאוב. גם אתה על סף בכי, אבל מחזיק את עצמך בכל הכוח. "תפסיק עם המשחקים שלך כבר, יא מטומטם! אתה לא מבין שעלי זה כבר לא עובד?" אני חוזרת לצרוח עליך מכל הלב. מוציאה את הכול. "אתה כל כך שונא אותי? למה אתה מתרחק כל הזמן? למה? למה?" והדמעות כבר פורצות החוצה. אתה חסר אונים, לא מבין מה קורה לגבירה החזקה שלפני רגעים מספר הפליאה בך את נרותיה ומכותיה. אני מוחה את הדמעות, מתקרבת אליך ומנחיתה על פניך סטירה מצלצלת. מעליבה. פוגעת. בלתי נסבלת. ההלם והעלבון זועקים מפניך. "אני לא יכול!", קולך רועד, אתה מנסה להסתיר את זה. לא מצליח... סטירה נוספת מכבדת את הלחי השנייה שלך בסומק לוהט. "תסתכל לי בעיניים עכשיו", אני מצווה מעבר למסך הדמעות. מבטינו נפגשים. אתה כבר אינך מושפל על ארבע אלא בעמידה. עומד ומביט בי.
"טל, מי אני?", אני שואלת בפעם השלישית. אתה מביט בי ועונה לי: "איה". הרגשת את הברק הזה שעבר? כנראה שכן, כי גם העיניים שלך דומעות. שנינו בוכים. אתה עירום לגמרי, אני לבושה. זר לא היה מבין זאת. גבר עירום ואישה לבושה, עומדים במרכזו של חדר והגבר מיילל: "איה, איה...". אני אוספת אותך אל בין זרועותיי. עכשיו אתה כבר שם. עכשיו אתה שלי לגמרי.
