המתמחה

סיימתי בהצטיינות. עורכת דין גלבוע, כל כך הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה.
עד הסיום עשיתי התמחות באחד המשרדים הגדולים בארץ לפלילים, אבל החלום שלי היה להתקבל למשרד הכי נחשב בארץ "רוזן את זמיר".
ידעתי שהמשרד הזה יוביל אותי לראש רשימת עורכי הדין בארץ, ושם רציתי להיות!
"רוזן את זמיר" היו שני בחורים צעירים שפתחו משרד לפני חמש שנים, צירפו אליהם את המוחות הגדולים ביותר בתחום. המשרד כלל שישה בחורים מבריקים, צעירים (בין שלושים ושלושים וחמש), שהצליחו בחמש שנים להעפיל ולהיות חוד החנית של משרדי עורכי הדין בארץ.
שישה גברים.
שלא תבינו לא נכון היו מספר נשים שניסו להתקבל למשרדם אך כשלו ולא מצאו יותר עבודה בתחום.
שתיים מהן עוסקות היום בנושאי קרקעות, אבל האחרות עד כמה שידוע לי עזבו את התחום ועברו למקצועות אחרים, כולן מבריקות וכולן הצטיינו בלימודיהן.
הייתי חייבת לנסות, הייתי חייבת להוכיח שאני ורק אני יכולה להם.

לראיון הראשון הגעתי מלאת אנרגיות, יום קודם ערכתי מסע קניות, משום מה החלטתי שהבגדים שיש לי בארון לא מתאימים לסיטואציה הזו. קניתי לי חליפת מיני רשמית, חליפה שתבליט את רגלי החטובות אך בו בזמן תראה רצינות וכובד ראש.
חזרתי הביתה, הכנתי לי סלט גדול, התקלחתי והלכתי לישון מוקדם מהרגיל. רציתי להיות ערנית לראיון.

שניהם חיכו לי במשרד מפואר ורחב ידיים. הכרתי את שניהם, לא אישית כמובן, אבל מיד זיהיתי: רוזן גבוה, שיער שחור, עיניים חודרות, רזה – נראה מצויין. זמיר, נראה לא פחות טוב: גבוה מאוד, מלא, בהיר. שניהם מרשימים בהופעתם, מקרינים עוצמה.

הם החלו בחקירה צולבת, הייתי חדה כתער, רק המבטים החודרים שלהם הצליחו לבלבל אותי, כשלא הסתכלתי להם בעיניים, התשובות קלחו מפי במהירות האור.
אז פשוט לא הסתכלתי להם בעיניים, ידעתי שהם מרגשים אותי, אבל הנחתי מיד, שאם אעבוד איתם אתרגל וכך אושפע פחות מעוצמתם.
הם הדגישו את הצורך של המשרד באנשים בעלי הופעה ייצוגית ושהמשכורת הגבוהה שאקבל, למרות היותי מתמחה מטרתה גם לסייע לי בקניית בגדים שיתאימו לאופי המשרד ורמתו.

עברתי :)

לראיון השני זומנתי שלושה ימים לאחר הראשון.

אותה התרגולת, בגדים, סלט קל ושינה בריאה. הפעם קניתי לי חליפה קצת פחות רשמית, רציתי להרשים…

במעלית הסתכלתי במראה, לא הייתי מאוד מרוצה מבבואתי, אמנם לבשתי חליפה סקסית משהו, אך פתאום הישבן שלי נראה ענק, והחזה שלי תכף פוקע את כל הכפתורים של הז'קט. מהר ניסיתי להחליף מחשבה, ידעתי שאם אכנס עם כזה חוסר ביטחון, אין לי סיכוי. חשבתי על כל הבחורים ששכבתי איתם, איך הם התענגו על הגוף שלי, מה הם אהבו. נרגעתי.

הפעם כולם היו שם, לא הכרתי את כולם, הם עשו לי היכרות קצרה לפי שמות משפחה:
רוזן, זמיר, משולם, סיני, דקל, ושקד.

האמת: רעדו לי הרגליים, לא כולם היו חתיכים, אבל כולם הקרינו עוצמה שלא תאמן, מעולם לא ישבתי בחדר אחד עם כזו אנרגיה.
הפעם זו לא היתה חקירה, שוחחנו, הערנו הערות, דנו בשני תיקים שהתקבלו באותו שבוע, הועלו כיווני הגנה. הייתי בעננים, הרגשתי לרגע קט שאני בפסגת חלומותי.

הביתה הגעתי סחוטה מהתרגשות, מחכה בקוצר רוח לתשובתם. ידעתי שאני רוצה לעבוד איתם ויהי מה.

שבוע עבר, חשבתי שעולמי חרב עלי, כל יום גמרתי קופסת גלידת שמנת בטעם אחר ולא זזתי מהטלפון. כמובן, בדקתי גם את הדואר, שחס ושלום לא יופיע שם מכתב עם הלוגו "רוזן את זמיר" מתנוסס עליו.

לאחר שמונה ימים מורטי עצבים, הטלפון צילצל, רוזן היה על הקו.
"את מתחילה לעבוד ביום ראשון, אל תתכנני כלום לחודשים הקרובים, את תהיי מרותקת למשרד יום ולילה"

הלכתי לחגוג, קראתי לעפרה ואיילה שתי החברות הטובות שלי ויצאנו לכבוש את העיר, שתיתי שם כמו שלא שתיתי מהצבא. רקדנו והשתוללנו. הייתי מאושרת.

נשארו לי יומיים בדיוק, יצאתי למסע קניות זריז, אך יעיל. חיפשתי בעיקר חליפות רשמיות, אך סקסיות. כולן חצאיות מיני (חייבת להבליט את הצד היפה שבי ), וז'קטים בכל מיני צבעים, עם גזרות קצת שונות.

בסוף השבוע עמלתי קשה בשביל ליידע את כל העולם , אשתו והפילגש שלו במשרה החדשה שלי. כמובן שהיתה התרגשות סביב הנושא, אבל לא כולה היתה חיובית…
חברי ללימודים הביעו דאגה כנה לגורלי ואיחלו לי עם הרבה חששות שאצליח לעבור את המחסום שנקרא "רוזן את זמיר", הם השביעו אותי, כי במידה ואפול, אתמיד ולא אעזוב את המקצוע.
"את המוכשרת ביותר בינינו" כולם אמרו לי "חבל עלייך…".

התגנב חשש לליבי, אולי הייתי צריכה לשתוק ולא לספר לכולם, יכולתי לחכות חודש, אף אחד לא היה יודע.
אבל לא יכולתי להימנע, הייתי נרגשת מידי.

הגיע יום ראשון: מקלחת, איפור, ולדרך… אוף, התרגשתי.
נאמר לי בכניסה, שיום ראשון מתחיל בישיבה שבועית בחדר הישיבות הגדול, שם מתכנסים ששת השותפים ודנים בתיקים הבעייתיים יותר, מתייעצים, מתווכחים, ופותרים בעיות.

נכנסתי, כולם כבר היו שם…, "הגעת בדיוק בזמן" אמר לי רוזן. כל הכבוד על הדיוק. שבי, פינינו לך מקום במרכז השולחן.
היה שם שולחן אובלי גדול, מול השולחן היה לוח מחיק, כולם ישבו מול הלוח, רק רוזן עמד עם הגב ללוח, הפנים כלפי כולם.
במרכז היה כיסא ריק, ניגשתי לשבת.
"היום אנחנו מקבלים את אורית לעבודה, נאחל לה הצלחה במשרדנו, כמו שאמרנו לך הדרישות שלנו מאוד גבוהות, אנחנו עובדים הרבה שעות, את רובן אנחנו מבלים בצוותא, לכן חשובה לנו האינטראקציה ושיתוף הפעולה".
"קומי בבקשה, נתחיל בהכרות יותר עמוקה בינך ובין השותפים היושבים כאן"
קמתי הרגשתי שוב שרגלי רועדות, חשבתי שבאתי לישיבה שבועית.

זמיר קם ונעמד מאחורי, "עצמי את העיניים" עצמתי מבוהלת, הוא הרים לי את החצאית והחל ללטף לי את הישבן, לוחש לי לתוך האוזן "את חריפה, חכמה, מיוחדת, וסקסית, בדיוק מה שהיינו צריכים למשרד הזה, אם תעברי את תקופת ההתמחות הזו, את תהיי לעורכת הדין הטובה בארץ, עם המשכורת הכי גבוהה בשוק, ניסיון בלתי מעורער בפלילים ושם שלא ניתן להכפישו. ובתמורה כל מה שאנחנו דורשים זו התמסרות מוחלטת לרצונות שלנו".
"תפתחי את העיניים ותתכופפי לשולחן", שמעתי את קולו של רוזן, רציתי להתקומם, לצעוק, אבל לא העזתי, איך לעזאזל אחזור אחורה, מה אומר לכל חברי?
פקחתי את עיני, חדר הישיבות הגדול היה חשוך ושני נרות הבהבו בקצוות של החדר. "התכופפי" שמעתי את רוזן מצווה עלי, "אין לנו הרבה זמן, ושלב ההכרות על כל החבורה הוא ארוך".
התכופפתי, לא מאמינה שזו אני, עצמתי את עיני, הרגשתי שהחצאית שלי מתרוממת והחוטיני הדקיק שלבשתי מפונה הצידה.
יד גדולה ליטפה לי את הישבן, מחליקה לתוך החריץ, יורדת לכיוון הכוס. כשתשומת ליבי נתונה ליד שמלטפת אותי, נחרדתי מהידיעה שאני רטובה ומגורה בטרוף, דבר שמיד גרם לי לרצות להעלם. שמעתי את רוזן מדבר "תכירי זה משולם, משולם אוהב ישבנים. והרטיבות שלך היא רק אמצעי בשבילו לחדור לך לישבן ולקרוע אותו".
נקרעתי,
הרגשתי את הזין שלו מבקע אותי, זו פעם ראשונה שחודרים אלי לתחת, והזין הגדול שלו פשוט קרע אותי. שמעתי אותו אומר לחלל החדר "איזה חור צר… תענוג, כמו שאני אוהב, אני רוצה את השבוע הראשון איתה, ולא מעניין אותי כלום", התחלתי לצרוח, הכאב היה חד כל כך, שלא האמנתי שעדיין לא התעלפתי. היד הגדולה שלו חסמה לי את הפה. "שקט זונה, שלא ישמעו אותך, אני מרגיש שאת נהנית…" ואז הוא גמר בתוכי. את השפריצים החזקים שלו בחיים לא אשכח, הרי זו פעם ראשונה שמזיינים אותי בתחת.

הוא נתן לי נשיקה על הלחי ויצא ממני "את תהיי כלבה טובה".

רציתי לקום, אבל אז הרגשתי יד אחרת מלטפת את השיער שלי, מושכת אותו קלות.
תכירי אורית, זה שקד.
שקד משך לי בשיער כל כך חזק שהראש שלי התרומם מיד למעלה. הרגשתי זיין על השפתיים שלי, "תמצצי זונה, תמצצי כלבה" "שקד אוהב לזיין בפה" שמעתי את רוזן אומר לי. "תינקי אותו, תבלעי את כולו, לא כדאי שיצא ממך לא מרוצה, נכון כלבה?"
הרגשתי שאני כמעט נחנקת, הזין שלו סתם לי את הפה והגרון, והגוף שלו (שהריח מאוד טוב , דרך אגב), סתם לי את האף, הוא החזיק לי בשיער חזק, ופשוט זיין לי את הפה. חזק, מהר, עד שגמר. "תבלעי הכל כלבה, חסר לך שתלכלכי פה את חדר הישיבות".
בזמן ששקד זיין אותי בפה, הרגשתי שמפשיטים אותי, נשארתי בחוטיני בלבד, וידיים שונות ליטפו לי את הגוף, החדירו לי אצבעות לכוס ולתחת, פישקו לי את הרגליים ושיחקו לי עם הדגדגן.
להפתעתי, הייתי על סף גמירה. והידיים נעלמו להם. שניה לפני שגמרתי. רציתי למות!

"אל תזוזי" שמעתי את רוזן מצווה.
נשארתי לשכב על הבטן, כפות הרגליים שלי נוגעות ברצפה, הישבן שלי, רטוב וכואב פונה לחלל החדר.

עכשיו תכירי את דקל וסיני.
הרגשתי שמרימים אותי מהשולחן ומשכיבים אותי על מישהו. זה היה דקל, דקל החזיק אותי וסיני שיפד אותי על הזין של דקל, הצמיד את הגוף שלי לגוף של דקל ובבת אחת חדר אלי לתחת.
"דקל וסיני אוהבים לזיין ביחד, תמיד אחד מהם בכוס והשני בתחת" שמעתי את רוזן אומר, בדרך כלל סיני נותן את הקצב מאחורה. כששניהם היו בתוכי, הרגשתי שאני תכף מתפוצצת.
לא ידעתי אם זה מכאב או מגירוי. הכל כאב לי והכל נעם לי ביחד. הקצב שסיני נתן הזיז אותי על דקל, והרגשתי שסיני קשוב לקולות שדקל מוציא ופועל לפיהם.
כאילו לא הייתי שם.
אני הייתי רק המכשיר.
רק האמצעי.
ההרגשה הזו והתחושה ששניהם גומרים בתוכי בבת אחת, גרמה לי לגמור בצורה שלא הכרתי בחיים. גמרתי כל כך חזק שלא עניין אותי שום דבר מסביב, התעופפתי לי באורגזמה שהעיפה את הגוף שלי גבוה לתקרה. מעולם לא גמרתי כך ולא האמנתי שזו אני.
כשהתאוששתי הרגשתי שיש על הפטמות שלי מצבטים, על השפתיים של הכוס מצבטים, בישבן תקוע לי משהו רוטט ומישהו מחדיר לכוס שלי משהו בגודל של כדורסל.

כל כך כאב לי… שהרגשתי שאני תכף מתעלפת.
"את זמיר את מכירה כבר, אבל את לא יודעת שהוא אוהב להשתעשע, זמיר יהפוך את גופך למגרש משחקים" שמעתי את קולו של רוזן מהדהד. "זו רק הדגמה, פגישה קצרה עם חלק קטן מאביזריו"
זמיר גמר לי על הגב "תמרחי את השפיך שלי עם היד שלך ותלקקי אותה" ציווה עלי זמיר.

קיוויתי שעכשיו יוריד לי את כל המצבטים, אבל התבדיתי.

"אני האחרון" שמעתי את רוזן צוחק… "עכשיו אני רוצה שתגידי לי לפני שאני מתחיל, אם את רוצה ללכת מפה הביתה ולא לחזור יותר, או שאת רוצה להישאר שפחת המין של המשרד, עד לקבלתך לשותפות מלאה"
הפה שלי דיבר מאליו "אני נשארת, שום דבר לא יזיז אותי מפה". לא האמנתי שאמרתי את זה.
הרי רציתי לברוח משם.
ואולי לא?

הרגשתי משהו דק מלטף לי את הגב והתחת.
"זה השוט שלי" אמר רוזן "בעזרתו אחנך אותך להיות שפחת מין ועורכת דין מופלאה"
השריקה של השוט הקפיצה אותי.
הרגשתי אזיקים כובלים אותי לרגלי השולחן, הרגליים נאזקו אף הן. הפנים שלי צמודים לשולחן, הרגליים שלי בפישוק רחב, וכן הידיים.
"את ההתמחות שלך תעברי כל שבוע צמודה לשותף אחר, באותו שבוע את השפחה של השותף הנ"ל, ואם אחד השותפים רוצה אותך, הוא מבקש אותך מאדונך לאותו שבוע. זה ברור?"
שמעתי את רוזן שואל
"כן" עניתי חלושות.
השוט הצליף על ישבני
"זה ברור?" שאל שוב
"כן אדוני" עניתי קצת יותר ברור.
"יפה כלבה"
"באותו שבוע שאת שייכת לאדון מסויים, עלייך לבצע את כל המטלות שהוא מטיל עליך, מעבודות משרדיות ועד שירותי מין לעצמו, לנו ללקוחות שלנו, לחבריו ולכל מי שבא לו, זה ברור?"
"כן אדוני" עניתי נחושה לא לקבל עוד הצלפה.
"לאחר כל סבב, יהיה לך שבוע שכולנו יכולים לעשות בך כל מה שנרצה.
כל סבב יסתיים בשיחה של כל השותפים ובהצבעה, במידה וכולם יהיו מרוצים, תמשיכי הלאה, אך מספיק שאחד יתנגד להמשך העסקתך במשרדנו, תאלצי לעזוב, זה ברור?"
"כן אדוני" עניתי חלושות, מסופקת אם אמצא כוח לעבור את המסע הזה, יודעת שלסגת זו לא אופציה עבורי.

רוזן החל להצליף בי, התחת שלי בער, רטט בו עדיין מה שזמיר החדיר אליו והמצבטים עדיין צבטו בי.
הרגשתי שאני שוקעת לתוך חלום חם ומתוק, עמוק ומרגיע.
התעוררתי רק אחרי שרוזן גמר בתוכי. המצבטים והפלאג כבר נותקו ממני.
"תתלבשי, מהיום את שייכת למשולם, עד יום ראשון הבא"
בהצלחה אורית