צללית

היא הייתה לבושה באותה שמלה שחורה אשר אמורה להימצא בארונה של כל אישה, אך היעדרה בלט בשלה. לאותו הערב קיבלה את הרשות ללבוש אותה מהאשה. השמלה תאמה את גופה ותאמה גם את מטרתו של אותו הלילה.

היא נסעה עם אדם נוסף אשר התרועעה איתו בתחילת ובסופו של הערב, מין פתיח וסיום לערב לא צפוי. הגיעו לשם, כל אחד בדרכו שלו החל נטמע, נמנע מהסביבה. היא החלה לרקוד, נהנית להניע את גופה, לחוש אותו ואת תחושת היופי הפרטית שלה. אחדים ניסו להתקרב, היא עצרה אותם בחדות, ללא הסברים, נמנעת אפילו מלבחון אותם קלות.

האשה והגבר נכנסו פנימה, היא ראתה אותם לפתע לידה. האשה, כמובן, מוכרת מאוד, עם הגבר נערכה הכרות רשמית קצרה. כמה מבטים וחיוכים, והם הלכו לכיוון הבאר. היא חשה משיכה גדולה להימצא בקרבתם, לראות מקרוב, עד כדי טשטוש, את המחוות, המגעים, את הכאב שניתן. בלא מודעות ראשונית, כאשר התקרבה למקום המצאם, כבשה לעצמה מקום ללילה הזה לצידם. היא הפכה לצללית שלהם, אוגרת לתוכה ומקרינה כלפי חוץ את מה שנדרש ממנה. האשה הייתה בעלת עוצמות חיות, תאווה, תשוקה ורעב מהולים בצורה אדירה בתוכה, אשר התפרצו לכל עבר סוחפים בתוכם בדרך את כל אותם תמימי הקהל. ואילו הגבר היה ממוקד בה, בוחן, נוגע, חוקר במבטיו, ובידיו.

האשה החלה להתגרות בגבר, מחפשת אחר הכאב. והוא, בחיוך קל, נעתר לה, והחל מצליף בה בידיו לאורך ישבנה, והאשה, מתפתלת כנערת גומי, החלה להיאנח ולצחוק, והצללית מילאה את התפקיד אשר נכנסה אליו בטבעיות וסיפקה רקע, החזיקה, ליטפה, נישקה את האשה. לאחר מכן הפוגה קלה, הם שוחחו ביניהם והיא הילכה לה ברקע, מתמזגת בינות האנשים האחרים ומתעלמת מהם, מאחר והיוותה צל עבור שניים בלבד.

ניתנה הוראה להשיל את הבגדים, להתעטף בבדים אווריריים, שקופים למחצה, ואשר נטו להשמט ללא כל מגע נראה לעין. היא נשלחה למלא את תפקידה המשני, לשרת ולהביא משקאות. בדרכה חזרה מחפשת אחריהם, חלחלה בה התחושה של הנאת ילדה. היא מצאה אותם ונכנסה התיישבה לידיהם, האשה שרועה והגבר ישוב על ידה, מצליף בה, מנסה לרסן אותה, את התנהגותה. האשה מתמרדת וסופגת בתגובה, מחייכת חיוך ענק ושוב מתחצפת, והיא ברקע, מתפקדת כמגש ולפי הוראות הגבר מניחה את המשקאות בצד, ושוב מחזיקה את האשה בידיה, בעוצמה רכה, בכניעה מוחלטת מפקירה את גופה את תנועותיה להנאתם, או מדויק יותר לומר, להנאת האשה.

גופה של האשה גלוי לעיני כולם, הנשימות החדות, השמחה, ההנאה, כולם נראים דרך העירום שלה. שריריה מתוחים וקולה חייתי, מייבב, מתגרה, תובע, נחרש. והגבר בוחן אותה, את סביבתו, ומתרכז בשליטה, מצליף עם חגורתו, סוטר לפניה ורוך בקולו. והצללית בוחנת, טובעת בתוכם, כל כולה מהולה לתוך הווייתם. היא נעלמה, רצונותיה, תחושותיה כולו נמוגו, התנדפו, מאבדת את עצמה ואת זהותה לשעות הללו.

הם נעים בקצב של המקום, חגים ומסתובבים, האשה מושכת את תשומת הלב והגבר מושך מבטים תמהים, לא מובנים, תוהים. פשר ההתמסרות והרצון לכאב, אינם נתפסים. החוויות היותר קיצוניות של רוב רובם של הנוכחים מסתכמות בחילופי זוגות או בסקס לאור נרות ואזיקי פרווה לחימום אקטיבי.

והם, הגבר והאשה מושכים את תשומת הלב, את הבמה, מעוררים מחלוקות, יצרים, תאוות, ומעל לכל, חיפוש עצמי מבהיל. הצללית מבחינה בזאת ולא שועה, ממשיכה בדרכה העיוורת אחרי הזוג להם נתנה את עצמה, ללא ידיעתם, בתחילת הערב. התמסרות חסרת תגמול, התמסרות חד-פעמית ורצונית. האשה מחליטה שהצללית תמלא את הרצון שלה להעניק כאב, מפשיטה אותה בהחלטיות, מצווה, חסרת רחמים, והיא מצייתת, מפקירה את גופה, מקבלת מכות חזקות אשר ניתכות בקצב, במהירות ובאכזריות של ילדה. היא נאנקת מהכאב, מההנאה, ושוב מתרכזת בחילופי הדברים בינות הגבר לאישה, יודעת שהיא ממלאה תפקיד בלבד, תפקיד אשר מגביר את התשוקה של הגבר לאשה. הוא כמה לבלוע אותה, לשלוט בכל כולה, במחשבתה. אבל האשה רוצה לבלוע את כולם, את כל מה שסובב סביבה, לוקחת אותו איתה כישות נפרדת ואז מוהלת אותו לתוך מוחה המעורפל, עם כל הפרצופים הלא-מוכרים, יוצרת לעצמה מציאות משלה.

הן מתחלפות. הגבר לא מסוגל להרפות מגופה, מאישיותה של האשה, והאשה מחוללת בריקוד משלה, הופכת את כולם לבובות פעילות וחיות בתוך המחזה שלה, מניעה את כפות ידיה ופורצת בצחוק למראה ההמולה שהחוטים יוצרים כאשר הם נקשרים ומסתבכים אחד בשני. הצללית מתבוננת בקטעי ההצגה שנוצרים תוך הינף יד וקטעי משפטים, בידיים שמושיטות לגעת לחוש, ובאישה המתעתעת בהם, מתעתעת בה.

עיניה של הצללית נעצמות לרגע קט, וכשהן נפתחות היא מוצאת את עצמה מול המכר איתו הגיעה. היא חזרה לגופה, לעצמה ולא ברור לה האם חלמה, הזתה לרגע אחד או כמה.

*
{נכתב בהשראת פנטזיה שסופרה לי ולא מומשה...}