השכנה ממול (1)

השכנה ממול רוצה "לדבר" איתי!

מה היא רוצה הזונה הזאת! כמה שאני שונאת אותה! איך שהיא מסתכלת ומדברת אלי בכאלה התנשאות וזלזול. היא תמיד הזכירה לי מין גרסה סטייל מאצ'ו של "מלכת הכתה" מימי בית הספר היסודי. יפיפייה נחשקת אבל פועלת מתוך אינטרסים... רעה! ביץ' אמיתית, אבל עושה את זה בסטייל. בניגוד לפרחות ימי היסודי, יש לה שכל, זאתי, וגם יופי, והיא לא חוסכת בשימוש בשניהם - זונה כזאת!

בקיצור הסיפור הוא כזה: הייתה ישיבה להחלפת הועד, והיא היחידה שעוד לא הייתה בוועד. זונה, אמרתי? אבל תמיד היא יוצאת מזה בכזו אלגנטיות. טוב, נו, זה לא מפתיע בהתחשב בעובדה שיש לנו שלושה, כן, שלושה, רווקים זקנים בבניין. מספיק שהיא תסתכל עליהם ותגיד באופן הכי ישיר שהיא לא צריכה להיות בוועד כי לא מתאים לה, הריר ייטוף והם יעשו כן עם הראש. נו, אז העניין מסודר לא? אני כנראה לא צד. אבל לא. בפגישה הזו שמתי לזה סוף. תמיד הייתי סופגת בשקט, אבל הפעם לא הסכמתי. אני לא ממשיכה עם הועד, הוא עובר אליה! היא נלחמה, הזונה, באלגנטיות הכל-כך אופיינית לה כמובן, אבל נלחמה. בסוף הפגישה זה הגיע לריב של ממש, רק אני והיא, השאר נידפו את עצמם חוץ מהרווקים - היא הייתה צריכה לנדף אותם. בסוף היא אמרה שהיא "תשמח לדבר איתי על זה בארבע עיניים". עכשיו אני הולכת לדירה שלה. אני הולכת להגיד לזונה כל מה שאני חושבת עלייה ועל הגופה שהיא השיגה לעצמה, הזונה!

דפקתי לה בדלת, לא בסימפטיות יתרה, והדלת נפתחה. בהתחלה לא ראיתי אותה, אז פשוט נכנסתי מבעד לדלת הפתוחה, סוגרת אחרי את הדלת. "שלי?!" שאלתי בקול. "בחדר", שמעתי אותה אומרת. הלכתי לחדר, נפעמת מהחוצפה. לפני שהספקתי להגיד מילה, שמעתי את הדלת נטרקת מאחורי ואת סיבוב המפתח במנעול. ניסיתי להסתובב לראות, אבל היא תפסה אותי מאחור בכוח שלא האמנתי שיש לה, אזקה לי את הידיים במה שהרגיש כמו אזיקי עור וקשרה את העיניים שלי בסרט שחור, כל זה תוך התפתלות שלי בידיים שלה וצעקות של: "מה את עושה, מטומטמת, עזבי אותי!".

היא סיימה וזרקה אותי על המיטה שלה שהייתה בחדר. היא טיפסה עלי והשכיבה אותי על הבטן. היא חיברה אל אזיקי הידיים עוד שרשרת מתכת, כך לפחות זה הרגיש, ואל הרגליים חיברה זוג אזיקים מחוברים לשרשרת, שניהם ממתכת. כל מה שראיתי היה המטפחת השחורה דרכה חדר מעט מן אור החדר. היא אחזה בשערי ואמרה בקול שקט ומסוכן לתוך האוזן שלי: "עכשיו, 'חמודה' שלי, את הולכת לשכב פה ולהירגע עד שאני אחליט. ואם את רוצה שזה לא יהיה כמה ימים, כדי שתרגיעי את עצמך כמה שיותר מהר, כי לי יש זמן, את מבינה את זה?!"

"מטומטמת! חכי שאני אקום מפה, את לא יודעת עם מי את מתעסקת! אני אצרח לך מהיום עד מחר אם צריך. אנשים יבואו, את מבינה! חולת נפש! זונה! שחררי אותי, שרמוטה קטנה, אין לך מושג איזה טעות את עושה!" את כל זה צעקתי לה בזמן ששמעתי את הצחוק המלגלג שלה באוזן שלי, והרגשתי אותה יורדת ממני. שמעתי את מנעול הדלת נפתחת מחדש וראיתי את החושך המוחלט. כשכבר לא חדרה טיפת אור דרך הסרט השחור שמעתי את הדלת ננעלת בשנית.

המשכתי לצעוק עוד המון זמן כל מיני קללות וצעקות לאנשים בחוץ שהייתי כל כך בטוחה שישמעו או יקשיבו. אני לא יודעת כמה זמן זה נמשך, אולי שעה וחצי, אבל בסוף כל כך כאב לי הגרון, וגם היה לי קשה להרים ככה את הראש ולנסות לתת לקול ביטוי שלא ייחנק בסדיני המיטה, עד שצנחתי בדממה חזרה למזרון. עוד המשכתי לנסות ולהשתחרר אבל לא הוצאתי קול. זעמתי כולי על השרמוטה הזו - איך היא מעיזה!

אחרי זמן לא מבוטל שבו שכבתי ככה, חסרת אונים ושותקת, המחשבות נדדו למקומות אחרים. המון זמן לא שכבתי ושכבתי ככה סתם וחשבתי. השעות עברו, ואני תהיתי אם היא בכלל עוד בבית. הייתי כל כך עייפה וגם רעבה. לא ידעתי כמה שעות עברו עלי ככה בחושך המוחלט, רגישה לכל רחש שלא נשמע. באיזשהו שלב נרדמתי בעל כורחי, כי ניסיתי להישאר ערה כשהיא חוזרת, אבל כנראה זאת הייתה אחת המטרות שלה, שאני אעביר כך את הלילה.

התעוררתי. מבעד למטפחת עוד היה חושך מוחלט והגרון צרב לי. עכשיו באמת איבדתי תחושה של זמן, מנסה שוב להתרגל לתנוחה שכבר נשכחה ממני בזמן השינה. במשך שעות עוד שכבתי שם, מנסה מדי פעם לקרוא שמישהו ישמע. הייתי חייבת לשירותים, הייתי רעבה וצמאה, והיה לי ממש קר. אחרי שקראתי לה ולא באה תשובה, התחלתי לבכות בשקט מוחלט. הייתי חסרת אונים לחלוטין.

אחרי זמן מה היא נכנסה לחדר. שמעתי את סיבוב המפתח ונדרכתי. "נרגעת זונה קטנה?!" היא שאלה. לא עניתי, לא רציתי שתשמע שבכיתי. "אני מבינה שאת רוצה להישאר פה עוד כמה שעות, את לא משתפת פעולה. לא הספיקו לך 12 שעות עד עכשיו? את מתעקשת להישאר יממה שלמה? אולי שתיים?". היססתי. לא רציתי שתשמע שבכיתי, מה היא תחשוב? אבל לא יכולתי יותר...

היא כנראה חשבה שאני לא צריכה להסס ולחשוב פעמיים, ושמעתי אותה הולכת ומתרחקת. "אני מבינה שנוח לך ככה. אוקי, אז אני לא אפריע לך!" הדמעות חנקו שוב את גרוני. "נרגעתי", אמרתי חלושות. "ככה יותר טוב", היא אמרה, מתקרבת למיטה. היא נגעה בכיסוי העיניים שהיה לח מהדמעות של קודם ומאלו של עכשיו. לאחר מכן היא התרחקה מהמיטה, ושמעתי רשרושים בחדר, כאילו שהיא מתעסקת עם משהו. שמעתי את הצעדים שלה חוזרים למיטה, ואז היא תפסה בכוח את החולצה ומשכה כלפי מעלה וגזרה! פשוט גזרה בלי רחמים את הטישרט הקצרה של "הליכוד". כשסיימה, פתחה את סוגר החזייה, ואז התחילה לעשות את אותו הדבר למכנסיים. לא רק שלא אמרתי מילה, הייתי בשוק!