יום שגרתי

שקט.

הכל שקט וחשוך מסביב. הניסיון ללכוד משהו מוכר בעזרת חושיה מגביר בתודעתה את תחושת ההשפלה. מרחרחת , מקשיבה. כן. בדיוק כך. כמו כלבת-בית נאמנה, ממתינה לבעל הבית. אלא שהוא פה, היכן שהוא. מנסה ללחוץ את נשימותיה פנימה, שלא יפריעו לה להאזין. אולי הוא מתקלח? מתלבש? מכין לעצמו קפה? למה אינה יכולה לשמוע דבר?

נלחצת חזק אל הקיר. היא צמודה אליו בין כה וכה. כבר שעות... או שזה רק נדמה כך. לא, אין צורך לקשור אותה. היא כלבה טובה, ממושמעת. פחדנית וצייתנית, כנדרש. יושבת שם בשקט, בדממה, כיסוי עבה סביב עיניה . מה יקרה אם תקום? הוא יכעס וודאי, מאוד. או יגרש אותה. יושבת וממתינה. למה הכל שקט כל כך? אולי הוא יצא והשאיר אותה פה? לאן כבר יכול היה ללכת? ליטוף קליל על שערה מבהיל אותה ומזניק אותה ממקומה. קול צחוקו נשמע.

''ממה נבהלת, טפשונת?''
באמת ממה?...
''אני לא יודעת, לא שמעתי אותך ו...''
''אני ישבתי והבטתי בך. ''

צמרמורת משסעת את פלג גופה העליון. הוא פשוט ישב שם כל הזמן הזה? והתבונן בה? וודאי נראתה מגוחכת להחריד כשניסתה לרחרח, להאזין. ''קומי! '' הוא קוטע את מחשבותיה באחת. היא קמה. מרגישה את הנימול המעקצץ, המדגדג בכפות רגליה, לאורך ירכיה.

הוא מושך את הכיסוי השחור מעיניה, והיא מרגישה נעים. האור בחדר מעומעם. קל לה להסתגל אליו. פניו נעימות , מחוייכות, משועשעות. ''בואי, כלבונת, הולכים לשירותים". היא נבהלת... רק לא זה! רק שלא יבקש ממנה לעשות פיפי מולו! רק לא זה!

תפילותיה, למרבה הצער, נענות. ''הורידי לי את המכנסיים". מורידה. ''גם את התחתונים, כלבה!'' סטירה כשהא מהססת. מסירה את התחתונים, מניחה בצד. ''לוקח לך יותר מדי זמן." הוא מחזיק את איברו בידו ופשוט משתין אל תוך האסלה. היא רוצה להיבלע. עוצמת עיניים. ''שלא תעזי!'' מושך אותה בשערותיה, ''הסתכלי היטב. יום אחד גם את תצטרכי לשמש כאסלה, כלבה.'' היא פוקחת עיניים ורואה את הזרם ניגר אל האסלה. היא רוצה לברוח. להיעלם. לא להיות שם. ויחד עם זאת, חשה תחושות קהות, מבלבלות, של גירוי חזק. הכל מסתחרר סביבה במערבולת בלתי אפשרית.

''פיתחי את פיך ונקי אותו היטב". היא לא שם. רק גופה נמצא שם וכעת רק גופה מציית לו. שפתיה נפתחות ולשונה מלקקת בעדינות סביב-סביב, לא מרגישה כלל בטעם. רק שיהיה נקי... רק שיהיה נקי...

''כלבה טוב".
הוא מתלבש , שוטף ידיים , מלטף את ראשה ומצווה עליה להכין לשניהם קפה.