לידה מחדש

הדלת היתה פתוחה, כרגיל.
היא חיכתה בדיוק לפי ההוראות, כרגיל.

סקירה קצרה, הכל במקום.
רגע, הלק.

לק אדום.

אני כתבתי במפורש - שחור, היא תמיד מפרה את סעיף הלק.

אני מניף את השוט, היא סופגת אותו באנחת רווחה. אני מניף אותו שוב, היא זזה.

היא מעולם לא זזה. קרה משהו היום?

הכרנו בעולם ללא קול, ללא פנים וללא זהות, אהבנו אותו ככה ובחרנו להשאיר את הקשר בינינו כזה.

בעצם לאורך כל התקופה שאנחנו מכירים מעולם לא החלפנו מילה בקולנו, מעולם לא התוודענו לשמותינו האמיתיים, והיא מעולם לא ראתה את פניי.

אני מניף את השוט בשלישית, היא שוב זזה.

זה כבר מוגזם.

אני מרים אותה בדרך המיוחדת שלי, היא נאנקת, מושך אותה לאמבט, גרגורים, ואז נותן לה להרגיש, חזק, כמו שאני יודע שהיא אוהבת, בלי להפסיק, היא מגרגרת, מחרחרת, נאנקת...

אני מפסיק, היא נשמטת לרצפה, ומתחילה לזחול, אני עוצר אותה, בדיוק לזה היא מחכה, למסע הבלתי אפשרי נגדי... זה מביא אותה לפסגות...

החיבור בינינו תמיד היה כזה, למדנו אחד את השני בדממה ובסבלנות, בהתמדה והנאה.

אני עוד מהרהר בתזוזה שלה, לא מבין מאיפה זה בה.

פתאום היא נעמדת, אני המום.
דחיפה, היא שוב למטה.
היא נעמדת שוב.

אני מרגיש שהיא כבר לא איתי, אני לא דוחף אותה שוב, רק עומד מולה, מביט בפניה, בוחן, היא לא רואה כלום.

היא תמיד כתבה נהדר, תמיד שנונה, תמיד אהבתי להגיב למחשבותיה, להרהוריה, לשמש לה למדריך, זה נתן לי את מה שהייתי צריך, את מה שהייתי מוכרח.

"אני לא יכולה יותר לחכות לך, אני רוצה לשרת אותך תמיד".

יש לה קול מתוק, נשי, לא חשבתי שהוא יהיה כזה.

לא חשבתי שאני אשמע אותו.

אני לא רוצה שזה יגמר...

"אני רוצה לראות אותך, לשמוע אותך."

פתאום עצוב לי, כי אני יודע שזה נגמר, אני יודע שהיא כבר לא השפחה הנרצעת שלי, שאוהבת אותי זר כמו שאני אוהב להיות, היא התאהבה בי בדרכה המשוגעת, והרסה את הכל.

אני יודע שהיא עכשיו כבר רוצה משהו אחר, משהו שאני לא יכול לתת.
אני יוצא מהאמבט, היא נשארת בפנים, אני זורק מבט אחרון מסביב ויוצא.

תחושה מוזרה לצאת ממקום שאתה יודע שלעולם לא תשוב אליו, מוזר.

כשאני מגיע הביתה מחכה לי מכתב ממנה -

"יכולת לפחות לתת לי לראות אותך".

היא לא הבינה כלום, המסכנה, היא נמשכה למקום שהיה אסור לה להמשך אליו.

"לא. לא יכולתי".

אני שולח.

הרגשתי שאני שוב ללא שליטה, שאני שוב במערבולת, שאני שוב צונח...

היה לי טוב איתה בדרך המיוחדת שלנו, של החיבור, של הזרות, של הקרבה המופשטת, ההנאה הנקייה, הטהורה.

עבר זמן מאז, ואני מרגיש שאני שוב מוכן להכיר לבחון לנסות ולהתחבר, בשליטה מלאה.