בדסמ ואחריות חברתית
מאת המלכה לירז(שולטת){כ}
12 באוגוסט 2003
בדס"מ ואחריות חברתית
לאחרונה נתקלנו במבול של סיפורים ותופעות מדאיגות: נערה שהפכה לשפחה, צעיר, ספק נער, אשר הפך לעבד, ויתרה מכך, משמש למעשה כשיפחה ואף כותב בניק נשי בפורומים וכיו"ב. לפעמים הסיפורים הללו נחשפים טיפין טיפין, ומתגלה כי רבים מקרב הקהילה היו שותפים לסוד, ידעו ושתקו. כשהנושא נחשף, אנו עדים לתופעות מכוערות של איומים, השמצות, כתיבה בכינויים בדויים ושאר ירקות. מכל הסיפורים הללו, ומחלק מהדיונים שהתנהלו סביבם בפורומים, עולה תחושה של בלבול מוסרי רציני מאוד ששורה בקרב חלק מאנשי הקהילה, תחושה של גבולות פרוצים והעדר אכפתיות מינימלית לאחר.
מתוך ניסיון סרק אולי להבין מהיכן באות התחושות הללו, חזרתי אל מהות הבדס"מ, כפי שהוא נתפס בעיניי ובעיניי אחרים. בדס"מ הוא, לפחות, שני דברים :
1.מיניות שונה, אשר יש בה משום שבירת טאבואים ופריצת גבולות ביחס למיניות המיינסטרימית המקובלת.
2.בדס"מ יכול להפוך בקלות מצערת לנתיב להרס עצמי של סאבים וסאביות, שמחליפים שינאה עצמית בתשוקה להישלט ומהצד ההפוך, לצמיחה של אגואים מפלצתיים באמת, אנשים שחיים בתחושה שבאמת, כנראה, מגיע להם הכל, כי הם הריי דום או דומית, לא?
לעניין המיניות השונה, תמיד יכול להיווצר איזשהו בלבול כאשר חוצים קווים ועוזבים אי שם מאחור את המיינסטרים המוכר והבטוח. במיינסטרים, בגדול, חוקי המשחק ברורים וקבועים, וכל צד, יודע פחות או יותר, כיצד מצופה ממנו להתנהג. אשה ואנילית יכולה לחשוב שאתה מטורף, אם פתאום תצנח לרגליה ותתחיל ללקק את נעליה, או לחילופין, אם פתאום תרצה לקשור אותה ולהסביר לה כמה דברים על מהות ה-"גור" והרלוונטיות שלו לימינו-אנו. וכנ"ל, בואריאציה המתבקשת, לגביי גברים ואניליים.
חלקנו מוצאים את הכללים האלה לא מספקים לגמרי, ומחפשים אלטרנטיבות. פתאום אנו בעולם, או במרחב כלשהו – וירטואלי, רגשי או אחר, שמאפשר לנו להיות עבדים או מלכות, שפחות או מאסטרים, ועם הסיפוק וההתרגשות, יכול לבוא הבילבול. אז רגע, אם אני כבר שובר את הכללים, האם יש עוד בכלל כללים שחלים עלי? אם אני כ"כ רחוקה, לפחות ברגעים האלה שאני בסשן, או במועדון, מהתרבות המיינסטרימית, האם משהו מהחוקים ומהנורמות שלה עדיין חל עלי, או שהלכתי רחוק מדי? התשובה היא כן.
גם אם הלכנו רחוק, וגם אם הכוס תה שלנו שונה מאוד ממה שרוב האנשים היו מעלים על דעתם, אנחנו אנשים כמו כל אחד אחר, עם אותה אחריות מוסרית, חברתית, וחוקית למעשינו ולהשלכות של אותם מעשים על הסובבים אותנו. לא לחינם המוטו של הבדס"מ כולל את המילים : בטוח, ובהסכמה. סיפוק יצר על חשבונו של קטין לעולם אינו מעשה בטוח עבורו או עבורה, ואפילו אם הוא או היא אומרים שכן, וטוענים שהם רוצים, שהם סקרניים, שהם יודעים – זה עדיין לא בהסכמה, כי זו לא הסכמה בוגרת, שוות כח להסכמה שלנו. לנו, כבוגרים, אסור לקחת מהם את הזמן לגדול, לגלות, להתבגר בעצמם.
לעניין הבדס"מ והשלכותיו על אנשים, כאן אני אתאר לכם שתי תמונות שמצטיירות לי בראש : הראשונה, של דום באמצע חייו, שיכור כח ממעשיו בשפחות וחש עצמו כקיסר רומי של איפריה מנוונת. השניה, של דומית משועממת, ייתכן אפילו נשואה, שהאגו שלה צמא תמיד לחיזוקים ולסגידה, ולעולם לא אומר די. האנשים האלה, כשאני מתבוננת בהם בעיניי רוחי, מייצגים עבורי את כל החולשה שבעולם, ואף לא טיפת כח. השליטה באנשים, וכל גילויי ההערצה יכולים, במקרה של אנשים חלשים, עם חסכים רגשיים, לגרום להם להאמין שהם אכן איזושהי אצולה, שאכן מותר להם הכל. הם עומדים מעל החוק.
אז זהו, שלא. אותם אנשים, המצויים בקרבנו, באים לבדס"מ לא מתוך אהבה אלא מתוך חוסר, וכדי למלא את החוסר הזה הם ידרכו על אחרים. הם יכולים להיות מלאי קסם, הם יכולים להיות מרושתים ומרובי חברים, והם יכולים לצפות שהקהילה או ה"כלוב", כפורטל שלה, ישמשו להם כעין עלה תאנה, להסתרר מאחוריו ולהעמיד פנים שהכל בסדר. זוהי החובה שלנו כקהילה, כאנשים, לא לתת אור ירוק לתופעות המכוערות הללו, להתריע, להזהיר, לחשוף ולדווח, כי לפני שאנחנו דומים ודומיות, שפחות ועבדים אנחנו בני אדם.
לאחרונה נתקלנו במבול של סיפורים ותופעות מדאיגות: נערה שהפכה לשפחה, צעיר, ספק נער, אשר הפך לעבד, ויתרה מכך, משמש למעשה כשיפחה ואף כותב בניק נשי בפורומים וכיו"ב. לפעמים הסיפורים הללו נחשפים טיפין טיפין, ומתגלה כי רבים מקרב הקהילה היו שותפים לסוד, ידעו ושתקו. כשהנושא נחשף, אנו עדים לתופעות מכוערות של איומים, השמצות, כתיבה בכינויים בדויים ושאר ירקות. מכל הסיפורים הללו, ומחלק מהדיונים שהתנהלו סביבם בפורומים, עולה תחושה של בלבול מוסרי רציני מאוד ששורה בקרב חלק מאנשי הקהילה, תחושה של גבולות פרוצים והעדר אכפתיות מינימלית לאחר.
מתוך ניסיון סרק אולי להבין מהיכן באות התחושות הללו, חזרתי אל מהות הבדס"מ, כפי שהוא נתפס בעיניי ובעיניי אחרים. בדס"מ הוא, לפחות, שני דברים :
1.מיניות שונה, אשר יש בה משום שבירת טאבואים ופריצת גבולות ביחס למיניות המיינסטרימית המקובלת.
2.בדס"מ יכול להפוך בקלות מצערת לנתיב להרס עצמי של סאבים וסאביות, שמחליפים שינאה עצמית בתשוקה להישלט ומהצד ההפוך, לצמיחה של אגואים מפלצתיים באמת, אנשים שחיים בתחושה שבאמת, כנראה, מגיע להם הכל, כי הם הריי דום או דומית, לא?
לעניין המיניות השונה, תמיד יכול להיווצר איזשהו בלבול כאשר חוצים קווים ועוזבים אי שם מאחור את המיינסטרים המוכר והבטוח. במיינסטרים, בגדול, חוקי המשחק ברורים וקבועים, וכל צד, יודע פחות או יותר, כיצד מצופה ממנו להתנהג. אשה ואנילית יכולה לחשוב שאתה מטורף, אם פתאום תצנח לרגליה ותתחיל ללקק את נעליה, או לחילופין, אם פתאום תרצה לקשור אותה ולהסביר לה כמה דברים על מהות ה-"גור" והרלוונטיות שלו לימינו-אנו. וכנ"ל, בואריאציה המתבקשת, לגביי גברים ואניליים.
חלקנו מוצאים את הכללים האלה לא מספקים לגמרי, ומחפשים אלטרנטיבות. פתאום אנו בעולם, או במרחב כלשהו – וירטואלי, רגשי או אחר, שמאפשר לנו להיות עבדים או מלכות, שפחות או מאסטרים, ועם הסיפוק וההתרגשות, יכול לבוא הבילבול. אז רגע, אם אני כבר שובר את הכללים, האם יש עוד בכלל כללים שחלים עלי? אם אני כ"כ רחוקה, לפחות ברגעים האלה שאני בסשן, או במועדון, מהתרבות המיינסטרימית, האם משהו מהחוקים ומהנורמות שלה עדיין חל עלי, או שהלכתי רחוק מדי? התשובה היא כן.
גם אם הלכנו רחוק, וגם אם הכוס תה שלנו שונה מאוד ממה שרוב האנשים היו מעלים על דעתם, אנחנו אנשים כמו כל אחד אחר, עם אותה אחריות מוסרית, חברתית, וחוקית למעשינו ולהשלכות של אותם מעשים על הסובבים אותנו. לא לחינם המוטו של הבדס"מ כולל את המילים : בטוח, ובהסכמה. סיפוק יצר על חשבונו של קטין לעולם אינו מעשה בטוח עבורו או עבורה, ואפילו אם הוא או היא אומרים שכן, וטוענים שהם רוצים, שהם סקרניים, שהם יודעים – זה עדיין לא בהסכמה, כי זו לא הסכמה בוגרת, שוות כח להסכמה שלנו. לנו, כבוגרים, אסור לקחת מהם את הזמן לגדול, לגלות, להתבגר בעצמם.
לעניין הבדס"מ והשלכותיו על אנשים, כאן אני אתאר לכם שתי תמונות שמצטיירות לי בראש : הראשונה, של דום באמצע חייו, שיכור כח ממעשיו בשפחות וחש עצמו כקיסר רומי של איפריה מנוונת. השניה, של דומית משועממת, ייתכן אפילו נשואה, שהאגו שלה צמא תמיד לחיזוקים ולסגידה, ולעולם לא אומר די. האנשים האלה, כשאני מתבוננת בהם בעיניי רוחי, מייצגים עבורי את כל החולשה שבעולם, ואף לא טיפת כח. השליטה באנשים, וכל גילויי ההערצה יכולים, במקרה של אנשים חלשים, עם חסכים רגשיים, לגרום להם להאמין שהם אכן איזושהי אצולה, שאכן מותר להם הכל. הם עומדים מעל החוק.
אז זהו, שלא. אותם אנשים, המצויים בקרבנו, באים לבדס"מ לא מתוך אהבה אלא מתוך חוסר, וכדי למלא את החוסר הזה הם ידרכו על אחרים. הם יכולים להיות מלאי קסם, הם יכולים להיות מרושתים ומרובי חברים, והם יכולים לצפות שהקהילה או ה"כלוב", כפורטל שלה, ישמשו להם כעין עלה תאנה, להסתרר מאחוריו ולהעמיד פנים שהכל בסדר. זוהי החובה שלנו כקהילה, כאנשים, לא לתת אור ירוק לתופעות המכוערות הללו, להתריע, להזהיר, לחשוף ולדווח, כי לפני שאנחנו דומים ודומיות, שפחות ועבדים אנחנו בני אדם.
