בשקט
מאת melaila(לא בעסק)
4 בספטמבר 2006
בחלוק אמבטיה וסיגריה נעוצה בין שפתיים אדומות, בחוץ רעש, חיים פזורי דעת. היא מנגבת את החושך מהמסך ומגישה ארוחת ערב לרגש, שותקת, מבע מלכותי, ליידי מהפרברים, ממתינה בסבלנות לגשם. מגלגלת על הלשון מילה שחמקה אל הפינות המאובקות של המוח, סיכה בשערה הרטוב, צוואר תפוס, עור דק מדי, דק מדי...
גברים לעיתים בטוחים שנשים יפות עשויות מ"כאילו", אשליה אופטית של נפש, וכאלה שעשויות מ"באמת" אותן לפעמים גם אוהבים, אפילו מאוד. אבל זה כבר תלוי בטיב החומר.
כשהוא בתוכה היא לפעמים פוקחת את עיניה. רכות בלתי נתפסת ועקצוצים של חרדה ילדותית. אמת, תמיד אמת, והמבט מסגיר כל פעם מחדש, מסגיר את המילים שיצורים בעלי עור דק מדי שומרים קרוב ללב, שותקים אותן ביחד בחיבוק לילי.
טוהר, נשימה עמוקה להפליא שחודרת עד לתחתית הבטן, אלפי בועות קטנות של אושר אנושי, ואנושי זה אף פעם לא פשוט, ימים שחורים לצד ימי תכלת וארגמן. אצבעות קטנות שלובות באצבעות גדולות, קרוב, קרוב לבטן הרכה.
אומנם בשקט, אבל באמת.
גברים לעיתים בטוחים שנשים יפות עשויות מ"כאילו", אשליה אופטית של נפש, וכאלה שעשויות מ"באמת" אותן לפעמים גם אוהבים, אפילו מאוד. אבל זה כבר תלוי בטיב החומר.
כשהוא בתוכה היא לפעמים פוקחת את עיניה. רכות בלתי נתפסת ועקצוצים של חרדה ילדותית. אמת, תמיד אמת, והמבט מסגיר כל פעם מחדש, מסגיר את המילים שיצורים בעלי עור דק מדי שומרים קרוב ללב, שותקים אותן ביחד בחיבוק לילי.
טוהר, נשימה עמוקה להפליא שחודרת עד לתחתית הבטן, אלפי בועות קטנות של אושר אנושי, ואנושי זה אף פעם לא פשוט, ימים שחורים לצד ימי תכלת וארגמן. אצבעות קטנות שלובות באצבעות גדולות, קרוב, קרוב לבטן הרכה.
אומנם בשקט, אבל באמת.
