מעבר לעקרון העונג –עיון ב- ונוס בפרוה לליאופולד פון זאכר-מאזוך
מאת המלכה לירז(שולטת){כ}
16 באוגוסט 2003
חלק ראשון : מחוץ לגדר
ברגע המסויים בזמן בו הופיע "ונוס בפרווה", עסוקה תרבות המערב בניסיון להגדיר את עצמה ולסמן את גבולות הנורמה והחוק מבחינה רפואית ומשפטית. איש המדע עסוק בחיפוש אחר ה'פרוורסיות', התופעות החריגות, הנמצאות לכאורה מחוץ לנורמה ולנורמליות ומסמנות, בכך, את גבולות הנורמה והנורמליות. הפסיכאטר בן המאה ה-19 קראפט אבינג מגלה עניין רב בעבודותיו של זאכר מאזוך, ותוך העתקן מעולם השיח הסיפרותי אל תוך עולם הדיון הפסיכיאטרי, טובע את המונח : "מאזוכיזם". המאזוכיסט, כפרוורט, הופך לאובייקט של המימסד הפסיכיאטרי, שעליו חובת ריפויו, ושל הממסד השיפוטי, שעליו חובת ענישתו. מעתה, כפי שכותבת מיכל פופובסקי ("עלייתו ונפילתו של המסמן מזוך") הופך ה"מאזוכיזם" לסמוי, מקומו בשדה התרבות נשלל, וכל קיומו מוגבל לשיח הרפואי ולשיח המשפטי.
במאסה מהפכנית משנת 1967, שולל הפילוסוף הצרפתי ז'יל דלז את המשנה הפרוידיאנית הגורסת כעין אחדות מדומה של המכאניזמים הנפשיים הפועלים בשדה ה-"סאדו-מאזוכיסטי", ותוך דיון מעמיק ב"ונוס בפרווה", עבודתו המפורסמת ביותר של זאכר-מאזוך, מחדש את הדיון במאזוכיזם. בעיניי דלז, המאזוכיזם, כמו גם הסאדיזם, מהווה מחאה ראדיקלית כנגד החוק והסדר הקיימים, מרד. במישור החברתי ניתן לטעון כי המחאה היא כנגד תפקידיי הג'נדר המקובעים, לפיהם, נאמר, הנשיות נידונה לפאסיביות, והגבריות לאקטיביות.
במישור הפסיכולוגי, המרד הוא כנגד "עקרון העונג" לפיו הדחף השליט בחיי הנפש היא השאיפה לחזור על חוויות שהסבו לנו פעם עונג בכדי לחוות עונג זה שוב ושוב. "העולם הבורגני", מציין אדם טננבאום ("הערות ספורות על אלימויות נשגבות ונחותות") "נרתע מן הכאב, רוצה להעלימו, לדחוק אותו אל מעבר לגבול בלתי נראה". המאזוכיזם, המהפך את עקרון העונג, מאפשר לנו לבוא במגע לא רק עם יצר החיים (ארוס), אלא גם עם תאומו ההכרחי, הסמוי : יצר המוות (טאנטוס). האבחנה בין שני המישורים מלאכותית בעיקרה (אתעכב על נקודה זו בהמשך), ונערכת כאן לשם נוחות הדיון.
בנוסף, דלז מצביע על כך, שבמקרה המאזוכיסטי, המחאה כנגד מושגי הסדר הטוב, החוק והעונש המקובלים מתבצעת באמצעות הפיכתם לאבסורדיים, מגוכחים ונלעגים. במקרה המאזוכיסטי, האבסורד מתגלה בכך שלעונש תוצאות מפתיעות : הוא אינו שולל את העונג אלא להיפך, מהווה תנאי מוקדם והכרחי לו. אין הנאה ללא עונש, וייתכן כי העונש עצמו נתפס כגורם המאפשר וכופה את העונג. לפיכך, "המאזוכיזסט", כדברי תיאודור רייק, "מציג לראווה גם את העונש וגם את פשיטת הרגל שלו. הוא מראה אמנם את צייתנותו, אך גם את התמרדותו הבלתי נתנת להכנעה, המוכיחה שהוא משיג את התענוג שלו למרות הסבל...אי אפשר לשבור אותו מבחוץ, יש לו יכולת אינזסופית לספוג עונש, תוך ידיעה תת מודעת שהוא אינו מנוצח".
בבליוגרפיה :
ונוס בפרווה - מאת ליאופולד פון זאכר מאזוך. מתרגם : שלמה טנאי, הוצאת גוונים של שחור, 1998.
עבד, התענגות, אדון – על סאדיזם ומזוכיזם בפסיכואנליזה ובביקורת הספרות. עורכים: יצחק בנימיני ועידן צבעוני. הוצאת רסלינג , 2002.
טרם פרסומו של הספר "ונוס בפרווה" (1870), מאת הסופר האוסטרי ליאופולד פון זאכר מאזוך, המונח 'מאזוכיזם' לא היה קיים. יצירותיו של מאזוך, פרופסור להיסטוריה במקצועו, נתפרסמו ברחבי האימפריה האוסטרו-הומנגרית במחצית השניה של המאה ה-19, והיוו חידוש מהפכני מבחינת אופן טיפולן בגברים ובנשים, ותיאור היחסים המיניים שבין המינים. המובאה הבאה עשויה לשפוך אור על האידאל המיני החדשני אותו מציג לראווה מאזוך לתרבות המערב:
"לאהוב, להיות נאהב, איזה אושר!" כותב סווראן, גיבורה המאזוכיסטי של "ונוס בפרווה". "ועם זאת –כמה מחוויר זוהר זה לעומת האושר רב הייסורים לסגוד לאישה ההופכת אותנו לכלי צעצוע, להיות עבד לעריצה יפה, הדורכת עלינו ברגליה ללא רחמים. גם שמשון, הגיבור, הענק, מסר עצמו עוד פעם לידי דלילה, שבגדה בו, והיא בגדה בו שוב, והפלישתים קשרו אותו לנגד עיניה בעבותות וניקרו את עיניו, אותן עיניים, שעד הרגע האחרון, שטוף אהבה וזעם, הצמידן אל הבוגדת היפה" (ונוס בפרווה, עמ' 23).
ברגע המסויים בזמן בו הופיע "ונוס בפרווה", עסוקה תרבות המערב בניסיון להגדיר את עצמה ולסמן את גבולות הנורמה והחוק מבחינה רפואית ומשפטית. איש המדע עסוק בחיפוש אחר ה'פרוורסיות', התופעות החריגות, הנמצאות לכאורה מחוץ לנורמה ולנורמליות ומסמנות, בכך, את גבולות הנורמה והנורמליות. הפסיכאטר בן המאה ה-19 קראפט אבינג מגלה עניין רב בעבודותיו של זאכר מאזוך, ותוך העתקן מעולם השיח הסיפרותי אל תוך עולם הדיון הפסיכיאטרי, טובע את המונח : "מאזוכיזם". המאזוכיסט, כפרוורט, הופך לאובייקט של המימסד הפסיכיאטרי, שעליו חובת ריפויו, ושל הממסד השיפוטי, שעליו חובת ענישתו. מעתה, כפי שכותבת מיכל פופובסקי ("עלייתו ונפילתו של המסמן מזוך") הופך ה"מאזוכיזם" לסמוי, מקומו בשדה התרבות נשלל, וכל קיומו מוגבל לשיח הרפואי ולשיח המשפטי.
במאסה מהפכנית משנת 1967, שולל הפילוסוף הצרפתי ז'יל דלז את המשנה הפרוידיאנית הגורסת כעין אחדות מדומה של המכאניזמים הנפשיים הפועלים בשדה ה-"סאדו-מאזוכיסטי", ותוך דיון מעמיק ב"ונוס בפרווה", עבודתו המפורסמת ביותר של זאכר-מאזוך, מחדש את הדיון במאזוכיזם. בעיניי דלז, המאזוכיזם, כמו גם הסאדיזם, מהווה מחאה ראדיקלית כנגד החוק והסדר הקיימים, מרד. במישור החברתי ניתן לטעון כי המחאה היא כנגד תפקידיי הג'נדר המקובעים, לפיהם, נאמר, הנשיות נידונה לפאסיביות, והגבריות לאקטיביות.
במישור הפסיכולוגי, המרד הוא כנגד "עקרון העונג" לפיו הדחף השליט בחיי הנפש היא השאיפה לחזור על חוויות שהסבו לנו פעם עונג בכדי לחוות עונג זה שוב ושוב. "העולם הבורגני", מציין אדם טננבאום ("הערות ספורות על אלימויות נשגבות ונחותות") "נרתע מן הכאב, רוצה להעלימו, לדחוק אותו אל מעבר לגבול בלתי נראה". המאזוכיזם, המהפך את עקרון העונג, מאפשר לנו לבוא במגע לא רק עם יצר החיים (ארוס), אלא גם עם תאומו ההכרחי, הסמוי : יצר המוות (טאנטוס). האבחנה בין שני המישורים מלאכותית בעיקרה (אתעכב על נקודה זו בהמשך), ונערכת כאן לשם נוחות הדיון.
בנוסף, דלז מצביע על כך, שבמקרה המאזוכיסטי, המחאה כנגד מושגי הסדר הטוב, החוק והעונש המקובלים מתבצעת באמצעות הפיכתם לאבסורדיים, מגוכחים ונלעגים. במקרה המאזוכיסטי, האבסורד מתגלה בכך שלעונש תוצאות מפתיעות : הוא אינו שולל את העונג אלא להיפך, מהווה תנאי מוקדם והכרחי לו. אין הנאה ללא עונש, וייתכן כי העונש עצמו נתפס כגורם המאפשר וכופה את העונג. לפיכך, "המאזוכיזסט", כדברי תיאודור רייק, "מציג לראווה גם את העונש וגם את פשיטת הרגל שלו. הוא מראה אמנם את צייתנותו, אך גם את התמרדותו הבלתי נתנת להכנעה, המוכיחה שהוא משיג את התענוג שלו למרות הסבל...אי אפשר לשבור אותו מבחוץ, יש לו יכולת אינזסופית לספוג עונש, תוך ידיעה תת מודעת שהוא אינו מנוצח".
בבליוגרפיה :
ונוס בפרווה - מאת ליאופולד פון זאכר מאזוך. מתרגם : שלמה טנאי, הוצאת גוונים של שחור, 1998.
עבד, התענגות, אדון – על סאדיזם ומזוכיזם בפסיכואנליזה ובביקורת הספרות. עורכים: יצחק בנימיני ועידן צבעוני. הוצאת רסלינג , 2002.
