ד''ר ג'ייקל ומאסטר הייד - פרק א'
מאת dr jekyll and MASTER hyde{♦♦♦♦♦♦♦♦♦♦}
15 בספטמבר 2006
"שלום דוק", נפתח החלון בצ'אט. "אני מקווה שאני לא מפריעה :-)" היא כתבה. "קראתי את הפרופיל שלך ומשם גלשתי לבלוג, סקרנת אותי עד מאד".
כך זה התחיל, גישוש באפלה הקיברנטית. היא שולחת שורה, אני שולח שורה. היא שואלת דבר מה, אני עונה ומוסיף שאלה משלי. אט אט בונים דמות. אט אט השיחה משתחררת מכבלי הרשמיות ומתחילה לזרום לה.
נהיה מאוחר, מילות פרידה ואנו מתנתקים זה מזו. שקט. ממש שקט. אני שומע את השקט מרוב ששקט. מקלחת נעימה ו...למיטה. תוך כדי הרדמות אני מסכם את היום שהיה, מהרהר, מנתח. "חושב-חולם-הוזה".
היא סיפרה לי שהיא די חדשה בתחום. בבדס"מ. היא תמיד פנטזה על זה, אבל אף פעם לא היה לה את האומץ לפתוח את תיבת פנדורה האישית שלה. היא הכירה ויצאה עם לא מעט בחורים, אבל תמיד הרגישה שמשהו חסר שם. אף אחד לא ממש ידע כיצד לאכול את הרצון הזה שלה, לשרת. להיות "אישה קטנה" לאיש שלה. להרגיש שנעשה בה שימוש. שהיא שייכת. שהיא רכוש במידה מסוימת.
גם במין... המין תמיד היה מעניין ומספק, אך עם זאת לוקה בחסר. מונוטוני. תפל במידה. היא החליטה שהיא כבר "ילדה גדולה", ושהיא מעוניינת לעשות את אותו צעד גורלי לעבר ההגשמה העצמית שלה.
הסברתי לה שבבסיסו של עניין, עם כל השוני, זה אותו סוני. זו מערכת יחסים לכל דבר. אהבה זו אהבה וקשר זה קשר. היא הסכימה ושמחה שגם אני מחפש לשלב יחסי שליטה בקשר רציני, והוסיפה שככל הנראה, אותו שוני, זה מה שחסר לה.
למחרת צ'וטטנו מספר דקות בצ'אט ומשם עברנו למסנג'ר. שאלתי וחקרתי. התעניינתי ולעיתים אף חפרתי. כזה אני. המשכנו כך מספר ימים, עד אשר החלפנו תמונות. המילים החלו לקרום עור וגידים. היה לה שיער ארוך וגולש. איך שאני אוהב. היא גם היתה מאוד נשית ומטופחת. לק וכל מה שקשור. משם עברנו לטלפון והמילים הכתובות הפכו לצלילים. היה לה קול עדין ומלטף. קול כל כך נשי. לפעמים הייתי מוצא את עצמי נהנה רק מלהקשיב לקול שלה. שתדבר על כל נושא שבעולם, העיקר שתדבר ותלטף אותי.
מפה לשם עברנו לשלב תאום הציפיות. שאלתי לא מעט לדעתה לגבי מה שכתבתי בפרופיל. לגביי. היא אמרה שזה נראה לה שילוב מנצח. מצד אחד, אדם שקט ועדין, מצד שני, ציני, ביקורתי ושתלטן. זה מה שהיא תמיד חיפשה. מישהו שיכבול אותה, לאו דווקא בשלשלאות, ומצד שני שידע גם לפנק ולאהוב. אהבה כואבת.
הרגשתי טוב לגביה. הרושם היה שהיא אכן בדיוק מה שאני מחפש. מצד אחד היא מחפשת אהבה אמיתית, רגש, מגע אנושי חם. מישהו לחיות איתו את החיים. ומצד שני היא רצינית לגמרי לגבי השליטה, מוכנה ורוצה באמת ובתמים להיות גם בת זוג וגם שפחה כנועה. החלטתי לקבוע פגישה. למחרת נפגשנו במקום ציבורי. היא היתה ממש מקסימה, נסיכה קטנה. ראו עליה שהיא קצת מתביישת, אבל זה רק הוסיף לחן שאפף אותה בלאו הכי. דיברנו על כל נושא שבעולם. ישבנו, טיילנו. הכרנו. לקראת סוף הפגישה הרגשנו מספיק בטוחים ללטף, לגעת קצת, להתחבק ולהתנשק. הזמן חלף לו כלא היה. שש שעות שעברו להן כהרף עין.
חתמנו את הערב בנשיקה. הוספתי גם ליטוף. הוספתי גם צביטה. היא החסירה פעימה והסמיקה. חייכתי, נשקתי לה על הלחי ונפרדנו כל אחד לביתו. הייתה לי הרגשה ממש טובה. הרגשתי את האביב למרות שהוא כבר מזמן חלף. שנינו ציפינו לבאות.
משם הקשר החל לזרום לו בטבעיות. היא אהבה את העיקשות שלי. אהבה את הציניות והביקורתיות בצד העדינות, ואני אהבתי את הנשיות שלה. את החוכמה. את הצחוק המתגלגל. את תוכן השיחות, וגם את רגעי השקט שבין לבין. נהניתי להיות איתה עדין ורך כמו שנהניתי להיות איתה קשה ותובעני. היא נהנתה מהליטופים הארוכים שלי, וקיבלה ברצון ובכניעות את העונשים שהגיעו לה מדי פעם, כשסררה לה וחטאה.
לאחר שבועיים-שלושה החלטנו להעביר הילוך ולנסות לחיות יחדיו. היתה לה כבר דירה משלה. מקום קטן ושקט. דירת שלושה חדרים. אהבתי את העיצוב, ביתי כזה. שמתי לב שאחד החדרים הפך למחסן, דבר שהצית להבה בעיניי ומתח חיוך זדוני לא קטן על פניי. היא חייכה ושאלה: "מה?..."; "כלום..." עניתי בתמימות לא קטנה. "אחלה מרתף יש לך כאן, אהה, סליחה, מחסן" סיננתי. היא מייד הבינה את פשר החיוך הזדוני ושנינו צחקקנו. הצחקוק הוביל לנשיקה והנשיקה לחיבוק דוב צמוד וחונק. תוך כדי החיבוק, התחלתי ללטף את שיערה החלק והגולש, ליטוף שהפך עד מהרה למשיכות קלות ומתגרות.
לאחר מספר דקות ליפפתי את שיערה סביב כף ידי ומשכתי את ראשה לאחור. היא עצמה את עיניה ונהנתה מהכאב, מחוסר השליטה. שערה היה לחוטים והיא לבובה. מריונטה קטנה, כולה שלי. תוך כדי שראשה משוך לאחור התחלתי לנשקה בצוואר, היא נאנקה ולעיתים אף גנחה. הכניעות הזו הטריפה אותי. נשכתי את צווארה ותוך כדי אחזתי בחוזקה את חמוקיה. שני עופרים קטנים ומושלמים. עטפתי אותם בידיי, מעכתי, ליטפתי ומידי פעם גם סטרתי להם. אט אט הרגשתי שפטמותיה מזדקרות להן.
סידרתי את ידיה מאחורי גבה ואחזתי אותן ביד אחת, וביד השנייה התחלתי למשוך ולצבוט את הפטמות המגורות. היא ניסתה להתאפק אך כמה צעקות וגניחות ברחו לה. פקדתי עליה בתקיפות "לא להוציא הגה!", והיא ענתה לי בכניעות, בקול חצי מסומם, "כן, אדוני". צבטתי יותר ויותר חזק, והבטתי לתוך עיניה. היא ניסתה, באמת שהקטנה שלי ניסתה, אבל זה היה צפוי, צעקה ממש לא קטנה נפלטה מפיה המתוק ופילחה את השקט ששרר. הבטתי בעיניה והיא השפילה מבטה מטה. "סליחה אדוני" היא סיננה בקול דק. היא הבינה שכעת היא הולכת לקבל עונש קטן.
"היכן המרפסת כלבונת?" - היא לא ממש ידעה מה פשר השאלה. "היכן המרפסת?! היכן שתתלי את הכביסה שלי", האצתי בה. קצת מבולבלת היא החלה ללכת לכיוון המרפסת, "ע-ל א-ר-ב-ע, כלבונת", דרשתי, ואת כברת הדרך היא עשתה על ארבע.
"אוקי, היכן אטבי הכביסה?" שאלתי בנונשלנטיות. היא הרימה ראשה אל-על, הצביעה וענתה "בסלסילה, על המדף אדוני". פקדתי עליה להביא לי את הסלסילה, ומיד היא שלחה ידה לעבר הסלסילה, כהרף עין יירטתי את ידה במכה קצרה ונמרצת, כאילו אמרתי: "אל תשלח ידך אל הנער..." – "כלבות לא משתמשות בידיים!". היא התחילה להפנים שהיא כלבה, ובעזרת פיה נשכה את ידית הסלסילה והניחה אותה לרגליי. "יפה מאד כלבונת! יפה מאד!" טפחתי קלות על ראשה וליטפתי את שיערה הגולש.
שחררתי את החגורה ממכנסי הג'ינס שלי ואלתרתי ממנה רצועת הולכה. ענדתי אותה לצווארה ופקדתי עליה להביא את הסלסילה איתה. כך הלכנו עד לסלון, אני על שתיים, מחזיק את הרצועה, כלבתי על ארבע, הרצועה לצווארה וסלסילת האטבים בפיה.
התכופפתי מטה. "אמרתי מקודם לא להוציא הגה, נכון זנזונת חמודה?"; "כן, אדוני", היא ענתה. החזקתי את שתי שפתיה המתוקות והתחלתי להדק אותן בעזרת האטבים. עוד אטב, ועוד אטב, ועוד אטב, עד אשר שפתיה היו צמודות והדוקות.
"האם הכלבונת שלי תצעק עכשיו?" שאלתי אותה בחיוך. היא הנהנה בראשה לשלילה. לדבר היא כבר לא ממש יכלה. הפשטתי אותה לגמרי. "מהיום והלאה כך את תסתובבי בבית. עירומה. מובן?" היא הנהנה בראשה לחיוב.
שחררתי את החגורה מצווארה. והבטתי בה. בחורה נשית ועדינה, עומדת לה על ארבע. זוג שדיים חמודים מעטרים את פלג גופה העליון, ופטמות מגורות ואדומות נעוצות בהם כדובדבנים בקצפת. עכוזה היה עגלגל ורך ואיבר מינה נטף וזלג. ריח ייחומה החל מתפשט בחדר.
פשטתי את חולצתי, קשרתי בה את עיניה והתחלתי להלך סביבה, בוחן וחוקר. לאחר מספר שניות לקחתי את חגורתי והתחלתי להצליף בעכוזה. בתחילה ההצלפות היו חלשות ומלטפות, אך אט אט הן התגברו יותר ויותר, הצלפה, גניחה, הצלפה, גניחה. עוד פס ועוד פס, היא היצירה ואני האמן.
היא ניסתה לצעוק אך שפתיה היו חתומות באטבים, רק גניחות עמומות נשמעו. כל הסיטואציה הזו הטריפה אותי. זרקתי את החגורה לעבר הספה והתחלתי לבעול אותה מאחור תוך כדי שהיא על ארבע. היא החלה לגנוח יותר ויותר ואני האצתי ובעלתי, חדרתי וביתקתי. בין לבין סיננתי ספאנק חזק לעכוזה, "מי כלבה טובה? מי?", והיא גנחה בחוזקה, מרימה ראשה אל-על בגאווה כאילו רוצה לומר: "אני כלבה טובה, אני, אדוני!". תוך כדי הרכיבה שלי עליה תפסתי את שיערה בחוזקה כמעין מושכות, "הויסה זונה, הויסה". לא עבר זמן רב כלל ופרץ אדיר של זרע חם ניתז על כל גבה.
הקלה. רוגע.
נעצרתי והתיישבתי לידה, ליטפתי אותה כאילו אני מאשר, "אכן כלבה טובה". לאט ובעדינות שחררתי את שפתיה מהאטבים ונשקתי להן. "האם הכלבונת שלי גמרה?" שאלתי בקול עדין ורך. "לא אדוני". "את רוצה לגמור כלבונת מתוקה?". הכלבה המתוקה שלי הנידה את ראשה, מסמנת כילדה טובה "כן-כן-כן!" בו-בעת שחיוך ביישני מעטר את פרצופה הנבוך. נשקתי לה בשפתיים, בלחיים ועל המצח והתחלתי לעסות את איבר מינה. היא כבר היתה רטובה וטעונה עוד ממקודם, ולא לקח לה זמן רב עד אשר התחילה לגנוח ולרטוט. הבטתי לתוך עיניה שהתכווצו מרוב הנאה. נהניתי לראות אותה מתענגת כמו שנהניתי לראות אותה כואבת.
לאחר מספר דקות היא ביקשה לגמור. ביקשה זו לא מילה... התחננה לגמור, ומהר.
"בבקשה אדוני, בבקשה, פליז, אני יכולה לגמור? אדוני, בבקשה, עכשיו, אני יכולה לגמור? פליזזז...".
היא היתה כלבה טובה, לכן לא חשבתי פעמיים והתרתי לה לגמור. "את יכולה לגמור כלבונת מתוקה, רק אל תשכחי להוציא לשון כמו כלבה טובה וליילל שאת גומרת". עד מהרה היא התחילה להתנשם ככלבה מיוחמת עם לשונה בחוץ, וייללה כאילו היה זה ליל ירח מלא.
לאחר שהמאמי הקטנה שלי גמרה, הוצאתי את ידי מתוך איבר מינה והורתי לה לנקות אותה. היא החלה ללקק את כל כף ידי ככלבה נאמנה.
נשכבנו על הרצפה, מזיעים, מתנשמים ומחובקים. הרגשתי את גופה. את ליבה הקטן פועם לו לצד שלי בחוזקה. את החזה המושלם שלה עולה ויורד. את ריאותיה מתרחבות ומתכווצות. הידקתי את חיבוקי, עטפתי אותה בחוזקה, קירבתי את ראשה לשלי ולחשתי: "את שלי!", ושוב הדגשתי בצורה בלתי מתפשרת וחד משמעית: "ש-ל-י!".
התנשקנו ונשמנו זה את האוויר של זו. היינו לאחד. צמודים ככל שרק ניתן. פיזית ומנטאלית. לאחר כחצי שעה הלכנו להתקלח והמשכנו להתנשק גם שם, תחת המים, ולבסוף הלכנו לחדר השינה ונרדמנו. מחובקים.
כך התחיל יומנו הראשון יחדיו. איש ואשה. אדון וכלבתו האהובה. היתה זו חנוכת הבית המחודשת.
כך זה התחיל, גישוש באפלה הקיברנטית. היא שולחת שורה, אני שולח שורה. היא שואלת דבר מה, אני עונה ומוסיף שאלה משלי. אט אט בונים דמות. אט אט השיחה משתחררת מכבלי הרשמיות ומתחילה לזרום לה.
נהיה מאוחר, מילות פרידה ואנו מתנתקים זה מזו. שקט. ממש שקט. אני שומע את השקט מרוב ששקט. מקלחת נעימה ו...למיטה. תוך כדי הרדמות אני מסכם את היום שהיה, מהרהר, מנתח. "חושב-חולם-הוזה".
היא סיפרה לי שהיא די חדשה בתחום. בבדס"מ. היא תמיד פנטזה על זה, אבל אף פעם לא היה לה את האומץ לפתוח את תיבת פנדורה האישית שלה. היא הכירה ויצאה עם לא מעט בחורים, אבל תמיד הרגישה שמשהו חסר שם. אף אחד לא ממש ידע כיצד לאכול את הרצון הזה שלה, לשרת. להיות "אישה קטנה" לאיש שלה. להרגיש שנעשה בה שימוש. שהיא שייכת. שהיא רכוש במידה מסוימת.
גם במין... המין תמיד היה מעניין ומספק, אך עם זאת לוקה בחסר. מונוטוני. תפל במידה. היא החליטה שהיא כבר "ילדה גדולה", ושהיא מעוניינת לעשות את אותו צעד גורלי לעבר ההגשמה העצמית שלה.
הסברתי לה שבבסיסו של עניין, עם כל השוני, זה אותו סוני. זו מערכת יחסים לכל דבר. אהבה זו אהבה וקשר זה קשר. היא הסכימה ושמחה שגם אני מחפש לשלב יחסי שליטה בקשר רציני, והוסיפה שככל הנראה, אותו שוני, זה מה שחסר לה.
למחרת צ'וטטנו מספר דקות בצ'אט ומשם עברנו למסנג'ר. שאלתי וחקרתי. התעניינתי ולעיתים אף חפרתי. כזה אני. המשכנו כך מספר ימים, עד אשר החלפנו תמונות. המילים החלו לקרום עור וגידים. היה לה שיער ארוך וגולש. איך שאני אוהב. היא גם היתה מאוד נשית ומטופחת. לק וכל מה שקשור. משם עברנו לטלפון והמילים הכתובות הפכו לצלילים. היה לה קול עדין ומלטף. קול כל כך נשי. לפעמים הייתי מוצא את עצמי נהנה רק מלהקשיב לקול שלה. שתדבר על כל נושא שבעולם, העיקר שתדבר ותלטף אותי.
מפה לשם עברנו לשלב תאום הציפיות. שאלתי לא מעט לדעתה לגבי מה שכתבתי בפרופיל. לגביי. היא אמרה שזה נראה לה שילוב מנצח. מצד אחד, אדם שקט ועדין, מצד שני, ציני, ביקורתי ושתלטן. זה מה שהיא תמיד חיפשה. מישהו שיכבול אותה, לאו דווקא בשלשלאות, ומצד שני שידע גם לפנק ולאהוב. אהבה כואבת.
הרגשתי טוב לגביה. הרושם היה שהיא אכן בדיוק מה שאני מחפש. מצד אחד היא מחפשת אהבה אמיתית, רגש, מגע אנושי חם. מישהו לחיות איתו את החיים. ומצד שני היא רצינית לגמרי לגבי השליטה, מוכנה ורוצה באמת ובתמים להיות גם בת זוג וגם שפחה כנועה. החלטתי לקבוע פגישה. למחרת נפגשנו במקום ציבורי. היא היתה ממש מקסימה, נסיכה קטנה. ראו עליה שהיא קצת מתביישת, אבל זה רק הוסיף לחן שאפף אותה בלאו הכי. דיברנו על כל נושא שבעולם. ישבנו, טיילנו. הכרנו. לקראת סוף הפגישה הרגשנו מספיק בטוחים ללטף, לגעת קצת, להתחבק ולהתנשק. הזמן חלף לו כלא היה. שש שעות שעברו להן כהרף עין.
חתמנו את הערב בנשיקה. הוספתי גם ליטוף. הוספתי גם צביטה. היא החסירה פעימה והסמיקה. חייכתי, נשקתי לה על הלחי ונפרדנו כל אחד לביתו. הייתה לי הרגשה ממש טובה. הרגשתי את האביב למרות שהוא כבר מזמן חלף. שנינו ציפינו לבאות.
משם הקשר החל לזרום לו בטבעיות. היא אהבה את העיקשות שלי. אהבה את הציניות והביקורתיות בצד העדינות, ואני אהבתי את הנשיות שלה. את החוכמה. את הצחוק המתגלגל. את תוכן השיחות, וגם את רגעי השקט שבין לבין. נהניתי להיות איתה עדין ורך כמו שנהניתי להיות איתה קשה ותובעני. היא נהנתה מהליטופים הארוכים שלי, וקיבלה ברצון ובכניעות את העונשים שהגיעו לה מדי פעם, כשסררה לה וחטאה.
לאחר שבועיים-שלושה החלטנו להעביר הילוך ולנסות לחיות יחדיו. היתה לה כבר דירה משלה. מקום קטן ושקט. דירת שלושה חדרים. אהבתי את העיצוב, ביתי כזה. שמתי לב שאחד החדרים הפך למחסן, דבר שהצית להבה בעיניי ומתח חיוך זדוני לא קטן על פניי. היא חייכה ושאלה: "מה?..."; "כלום..." עניתי בתמימות לא קטנה. "אחלה מרתף יש לך כאן, אהה, סליחה, מחסן" סיננתי. היא מייד הבינה את פשר החיוך הזדוני ושנינו צחקקנו. הצחקוק הוביל לנשיקה והנשיקה לחיבוק דוב צמוד וחונק. תוך כדי החיבוק, התחלתי ללטף את שיערה החלק והגולש, ליטוף שהפך עד מהרה למשיכות קלות ומתגרות.
לאחר מספר דקות ליפפתי את שיערה סביב כף ידי ומשכתי את ראשה לאחור. היא עצמה את עיניה ונהנתה מהכאב, מחוסר השליטה. שערה היה לחוטים והיא לבובה. מריונטה קטנה, כולה שלי. תוך כדי שראשה משוך לאחור התחלתי לנשקה בצוואר, היא נאנקה ולעיתים אף גנחה. הכניעות הזו הטריפה אותי. נשכתי את צווארה ותוך כדי אחזתי בחוזקה את חמוקיה. שני עופרים קטנים ומושלמים. עטפתי אותם בידיי, מעכתי, ליטפתי ומידי פעם גם סטרתי להם. אט אט הרגשתי שפטמותיה מזדקרות להן.
סידרתי את ידיה מאחורי גבה ואחזתי אותן ביד אחת, וביד השנייה התחלתי למשוך ולצבוט את הפטמות המגורות. היא ניסתה להתאפק אך כמה צעקות וגניחות ברחו לה. פקדתי עליה בתקיפות "לא להוציא הגה!", והיא ענתה לי בכניעות, בקול חצי מסומם, "כן, אדוני". צבטתי יותר ויותר חזק, והבטתי לתוך עיניה. היא ניסתה, באמת שהקטנה שלי ניסתה, אבל זה היה צפוי, צעקה ממש לא קטנה נפלטה מפיה המתוק ופילחה את השקט ששרר. הבטתי בעיניה והיא השפילה מבטה מטה. "סליחה אדוני" היא סיננה בקול דק. היא הבינה שכעת היא הולכת לקבל עונש קטן.
"היכן המרפסת כלבונת?" - היא לא ממש ידעה מה פשר השאלה. "היכן המרפסת?! היכן שתתלי את הכביסה שלי", האצתי בה. קצת מבולבלת היא החלה ללכת לכיוון המרפסת, "ע-ל א-ר-ב-ע, כלבונת", דרשתי, ואת כברת הדרך היא עשתה על ארבע.
"אוקי, היכן אטבי הכביסה?" שאלתי בנונשלנטיות. היא הרימה ראשה אל-על, הצביעה וענתה "בסלסילה, על המדף אדוני". פקדתי עליה להביא לי את הסלסילה, ומיד היא שלחה ידה לעבר הסלסילה, כהרף עין יירטתי את ידה במכה קצרה ונמרצת, כאילו אמרתי: "אל תשלח ידך אל הנער..." – "כלבות לא משתמשות בידיים!". היא התחילה להפנים שהיא כלבה, ובעזרת פיה נשכה את ידית הסלסילה והניחה אותה לרגליי. "יפה מאד כלבונת! יפה מאד!" טפחתי קלות על ראשה וליטפתי את שיערה הגולש.
שחררתי את החגורה ממכנסי הג'ינס שלי ואלתרתי ממנה רצועת הולכה. ענדתי אותה לצווארה ופקדתי עליה להביא את הסלסילה איתה. כך הלכנו עד לסלון, אני על שתיים, מחזיק את הרצועה, כלבתי על ארבע, הרצועה לצווארה וסלסילת האטבים בפיה.
התכופפתי מטה. "אמרתי מקודם לא להוציא הגה, נכון זנזונת חמודה?"; "כן, אדוני", היא ענתה. החזקתי את שתי שפתיה המתוקות והתחלתי להדק אותן בעזרת האטבים. עוד אטב, ועוד אטב, ועוד אטב, עד אשר שפתיה היו צמודות והדוקות.
"האם הכלבונת שלי תצעק עכשיו?" שאלתי אותה בחיוך. היא הנהנה בראשה לשלילה. לדבר היא כבר לא ממש יכלה. הפשטתי אותה לגמרי. "מהיום והלאה כך את תסתובבי בבית. עירומה. מובן?" היא הנהנה בראשה לחיוב.
שחררתי את החגורה מצווארה. והבטתי בה. בחורה נשית ועדינה, עומדת לה על ארבע. זוג שדיים חמודים מעטרים את פלג גופה העליון, ופטמות מגורות ואדומות נעוצות בהם כדובדבנים בקצפת. עכוזה היה עגלגל ורך ואיבר מינה נטף וזלג. ריח ייחומה החל מתפשט בחדר.
פשטתי את חולצתי, קשרתי בה את עיניה והתחלתי להלך סביבה, בוחן וחוקר. לאחר מספר שניות לקחתי את חגורתי והתחלתי להצליף בעכוזה. בתחילה ההצלפות היו חלשות ומלטפות, אך אט אט הן התגברו יותר ויותר, הצלפה, גניחה, הצלפה, גניחה. עוד פס ועוד פס, היא היצירה ואני האמן.
היא ניסתה לצעוק אך שפתיה היו חתומות באטבים, רק גניחות עמומות נשמעו. כל הסיטואציה הזו הטריפה אותי. זרקתי את החגורה לעבר הספה והתחלתי לבעול אותה מאחור תוך כדי שהיא על ארבע. היא החלה לגנוח יותר ויותר ואני האצתי ובעלתי, חדרתי וביתקתי. בין לבין סיננתי ספאנק חזק לעכוזה, "מי כלבה טובה? מי?", והיא גנחה בחוזקה, מרימה ראשה אל-על בגאווה כאילו רוצה לומר: "אני כלבה טובה, אני, אדוני!". תוך כדי הרכיבה שלי עליה תפסתי את שיערה בחוזקה כמעין מושכות, "הויסה זונה, הויסה". לא עבר זמן רב כלל ופרץ אדיר של זרע חם ניתז על כל גבה.
הקלה. רוגע.
נעצרתי והתיישבתי לידה, ליטפתי אותה כאילו אני מאשר, "אכן כלבה טובה". לאט ובעדינות שחררתי את שפתיה מהאטבים ונשקתי להן. "האם הכלבונת שלי גמרה?" שאלתי בקול עדין ורך. "לא אדוני". "את רוצה לגמור כלבונת מתוקה?". הכלבה המתוקה שלי הנידה את ראשה, מסמנת כילדה טובה "כן-כן-כן!" בו-בעת שחיוך ביישני מעטר את פרצופה הנבוך. נשקתי לה בשפתיים, בלחיים ועל המצח והתחלתי לעסות את איבר מינה. היא כבר היתה רטובה וטעונה עוד ממקודם, ולא לקח לה זמן רב עד אשר התחילה לגנוח ולרטוט. הבטתי לתוך עיניה שהתכווצו מרוב הנאה. נהניתי לראות אותה מתענגת כמו שנהניתי לראות אותה כואבת.
לאחר מספר דקות היא ביקשה לגמור. ביקשה זו לא מילה... התחננה לגמור, ומהר.
"בבקשה אדוני, בבקשה, פליז, אני יכולה לגמור? אדוני, בבקשה, עכשיו, אני יכולה לגמור? פליזזז...".
היא היתה כלבה טובה, לכן לא חשבתי פעמיים והתרתי לה לגמור. "את יכולה לגמור כלבונת מתוקה, רק אל תשכחי להוציא לשון כמו כלבה טובה וליילל שאת גומרת". עד מהרה היא התחילה להתנשם ככלבה מיוחמת עם לשונה בחוץ, וייללה כאילו היה זה ליל ירח מלא.
לאחר שהמאמי הקטנה שלי גמרה, הוצאתי את ידי מתוך איבר מינה והורתי לה לנקות אותה. היא החלה ללקק את כל כף ידי ככלבה נאמנה.
נשכבנו על הרצפה, מזיעים, מתנשמים ומחובקים. הרגשתי את גופה. את ליבה הקטן פועם לו לצד שלי בחוזקה. את החזה המושלם שלה עולה ויורד. את ריאותיה מתרחבות ומתכווצות. הידקתי את חיבוקי, עטפתי אותה בחוזקה, קירבתי את ראשה לשלי ולחשתי: "את שלי!", ושוב הדגשתי בצורה בלתי מתפשרת וחד משמעית: "ש-ל-י!".
התנשקנו ונשמנו זה את האוויר של זו. היינו לאחד. צמודים ככל שרק ניתן. פיזית ומנטאלית. לאחר כחצי שעה הלכנו להתקלח והמשכנו להתנשק גם שם, תחת המים, ולבסוף הלכנו לחדר השינה ונרדמנו. מחובקים.
כך התחיל יומנו הראשון יחדיו. איש ואשה. אדון וכלבתו האהובה. היתה זו חנוכת הבית המחודשת.
