המחפש
מאת גוליבר(שולט)
15 בספטמבר 2006
קצת אחרי שבע בערב חזר מן העבודה. עשה מקלחת, אכל משהו, הציץ בטלוויזיה אבל לא מצא שם שום דבר מעניין. אחר-כך הכין לעצמו קפה, התיישב ליד המחשב ונכנס לאתר "הכלוב", בתקווה למצוא שם שורה אדומה. כלום.
הוא נרשם לאתר לפני חצי שנה בערך, תחת הניק רב-ההשראה "קשר אמיץ". המילה אמיץ נושאת עמה גוון גברי כלשהו, חשב, ואילו ה"קשר" מרמז על שליטה, אבל גם מאותת לבת הזוג הפוטנציאלית על מישהו רציני, גבר שמסוגל להעלות את המילה "קשר" על דל שפתותיו. מאז נרשם הצליח להיפגש עם שלוש בחורות. הראשונה הייתה מכוערת מדי ביחס לסטנדרטים שלו. השנייה התגלתה כילדה מטורפת, ולשלישית לא היה בו עניין.
שעות ארוכות, ולמעשה עד עצם היום הזה, התלבט ביחס לזהותו הבדס"מית. כן, מראה בחורה קשורה למיטתה באזיקי עור בהחלט מגרה אותו, ומצד שני, גם תמונה של אישה דומיננטית, אכזרית, העומדת אל מול עבד בכבליו עושה לו משהו למטה. בהתחלה נרשם כמתחלף, אבל לאחר מספר חודשים החליט כי מצבו בשוק יהיה טוב יותר כשולט, וגם מבחינת הדימוי העצמי שלו כגבר העדיף את הסטטוס הזה.
כעת הקדיש דקה או שתיים למחשבה נוספת בעניין. אולי הוא, בכל זאת, נשלט לטנטי? לרגע עצם את עיניו, ודמיין את עצמו קשור לצלב, כשגבירה קשוחה בבגדי עור מצליפה בו. כמו שקרה לא פעם, לבשו פני הגבירה את אלה של רויטל, הכוסית של המחזור שלו בתיכון. בין אצבעות ידיו הוא צבט את עצמו חזק בירך בניסיון להתחבר טוב יותר לתחושת הכאב, ואחר-כך אחז באברו וניסה לשפשף מעט כדי לגרות את עצמו, אבל אפילו הזקפה הקטנה שהתעוררה שם נפלה כלעומת שבאה. כנראה שהוא בכל זאת שולט.
אחר-כך החל לשוטט באתר. משועמם, הציץ בבלוגים. רובם, כך חשב בדרך-כלל, עוסקים בחוויות פרטיות שמעניינות בעיקר את הכותב, או בקטעי אמנות שאין לו שום עניין בהם. יחד עם זאת, תגובה חמה ואוהדת בבלוג של בחורה - כך העריך - יכולה להיות בסיס טוב ליצירת קשר.
באקראי בחר את אחד הבלוגים, זה של "תולעת משי". בפוסט האחרון מצא שם שיר בן שבעה בתים; משהו עם פיות, שדונים, יערות עבותים, מלאכים, ערפדים וגם שטן.
"היה אתה הראשון להגיב לבלוג זה", אמרה הכותרת שמתחת לטקסט.
הוא עבר על הטקסט פעם, פעמיים ושלוש, אבל לא הצליח לרדת לסוף דעתה של הכותבת. האם מדובר בתיאור פואטי של סשן? אולי פנטזיה על קשר בדסמי רצוי? אולי איזו אמירה פילוסופית אוניברסלית על יחסי שליטה? ואולי – שים לב לתיאורי הקוצים הפוצעים את העור השקוף, ולדם הניגר מן הזרועות הענוגות – אולי לפנינו מטאפורה לביתוק בתוליה של נערה חסודה ותמה?
אבל אם כך, מה פשר השורה האחרונה של השיר:
"דמעה בעיניה, היא משליכה את המטפחת -
אל האביר הלבן, שיזיין אותה בתחת".
אולי כל השיר כתוב בכלל באירוניה, איזה סוג של הומור שהוא לא מסוגל להבין את פשרו?
לאחר דקות ארוכות של מחשבה ניסח את התגובה הבאה:
"כתיבה מרשימה, נוכחות חזקה. מאחל לך שתהיי חזקה."
פעמיים חזקה? לא טוב. אולי:
"כתיבה חזקה, נוכחות מרשימה, מאחל שהכל יסתדר לך."
במחשבה שנייה, וכדי לוודא שלא פספס את הנימה האירונית שאולי בכל זאת חבויה בשיר, הוסיף:
"שווה לחכות, אולי בכל זאת יגיע אותו אביר על הסוס".
היסס כמה שניות, אחר-כך הוסיף שלוש נקודות בסוף המשפט, כך שניתן יהיה להבין אותו באופן ישיר וגם בהפוך-על-הפוך. אחר שם עוד סמיילי קטן, כזה – ":)", שיגר את הפוסט ליעדו, ונשם לרווחה, כאילו סיים איזה מאמץ גופני מרוכז.
עבר להתבונן בפרופיל של בחורה אחרת, "נסיכת פרא", ושמח לראות שיש בו גלריית תמונות. הקליק. היו שם תשע או עשר תמונות. חלקן אומנותיות מדי – הרבה ענפים, עצים ושמיים, אבל שום ציצי. באחרות נראתה גם הבחורה: בשחור לבן אמנם, עם תאורה עמומה, שלאורה רב המרומז על הגלוי. הוא נדד בין התמונות השונות, מנסה להעריך על פיהן את מידות גופה של הבחורה. בתמונה הראשונה, בה עמדה הבחורה וידיה קשורות מעל ראשה, ניתן היה לאבחן גו דק וגמיש, כפי שאהב; אבל בתמונה שבה הבחורה אוחזת בפיה דילדו ענק ניכרה איזושהי התרחבות באזור המותניים, וגם התמונה שמעליה עוררה חשד כי הבטן אולי איננה בטן הקוביות שנרמזה בתמונה הראשונה.
מתחת לתמונות נרשם: "כל התודות לצלם הנפלא control freak". בן זונה, חשב. צלם עלק. מביא אותה בכמה צילומים, אחר כך קושר את הבחורה, שמהצילומים נהייתה בינתיים מחורמנת, מצליף בה כאילו אין מחר, ובסוף גם מזיין אותה. אולי אני גם אקנה מצלמה ואציע לשפחות פה לצלם אותן. איזה רעיון, התמוגג במשך בערך דקה, לפני שעבר לו. מה הוא מבין בצילום, וחוץ מזה בשביל לעשות רושם של צלם מקצועי הוא צריך מצלמה רצינית. מצלמה במאתיים דולר – אין לו כרגע כסף ליותר מזה - תביא לו רק מצולמות בטאטות.
בינתיים הציץ בראשית העמוד כדי לראות, אולי תולעת המשי שלחה לו איזה תשובה. נאדה. נכנס לבלוג, אולי הגיבה שם. גם לא, אבל בינתיים נוספה שם תגובה נוספת. "מחנך כיתה א", שולט, כתב שם:
"אין כמוך תולעת
תראי להם שאי אפשר לנצח אותך".
מה זה תראי להם? למי זה להם? ואיך זה לעזאזל קשור לשיר? בבהלה חזר לפוסט עצמו ועבר עליו במהירות. שמא פספס לחלוטין את משמעות הכתוב, ובתגובתו הלא-רלוונטית עשה מעצמו צחוק? גם בקריאה שנייה ושלישית לא ידע אל-נכון.
חזר לרשימת החברים, ומצא שם פרופיל שלא הכיר: "עבותות של אהבה (מתחלפת)". הקליק. תחת הסעיף "מי אני" רשמה העבותות:
פסיכופטית עם דיפלומה
פועלת דחק במפעל הבשר של עולם השליטה
מזיינת מקצועית בשכל, עם סטרפ-און או בלעדיו. ראו הוזהרתם!
בסעיף "השקפות על עולם השליטה" רשמה:
לא מחפשת לא שולט ולא נשלט.
לא מחפשת זה אומר ל א מ ח פ ש ת!! חבל על הזמן שלך ויותר מכך על הזמן שלי. תעבור הלאה. ה ל א ה!
אתה עוד פ ה ???
משך דקות ארוכות התבונן בפרופיל. הוא נאלץ להודות שיש משהו סקסי, חצוף, מלא ביטחון עצמי בבוטות המתגרה שלה, וגם התמונה שליוותה את הטקסט הייתה מעניינת – בתולת ים חטובה הכורעת לרגליו של לווייתן ענק.
הנחת המוצא שלו ביחס לבחורות כאלה אמרה, שההתרסה הבוטה כלפי פונים פוטנציאליים מטרתה ליצור סף כניסה גבוה, שכל כוונתו לסנן החוצה את חלשי האופי, החנונים, ושאר הנמושות. דווקא אתן כדאי להתחיל, כי כל חדלי האישים מנופים עוד לפני שהחלה התחרות. מיד הקליק על אייקון המעטפה שליד שמה.
דקות ארוכות היסס לגבי הכותרת, ולבסוף רשם:
"הי! (קצת נדוש, אז מה?...)"
פשוט, קולע, והומוריסטי במידה. בגוף ההודעה העדיף להיות תמציתי.
"נכון, ראיתי שאת לא מחפשת. אבל משהו בפרופיל שלך אומר לי שיש פה משהו מיוחד. אשמח לנסות".
לא, לא טוב. אנמי מדי, בטח בשביל שולט. אולי כך:
"בתור פסיכופטית, תסלחי לי אם לא אסמוך על יכולת השיפוט שלך. נא לכרוע ברך, ולהמתין לפקודות נוספות".
לא, אמר לעצמו. זה עלול להרתיע אותה, וגם קצת חסר לחלוחית. לבסוף החליט על הנוסח הבא:
"פסיכופטיות היא מחלת נפש, אבל אין מחלת נפש שאי אפשר לרפא בעזרת שוט של ארבעה זנבות (מניסיון)".
יפה. קצר, שנון ותמציתי, וגם מרמז על ניסיון כשולט (שאין לו, אבל מה זה חשוב).
רק כשעמד לשגר את הודעתו המבריקה למרחבי הסייבר ספייס הבחין בשורה קטנה במורד הפרופיל של העלמה:
"משויכת בכל נימי נשמתי למאסטר מורד-ערך".
משויכת, אה? כוס אימא שלך ושל המורה שלך. לא יכולת לשים קולר אחרי השם?
ובכל זאת הקליק ושלח את ההודעה – ממילא כבר בזבז עליה זמן. אם לא יועיל, לא יזיק.
מה עוד יוכל לעשות כדי למשוך את תשומת-לבן של הנשים כאן? זה זמן הוא מהרהר בכתיבה של בלוג. אבל על מה יכתוב? חייו משעממים אפילו יותר מאלה של רוב בעלי הבלוגים כאן. ברגע שישיג לעצמו נשלטת, חשב, יוכלו סיפורי הסשנים שיכניס לבלוג לשמש מעין פרסומת לנשלטות עתידיות. הכול עניין של יצירת מומנטום התחלתי, אחר-כך הכול יזרום מעצמו. אבל איך משיגים את הראשונה, לעזאזל?
אולי יפרסם סיפור במגזין? אבל כתיבה איננה התחום שלו, ומלבד זאת כבר פרסם פעם סיפור, שלא הניב את התוצאות המקוות. אמנם, "מתמסרת חלקית" כתבה לו: "כתיבה מלאת השראה. אהבתי", אבל לא ענתה לו לשלוש הודעות ששיגר אליה אחר-כך. הגיבו לו גם מתחלף אחד, נשלט אחד, ועוד שליטה עם קולר מאחורי שמה.
בעצלות חזר לרשימת החברים והקליק על "המלכה יוני", עוד ניק שלא הכיר. הייתה שם תמונה גדולה של בחורה בבגדי ויניל ועם שוט ארוך, ואילו הפרופיל עצמו היה תמציתי ביותר:
"מחפשת עבדים לממלכתי. אם אתה לא מוכן ללקק לי חרא מסוליות הנעליים, אל תטרח לפנות".
עוד פסיכית, נחר בבוז. למה מי את שילקקו לך את הנעליים? מטומטמת. אחרי ששלהב את עצמו מעט החליט גם שיכתוב לה הודעה:
"מוכרים עכשיו בהום סנטר מברשות מיוחדות לניקוי הנעליים. יעיל ביותר, וגם לא תצטרכי להרביץ להן אחרי השימוש".
הוא התבונן בסיפוק בהודעתו השנונה, וחייך. אחר כך שיגר אותה, נאנח, והלך לחרבן. (אפרופו חרא, צחק לעצמו בדרכו לשירותים).
הוא נרשם לאתר לפני חצי שנה בערך, תחת הניק רב-ההשראה "קשר אמיץ". המילה אמיץ נושאת עמה גוון גברי כלשהו, חשב, ואילו ה"קשר" מרמז על שליטה, אבל גם מאותת לבת הזוג הפוטנציאלית על מישהו רציני, גבר שמסוגל להעלות את המילה "קשר" על דל שפתותיו. מאז נרשם הצליח להיפגש עם שלוש בחורות. הראשונה הייתה מכוערת מדי ביחס לסטנדרטים שלו. השנייה התגלתה כילדה מטורפת, ולשלישית לא היה בו עניין.
שעות ארוכות, ולמעשה עד עצם היום הזה, התלבט ביחס לזהותו הבדס"מית. כן, מראה בחורה קשורה למיטתה באזיקי עור בהחלט מגרה אותו, ומצד שני, גם תמונה של אישה דומיננטית, אכזרית, העומדת אל מול עבד בכבליו עושה לו משהו למטה. בהתחלה נרשם כמתחלף, אבל לאחר מספר חודשים החליט כי מצבו בשוק יהיה טוב יותר כשולט, וגם מבחינת הדימוי העצמי שלו כגבר העדיף את הסטטוס הזה.
כעת הקדיש דקה או שתיים למחשבה נוספת בעניין. אולי הוא, בכל זאת, נשלט לטנטי? לרגע עצם את עיניו, ודמיין את עצמו קשור לצלב, כשגבירה קשוחה בבגדי עור מצליפה בו. כמו שקרה לא פעם, לבשו פני הגבירה את אלה של רויטל, הכוסית של המחזור שלו בתיכון. בין אצבעות ידיו הוא צבט את עצמו חזק בירך בניסיון להתחבר טוב יותר לתחושת הכאב, ואחר-כך אחז באברו וניסה לשפשף מעט כדי לגרות את עצמו, אבל אפילו הזקפה הקטנה שהתעוררה שם נפלה כלעומת שבאה. כנראה שהוא בכל זאת שולט.
אחר-כך החל לשוטט באתר. משועמם, הציץ בבלוגים. רובם, כך חשב בדרך-כלל, עוסקים בחוויות פרטיות שמעניינות בעיקר את הכותב, או בקטעי אמנות שאין לו שום עניין בהם. יחד עם זאת, תגובה חמה ואוהדת בבלוג של בחורה - כך העריך - יכולה להיות בסיס טוב ליצירת קשר.
באקראי בחר את אחד הבלוגים, זה של "תולעת משי". בפוסט האחרון מצא שם שיר בן שבעה בתים; משהו עם פיות, שדונים, יערות עבותים, מלאכים, ערפדים וגם שטן.
"היה אתה הראשון להגיב לבלוג זה", אמרה הכותרת שמתחת לטקסט.
הוא עבר על הטקסט פעם, פעמיים ושלוש, אבל לא הצליח לרדת לסוף דעתה של הכותבת. האם מדובר בתיאור פואטי של סשן? אולי פנטזיה על קשר בדסמי רצוי? אולי איזו אמירה פילוסופית אוניברסלית על יחסי שליטה? ואולי – שים לב לתיאורי הקוצים הפוצעים את העור השקוף, ולדם הניגר מן הזרועות הענוגות – אולי לפנינו מטאפורה לביתוק בתוליה של נערה חסודה ותמה?
אבל אם כך, מה פשר השורה האחרונה של השיר:
"דמעה בעיניה, היא משליכה את המטפחת -
אל האביר הלבן, שיזיין אותה בתחת".
אולי כל השיר כתוב בכלל באירוניה, איזה סוג של הומור שהוא לא מסוגל להבין את פשרו?
לאחר דקות ארוכות של מחשבה ניסח את התגובה הבאה:
"כתיבה מרשימה, נוכחות חזקה. מאחל לך שתהיי חזקה."
פעמיים חזקה? לא טוב. אולי:
"כתיבה חזקה, נוכחות מרשימה, מאחל שהכל יסתדר לך."
במחשבה שנייה, וכדי לוודא שלא פספס את הנימה האירונית שאולי בכל זאת חבויה בשיר, הוסיף:
"שווה לחכות, אולי בכל זאת יגיע אותו אביר על הסוס".
היסס כמה שניות, אחר-כך הוסיף שלוש נקודות בסוף המשפט, כך שניתן יהיה להבין אותו באופן ישיר וגם בהפוך-על-הפוך. אחר שם עוד סמיילי קטן, כזה – ":)", שיגר את הפוסט ליעדו, ונשם לרווחה, כאילו סיים איזה מאמץ גופני מרוכז.
עבר להתבונן בפרופיל של בחורה אחרת, "נסיכת פרא", ושמח לראות שיש בו גלריית תמונות. הקליק. היו שם תשע או עשר תמונות. חלקן אומנותיות מדי – הרבה ענפים, עצים ושמיים, אבל שום ציצי. באחרות נראתה גם הבחורה: בשחור לבן אמנם, עם תאורה עמומה, שלאורה רב המרומז על הגלוי. הוא נדד בין התמונות השונות, מנסה להעריך על פיהן את מידות גופה של הבחורה. בתמונה הראשונה, בה עמדה הבחורה וידיה קשורות מעל ראשה, ניתן היה לאבחן גו דק וגמיש, כפי שאהב; אבל בתמונה שבה הבחורה אוחזת בפיה דילדו ענק ניכרה איזושהי התרחבות באזור המותניים, וגם התמונה שמעליה עוררה חשד כי הבטן אולי איננה בטן הקוביות שנרמזה בתמונה הראשונה.
מתחת לתמונות נרשם: "כל התודות לצלם הנפלא control freak". בן זונה, חשב. צלם עלק. מביא אותה בכמה צילומים, אחר כך קושר את הבחורה, שמהצילומים נהייתה בינתיים מחורמנת, מצליף בה כאילו אין מחר, ובסוף גם מזיין אותה. אולי אני גם אקנה מצלמה ואציע לשפחות פה לצלם אותן. איזה רעיון, התמוגג במשך בערך דקה, לפני שעבר לו. מה הוא מבין בצילום, וחוץ מזה בשביל לעשות רושם של צלם מקצועי הוא צריך מצלמה רצינית. מצלמה במאתיים דולר – אין לו כרגע כסף ליותר מזה - תביא לו רק מצולמות בטאטות.
בינתיים הציץ בראשית העמוד כדי לראות, אולי תולעת המשי שלחה לו איזה תשובה. נאדה. נכנס לבלוג, אולי הגיבה שם. גם לא, אבל בינתיים נוספה שם תגובה נוספת. "מחנך כיתה א", שולט, כתב שם:
"אין כמוך תולעת
תראי להם שאי אפשר לנצח אותך".
מה זה תראי להם? למי זה להם? ואיך זה לעזאזל קשור לשיר? בבהלה חזר לפוסט עצמו ועבר עליו במהירות. שמא פספס לחלוטין את משמעות הכתוב, ובתגובתו הלא-רלוונטית עשה מעצמו צחוק? גם בקריאה שנייה ושלישית לא ידע אל-נכון.
חזר לרשימת החברים, ומצא שם פרופיל שלא הכיר: "עבותות של אהבה (מתחלפת)". הקליק. תחת הסעיף "מי אני" רשמה העבותות:
פסיכופטית עם דיפלומה
פועלת דחק במפעל הבשר של עולם השליטה
מזיינת מקצועית בשכל, עם סטרפ-און או בלעדיו. ראו הוזהרתם!
בסעיף "השקפות על עולם השליטה" רשמה:
לא מחפשת לא שולט ולא נשלט.
לא מחפשת זה אומר ל א מ ח פ ש ת!! חבל על הזמן שלך ויותר מכך על הזמן שלי. תעבור הלאה. ה ל א ה!
אתה עוד פ ה ???
משך דקות ארוכות התבונן בפרופיל. הוא נאלץ להודות שיש משהו סקסי, חצוף, מלא ביטחון עצמי בבוטות המתגרה שלה, וגם התמונה שליוותה את הטקסט הייתה מעניינת – בתולת ים חטובה הכורעת לרגליו של לווייתן ענק.
הנחת המוצא שלו ביחס לבחורות כאלה אמרה, שההתרסה הבוטה כלפי פונים פוטנציאליים מטרתה ליצור סף כניסה גבוה, שכל כוונתו לסנן החוצה את חלשי האופי, החנונים, ושאר הנמושות. דווקא אתן כדאי להתחיל, כי כל חדלי האישים מנופים עוד לפני שהחלה התחרות. מיד הקליק על אייקון המעטפה שליד שמה.
דקות ארוכות היסס לגבי הכותרת, ולבסוף רשם:
"הי! (קצת נדוש, אז מה?...)"
פשוט, קולע, והומוריסטי במידה. בגוף ההודעה העדיף להיות תמציתי.
"נכון, ראיתי שאת לא מחפשת. אבל משהו בפרופיל שלך אומר לי שיש פה משהו מיוחד. אשמח לנסות".
לא, לא טוב. אנמי מדי, בטח בשביל שולט. אולי כך:
"בתור פסיכופטית, תסלחי לי אם לא אסמוך על יכולת השיפוט שלך. נא לכרוע ברך, ולהמתין לפקודות נוספות".
לא, אמר לעצמו. זה עלול להרתיע אותה, וגם קצת חסר לחלוחית. לבסוף החליט על הנוסח הבא:
"פסיכופטיות היא מחלת נפש, אבל אין מחלת נפש שאי אפשר לרפא בעזרת שוט של ארבעה זנבות (מניסיון)".
יפה. קצר, שנון ותמציתי, וגם מרמז על ניסיון כשולט (שאין לו, אבל מה זה חשוב).
רק כשעמד לשגר את הודעתו המבריקה למרחבי הסייבר ספייס הבחין בשורה קטנה במורד הפרופיל של העלמה:
"משויכת בכל נימי נשמתי למאסטר מורד-ערך".
משויכת, אה? כוס אימא שלך ושל המורה שלך. לא יכולת לשים קולר אחרי השם?
ובכל זאת הקליק ושלח את ההודעה – ממילא כבר בזבז עליה זמן. אם לא יועיל, לא יזיק.
מה עוד יוכל לעשות כדי למשוך את תשומת-לבן של הנשים כאן? זה זמן הוא מהרהר בכתיבה של בלוג. אבל על מה יכתוב? חייו משעממים אפילו יותר מאלה של רוב בעלי הבלוגים כאן. ברגע שישיג לעצמו נשלטת, חשב, יוכלו סיפורי הסשנים שיכניס לבלוג לשמש מעין פרסומת לנשלטות עתידיות. הכול עניין של יצירת מומנטום התחלתי, אחר-כך הכול יזרום מעצמו. אבל איך משיגים את הראשונה, לעזאזל?
אולי יפרסם סיפור במגזין? אבל כתיבה איננה התחום שלו, ומלבד זאת כבר פרסם פעם סיפור, שלא הניב את התוצאות המקוות. אמנם, "מתמסרת חלקית" כתבה לו: "כתיבה מלאת השראה. אהבתי", אבל לא ענתה לו לשלוש הודעות ששיגר אליה אחר-כך. הגיבו לו גם מתחלף אחד, נשלט אחד, ועוד שליטה עם קולר מאחורי שמה.
בעצלות חזר לרשימת החברים והקליק על "המלכה יוני", עוד ניק שלא הכיר. הייתה שם תמונה גדולה של בחורה בבגדי ויניל ועם שוט ארוך, ואילו הפרופיל עצמו היה תמציתי ביותר:
"מחפשת עבדים לממלכתי. אם אתה לא מוכן ללקק לי חרא מסוליות הנעליים, אל תטרח לפנות".
עוד פסיכית, נחר בבוז. למה מי את שילקקו לך את הנעליים? מטומטמת. אחרי ששלהב את עצמו מעט החליט גם שיכתוב לה הודעה:
"מוכרים עכשיו בהום סנטר מברשות מיוחדות לניקוי הנעליים. יעיל ביותר, וגם לא תצטרכי להרביץ להן אחרי השימוש".
הוא התבונן בסיפוק בהודעתו השנונה, וחייך. אחר כך שיגר אותה, נאנח, והלך לחרבן. (אפרופו חרא, צחק לעצמו בדרכו לשירותים).
