החפץ

נכנסתי לחדר וראיתי אותו עומד שם, מביט בי מכף רגל ועד ראש, בוחן אותי. הוא היה גבר נאה כבן ארבעים.

"עימדי במרכז החדר".
עצרתי.
"אני אסביר לך שוב בפעם האחרונה מה יקרה אם תחליטי להישאר ולהיות שפחתי, ואחר כך אתן לך חמש דקות להחליט. אם כן, זה הולך להיות לך מאוד קשה; ואם לא, את תצאי מכאן ולא תחזרי לעולם, ולא תוכלי לפנות אלי שוב, ברור?"
"כן, אדוני", עניתי.

"טוב, אני אסביר לך איך יראו החיים שלך כאן. את הופכת להיות חפץ שבבעלותי כמו כל חפץ אחר בבית. את תהיי עירומה כל הזמן, שום פיסת בד לא תהיה על גופך. הדבר היחיד שתלבשי תהיה מסכת עור על ראשך. למסכה יש כמה מטרות. המטרה הראשונה והחשובה מכל: כשהמסכה על ראשך, את מאבדת את זהותך והופכת לחפץ מושלם. המטרה השנייה היא למנוע ממך לראות לשמוע או לדבר אלא לפי החלטה שלי."

הוא עצר לרגע את ההסבר כדי שאוכל לעכל את מה שאמר.

"זו מסכה שתאפשר לך לנשום בקלות. יש לה שני חורים לעיניים שניתנים לסגירה כך שלא תוכלי לראות, וחור לפה שניתן להכניס דרכו גאג ולמנוע ממך לדבר. על אוזניך יהיו אטמים מיוחדים עם אוזניות בתוכם. כל חיבור שלך לעולם יהיה דרך האוזניות האלה, שדרכן תשמעי רק את קולי."

הוא ניגש אלי ונעמד לידי, שם את ידו על ראשי וירד לכתפי ולידיי. הוא הורה לי להתפשט, ואני צייתי מיד ונשארת לעמוד עירומה אל מול מבטו הבוחן. ידיו התחילו לחקור את גופי לאט-לאט.

הוא תפס את שדיי והרים אותם, ובבת אחת עזב כדי לראות אותם נופלים. הוא חזר על הפעולה מספר פעמים, כאילו הייתי צעצוע חדש שקיבל. הוא פישק את רגלי וחדר באצבעותיו לתוכי, להרגיש את הרטיבות שלי. הרגשתי את הרטיבות מתחילה לזרום ממני. הוא הסתובב סביבי, מלטף ותופס את ישבני. לאחר שהוא סיים את הבחינה שלו הוא נעמד מולי בחזרה.

"כפי שהבנת, את תהפכי להיות חפץ בלבד. אני אשתמש בך לצרכי ואתן או אשאיל או אשכיר אותך למי שאחליט בהתאם לרצוני. את אפילו לא תדעי ולא תראי למי. כמובן שתמיד אשמור על בריאותך וביטחונך. אני אשתמש בך מתי שארצה וכמה שארצה, ובזמן שלא תהיי בשימוש, את תיכלאי בכלוב או בשלשלאות במרתף עד הפעם הבאה שארצה להשתמש בך. וזה יכול לקחת הרבה שעות."

הוא שוב עצר כדי לתת לי לקלוט את משמעות הצעד שאני עומדת לעשות. הוא התיישב על הספה, מביט עומדת עירומה מולו, במוחי רצים המחשבות והחששות. האם אעמוד בזה? האם אני לא הולכת רחוק מדי הפעם?

"תזכרי, מרגע שתחליטי שכן, את תקראי רק 'שפחה'! שמך לא קיים פה! עכשיו אני יוצא מהחדר ומשאיר אותך לבד עם עצמך להחליט. אני חוזר בעוד חמש דקות בדיוק. אם תחליטי שלא, פשוט תתלבשי ותעזבי את הבית, ואני לא אראה אותך יותר. ואם כן, אני רוצה אותך על הברכיים, ידייך מאחורי גבך. חמש הדקות מתחילות עכשיו!"

נשארתי לבד. ידעתי שאין לי הרבה זמן להחליט. האם פשוט לברוח חזרה לחיים הכל כך מוכרים, או ללכת עם התשוקות שלי עד הסוף למרות הקשיים?

לאחר כשלוש דקות החלטתי: אני נשארת! ירדתי על ברכיי, הנחתי את ידיי מאחורי גבי והמתנתי בקוצר רוח ובחשש לאדוני החדש. חיכיתי עוד מספר דקות. הוא כמובן רצה להעצים את הצפייה שלי ואת סערת הרגשות שבתוכי.

שמעתי את צעדיו כשהוא נכנס לחדר. הוא נעמד מאחורי. "יותר לא תראי אותי, ובעצם לא תראי אנשים הרבה זמן."

הוא שם קולר על צווארי והלביש על אוזני את האוזניות כשעליהן האטמים. "מעכשיו תשמעי רק דרך זה" - שמעתי את קולו דרך האוזניות. אחר כך נהיה שקט, ולא יכולתי לשמוע כלום. המסכה הולבשה עלי והרגשתי את הרוכסן נסגר על עורפי וננעל בחבור לטבעת שעל הקולר. כיסויי העיניים הונחו, והמחסום הוחדר לפי וקובע ברצועה.

הייתי עכשיו חירשת אילמת ועיוורת לחלוטין. ידיי ניתנו באזיקי עור ואחר כך הושמו בשרוול שקובע ברצועות על גבי פרקי ידיי והמרפקים.

חוסר האונים שלי היה מושלם. התלות שלי בו הייתה עכשיו מוחלטת. בתוך דקות הפכתי מבחורה "רגילה" לחפץ ששייך למישהו, חפץ שנתון לשליטה מוחלטת ואינו יכול לעשות דבר. הדבר היחיד שנשאר חופשי אצלי היו המחשבות.

הוא הרים והוליך אותי כמה מטרים והניח אותי על משטח קשה, כנראה שולחן. הוא פישק את רגלי ופשוט חדר אלי. הרגשתי אותו בתוכי, נכנס ויוצא, עד שהוא גמר בתוכי כעבור כמה דקות.

הוא יצא מתוכי ומיד הרים אותי שוב והוליך אותי אל גרם מדרגות שבו ירדנו. ירדנו למרתף שלו, שם יהיה כנראה מקומי לזמן רב. הונחתי על מזרון שהיה מוטל על גבי הרצפה ושרשרת ברזל גדולה נקשרה לקולרי.

אדוני יצא והשאיר אותי קשורה בכלאי החדש, מנסה להבין את מצבי.