משהו חסר
מאת The eye in the sky(שולט)
20 בספטמבר 2006
הכרויות באינטרנט, האשליה שאתה טובע באפשרויות. ככל שעובר הזמן אתה מרגיש יותר ויותר כמו מסננת אנושית, והחורים של המסננת הולכים ונהיים יותר צרים.
אני מדבר איתה בטלפון, היא לא רוצה לבוא עד אלי. הסיבה: רחוק לה. אני יודע מה הסיבה האמיתית, אבל אני רוצה לשמוע את זה ממנה. בצורה עקיפה אני מצליח להוביל אותה לגלות לי אותה. הסיבה האמיתית: סתם פחד. הפחד לנסוע הרבה כדי לפגוש אותי, לצאת מהסביבה הטבעית שלה לקראת אדם שלא פגשה מעולם, אפשרות להתאכזב (או לאכזב). אני משכנע אותה בטלפון להגיע. זה לא דורש הרבה, טריקים קטנים של תמרון מילולי והיא כבר יוצאת לדרך.
חמודה מאוד, זה הרושם הראשוני שלי. חיצונית לא הטיפוס שלי בכלל, וסיכמנו מראש שאם לא ייראה לאחד מאיתנו, נחתוך את המפגש עוד בהתחלה, אבל אני ידעתי מה רציתי ממנה, וכל הסימנים העידו שאני הולך לקבל את זה עוד הלילה.
ים, פאב, שיחות על-גבי שיחות ולא מהסוג הבלתי נעים. אף אחד מאיתנו לא מעמיד פנים, ושנינו לא שמים לב איך הזמן טס. נדמה שאפשר לדבר איתה על הכל, ואני מצליח ליצור חיבור מאוד טוב איתה, כזה שיעזור לי להשיג את מה שאני צריך ממנה.
אנחנו מעתיקים מיקום ועוברים לנהל שיחה באווירה יותר אינטימית באוטו. הזמן כבר ממש נמרח ואני מתחיל לשים לב שהיא קצת מתפתלת לי. עוד לא, אני אומר לעצמי, חכה תראה כמה זמן היא תחזיק מעמד. והיא מחזיקה. היא מחזיקה מעמד טוב מדי, אבל אני לא ממש מודאג, הגיע הזמן להכניס את הפגישה למסלול שתכננתי.
"אני מרגיש שאני מענה אותך", אני אומר לה. בלי להתבלבל היא אומרת שהיא יכולה לחשוב על שתי אפשרויות עינוי שאני עלול להתכוון אליהן, והראשונה היא השעה שכבר חצתה את גבול הלילה. האפשרות השנייה... טוב, שנינו ידענו מה האפשרות השנייה.
הנה מתחילים. שלחתי יד וליטפתי את השיער הארוך והבהיר שלה. תוך שהיא מישירה אלי מבט יציב ביותר, היא מתחילה בטקס ליטוף משלה, על היד שלי שמלטפת אותה. ממשיכים, אבל במקום ההיסחפות שהערכתי שתקרה מצידה, קיבלתי פעולת תגובה לכל פעולה שאני עשיתי. יכול להיות שהיא יודעת לאן אני חותר? הרהרתי, אבל פסלתי את האפשרות הזאת.
יוזמה. היא מנסה להתקרב ולנשק אותי. אני לא נותן לה ויש לי סיבה טובה מאוד. אני מנסה לגרום לה לחשוב משהו מאוד מסוים. מעין שליטה על המחשבה אם תרצו, ולצורך העניין אני משתמש בקלף, פרט מידע שזכרתי משיחה איתה, על בחור שהיא יצאה איתו והכל היה מצוין עד שהם התנשקו ובבת אחת היא איבדה בו עניין. נשיקות זה משהו שעושה לה את זה, היא ייחסה להן חשיבות קריטית. רציתי לגרום לה לחשוב שאני לא רוצה שנתנשק כי אני מפחד ששם זה ייעצר. אם אני אצליח לגרום לה לחשוב ככה, זה יתרום לי המון בהשגת המטרה הסופית שלי איתה.
אנחנו עדיין רק בתחילת הדרך, והיא עוד לא רואה בעובדה שאנחנו לא מתנשקים משהו מוזר. תוך כדי התלטפויות וגיפופים אני מבקש ממנה ללחוץ לי את היד. היא לוחצת. אני אוהב להרגיש, אבל ממש להרגיש, וסף הכאב שלי גבוה. לחיצת היד שלה לא מורגשת. אני חוזר על הבקשה פעם אחר פעם, ואני מבקש שבכל פעם תגביר את הלחיצה, והיא משתדלת לעשות את המאמץ, אבל אני קולט שהיא נוטה לרחם עלי. זה לא סימן טוב, ככה אני לא אצליח, אני חושב.
בסופו של דבר הרצתי. היא הצליחה ללחוץ באופן משביע רצון. נוצרה אצלה תחושה של גאווה והקלה שהיא הצליחה לספק את מה שביקשתי. אנחנו בכיוון הנכון.
פתאום היא שולפת לי את המשפט: "שנינו בעמדת כוח שווה, אתה יודע".
ואני יודע, אני כל כך יודע, זה היה כל העניין מלכתחילה, אבל התפלאתי שגם אצלה זה מודע לגמרי. נכון, היא הזכירה בשיחות איתה שהיא זאת שאוהבת "לחנך" ולרוב מעדיפה להיות זו שמנהלת את העניינים, אבל עכשיו, משנזרק המשפט המתגרה הזה לאוויר, המערכה קיבלה שקיפות, ועברנו לנהל אותה בגלוי.
אני עדיין לא מנשק אותה. אני מרגיש את סימני השאלה מתרוצצים בראשה, ובצדק. היא כבר עירומה למחצה, אבל טעם השפתיים, אופן הנישוק, שכל כך חשובים לה, נעדרים. אני יודע מה היא רוצה, אני יודע מה היא מוכנה לתת, דיברנו על זה, אבל כל זה ממש לא מעניין אותי. אני מחכה לסימן.
כל הבגדים שהורדו חוזרים ונלבשים על ידה, וסוף סוף זה מגיע, הסימן, הסימן בדמות השאלה: האם אני לא מנשק אותה בגלל מה שהיא סיפרה לי על הבחור ההוא?
הצלחה! גרמתי לה לחשוב בדיוק מה שרציתי, ועכשיו השפתיים שלי נצמדות, יונקות ומוצצות אותה. היא מרוצה.
עכשיו, כשנדמה לה שהיא קיבלה בדיוק את מה שהיא רצתה תוך שהיא מפספסת את כל המניפולציה, עמדות הכוח משתנות. היא חושבת שהיא בעליונות עקב העובדה שהיא נושקה לבסוף, מה גם שהיא היתה בטוחה שפחדתי לנשק אותה, מה ששם אותי בעיניה מיד בעמדת נחיתות. אני, לרגל ההצלחה של התמרון, ובידיעה שהיא בטוחה שידה על העליונה, אנסה לממש את מה שכל כך רציתי.
המושבים באוטו מושכבים. התמזמזות סוערת, סערת חרמנות מצידה. אני, לצורך העניין, עדיין לבוש.
אני מרגיש שוב סימני שאלה מתרוצצים במוחה. עכשיו אני בטוח שהיא לא יודעת לאן אני חותר.
דיברנו על זה, היא יודעת שזה ברור לי: היא מוכנה לעשות הכל, היא רוצה לספק. אותי זה לא מעניין והיא לא מבינה, היא לא מבינה למה, לעזאזל, אני עוד לבוש. היא לא מבינה למה אנחנו לא עוברים להמשיך את כל האקט במושב האחורי. היא בוודאות לא יודעת מה אני רוצה, ואני מבין שכנראה היא עדיין לא הייתה במצב דומה. הסימנים היו שם עוד שביקשתי ממנה להכאיב לי.
עכשיו מסתמן לי שכנראה אני לא אצליח, לא הערב בכל אופן.
העובדה שאני יכול לזיין אותה לא עניינה אותי, גם לא העובדה שהיא רצתה להזדיין איתי. אני רציתי השתלטות, אני רציתי התמסרות טוטאלית, שהרצונות שלה יהיו הרצונות שלי בלי קשר לאיזו תוצאה הם מובילים, שהיא תרצה שאני אעשה לה דברים מתוך זה שזה מה שאני רוצה, לא מה שהיא רוצה, שהיא תיסחף לגמרי ותפסיק להרגיש עצמה, שתתרוקן מעצמיות.
הלילה מזמן נגמר, הבוקר כבר התחיל ואני נשארתי עם המחשבות.
הפגישה הייתה טובה ורוב האנשים במצב דומה היו ממש מרוצים, אבל אני עדיין מחפש את זאת שברגעים מסוימים תדע לאבד את עצמה, את זאת שאוכל לקחת עליה חזקה.
אני מדבר איתה בטלפון, היא לא רוצה לבוא עד אלי. הסיבה: רחוק לה. אני יודע מה הסיבה האמיתית, אבל אני רוצה לשמוע את זה ממנה. בצורה עקיפה אני מצליח להוביל אותה לגלות לי אותה. הסיבה האמיתית: סתם פחד. הפחד לנסוע הרבה כדי לפגוש אותי, לצאת מהסביבה הטבעית שלה לקראת אדם שלא פגשה מעולם, אפשרות להתאכזב (או לאכזב). אני משכנע אותה בטלפון להגיע. זה לא דורש הרבה, טריקים קטנים של תמרון מילולי והיא כבר יוצאת לדרך.
חמודה מאוד, זה הרושם הראשוני שלי. חיצונית לא הטיפוס שלי בכלל, וסיכמנו מראש שאם לא ייראה לאחד מאיתנו, נחתוך את המפגש עוד בהתחלה, אבל אני ידעתי מה רציתי ממנה, וכל הסימנים העידו שאני הולך לקבל את זה עוד הלילה.
ים, פאב, שיחות על-גבי שיחות ולא מהסוג הבלתי נעים. אף אחד מאיתנו לא מעמיד פנים, ושנינו לא שמים לב איך הזמן טס. נדמה שאפשר לדבר איתה על הכל, ואני מצליח ליצור חיבור מאוד טוב איתה, כזה שיעזור לי להשיג את מה שאני צריך ממנה.
אנחנו מעתיקים מיקום ועוברים לנהל שיחה באווירה יותר אינטימית באוטו. הזמן כבר ממש נמרח ואני מתחיל לשים לב שהיא קצת מתפתלת לי. עוד לא, אני אומר לעצמי, חכה תראה כמה זמן היא תחזיק מעמד. והיא מחזיקה. היא מחזיקה מעמד טוב מדי, אבל אני לא ממש מודאג, הגיע הזמן להכניס את הפגישה למסלול שתכננתי.
"אני מרגיש שאני מענה אותך", אני אומר לה. בלי להתבלבל היא אומרת שהיא יכולה לחשוב על שתי אפשרויות עינוי שאני עלול להתכוון אליהן, והראשונה היא השעה שכבר חצתה את גבול הלילה. האפשרות השנייה... טוב, שנינו ידענו מה האפשרות השנייה.
הנה מתחילים. שלחתי יד וליטפתי את השיער הארוך והבהיר שלה. תוך שהיא מישירה אלי מבט יציב ביותר, היא מתחילה בטקס ליטוף משלה, על היד שלי שמלטפת אותה. ממשיכים, אבל במקום ההיסחפות שהערכתי שתקרה מצידה, קיבלתי פעולת תגובה לכל פעולה שאני עשיתי. יכול להיות שהיא יודעת לאן אני חותר? הרהרתי, אבל פסלתי את האפשרות הזאת.
יוזמה. היא מנסה להתקרב ולנשק אותי. אני לא נותן לה ויש לי סיבה טובה מאוד. אני מנסה לגרום לה לחשוב משהו מאוד מסוים. מעין שליטה על המחשבה אם תרצו, ולצורך העניין אני משתמש בקלף, פרט מידע שזכרתי משיחה איתה, על בחור שהיא יצאה איתו והכל היה מצוין עד שהם התנשקו ובבת אחת היא איבדה בו עניין. נשיקות זה משהו שעושה לה את זה, היא ייחסה להן חשיבות קריטית. רציתי לגרום לה לחשוב שאני לא רוצה שנתנשק כי אני מפחד ששם זה ייעצר. אם אני אצליח לגרום לה לחשוב ככה, זה יתרום לי המון בהשגת המטרה הסופית שלי איתה.
אנחנו עדיין רק בתחילת הדרך, והיא עוד לא רואה בעובדה שאנחנו לא מתנשקים משהו מוזר. תוך כדי התלטפויות וגיפופים אני מבקש ממנה ללחוץ לי את היד. היא לוחצת. אני אוהב להרגיש, אבל ממש להרגיש, וסף הכאב שלי גבוה. לחיצת היד שלה לא מורגשת. אני חוזר על הבקשה פעם אחר פעם, ואני מבקש שבכל פעם תגביר את הלחיצה, והיא משתדלת לעשות את המאמץ, אבל אני קולט שהיא נוטה לרחם עלי. זה לא סימן טוב, ככה אני לא אצליח, אני חושב.
בסופו של דבר הרצתי. היא הצליחה ללחוץ באופן משביע רצון. נוצרה אצלה תחושה של גאווה והקלה שהיא הצליחה לספק את מה שביקשתי. אנחנו בכיוון הנכון.
פתאום היא שולפת לי את המשפט: "שנינו בעמדת כוח שווה, אתה יודע".
ואני יודע, אני כל כך יודע, זה היה כל העניין מלכתחילה, אבל התפלאתי שגם אצלה זה מודע לגמרי. נכון, היא הזכירה בשיחות איתה שהיא זאת שאוהבת "לחנך" ולרוב מעדיפה להיות זו שמנהלת את העניינים, אבל עכשיו, משנזרק המשפט המתגרה הזה לאוויר, המערכה קיבלה שקיפות, ועברנו לנהל אותה בגלוי.
אני עדיין לא מנשק אותה. אני מרגיש את סימני השאלה מתרוצצים בראשה, ובצדק. היא כבר עירומה למחצה, אבל טעם השפתיים, אופן הנישוק, שכל כך חשובים לה, נעדרים. אני יודע מה היא רוצה, אני יודע מה היא מוכנה לתת, דיברנו על זה, אבל כל זה ממש לא מעניין אותי. אני מחכה לסימן.
כל הבגדים שהורדו חוזרים ונלבשים על ידה, וסוף סוף זה מגיע, הסימן, הסימן בדמות השאלה: האם אני לא מנשק אותה בגלל מה שהיא סיפרה לי על הבחור ההוא?
הצלחה! גרמתי לה לחשוב בדיוק מה שרציתי, ועכשיו השפתיים שלי נצמדות, יונקות ומוצצות אותה. היא מרוצה.
עכשיו, כשנדמה לה שהיא קיבלה בדיוק את מה שהיא רצתה תוך שהיא מפספסת את כל המניפולציה, עמדות הכוח משתנות. היא חושבת שהיא בעליונות עקב העובדה שהיא נושקה לבסוף, מה גם שהיא היתה בטוחה שפחדתי לנשק אותה, מה ששם אותי בעיניה מיד בעמדת נחיתות. אני, לרגל ההצלחה של התמרון, ובידיעה שהיא בטוחה שידה על העליונה, אנסה לממש את מה שכל כך רציתי.
המושבים באוטו מושכבים. התמזמזות סוערת, סערת חרמנות מצידה. אני, לצורך העניין, עדיין לבוש.
אני מרגיש שוב סימני שאלה מתרוצצים במוחה. עכשיו אני בטוח שהיא לא יודעת לאן אני חותר.
דיברנו על זה, היא יודעת שזה ברור לי: היא מוכנה לעשות הכל, היא רוצה לספק. אותי זה לא מעניין והיא לא מבינה, היא לא מבינה למה, לעזאזל, אני עוד לבוש. היא לא מבינה למה אנחנו לא עוברים להמשיך את כל האקט במושב האחורי. היא בוודאות לא יודעת מה אני רוצה, ואני מבין שכנראה היא עדיין לא הייתה במצב דומה. הסימנים היו שם עוד שביקשתי ממנה להכאיב לי.
עכשיו מסתמן לי שכנראה אני לא אצליח, לא הערב בכל אופן.
העובדה שאני יכול לזיין אותה לא עניינה אותי, גם לא העובדה שהיא רצתה להזדיין איתי. אני רציתי השתלטות, אני רציתי התמסרות טוטאלית, שהרצונות שלה יהיו הרצונות שלי בלי קשר לאיזו תוצאה הם מובילים, שהיא תרצה שאני אעשה לה דברים מתוך זה שזה מה שאני רוצה, לא מה שהיא רוצה, שהיא תיסחף לגמרי ותפסיק להרגיש עצמה, שתתרוקן מעצמיות.
הלילה מזמן נגמר, הבוקר כבר התחיל ואני נשארתי עם המחשבות.
הפגישה הייתה טובה ורוב האנשים במצב דומה היו ממש מרוצים, אבל אני עדיין מחפש את זאת שברגעים מסוימים תדע לאבד את עצמה, את זאת שאוכל לקחת עליה חזקה.
