השפחה של עופר

את עופר, מאסטר עופר, פגשתי באתר "הכלוב". הוא לא כתב הרבה, אבל כשכתב ניכר היה שהשקיע מחשבה בכל מילה. אילו הייתי שפחה שמחפשת, הייתי לבטח נופל למרגלותיו ומתחנן שיאסוף אותי אליו, אבל הייתי סתם גבר בן ארבעים ואחת, עם המון פנטזיות בראש ושום מושג איך להתחיל.

ניסיון החיים לימד אותי ש"לא הביישן למד...", ואם ללמוד, אז עדיף מהמנוסה ביותר. התגברתי על החשש ושלחתי לעופר אימייל ארוך ומפורט, שבו התוודיתי בפניו על הפנטזיות שלי ועל הרצון והנכונות ללמוד. ביקשתי ממנו שיצייד אותי בכמה עצות טובות.

אולי הישירות, אולי הכנות ואולי גם הגאווה העצמית גרמו לו לרצות לא רק לכתוב לי עצות ולהפנות אותי לחומרי קריאה ראויים, אלא לקחת אותי תחת חסותו ממש.

במשך חודש תמים קראתי את כל החומר ששלח לי. הייתה זו מטלת קריאה שהאפילה על היקף החומר שקראתי בשלוש שנים של תואר ראשון. קראתי מאמרים, סיפורים ופורומים מלאים. היה חשוב לי להיות רציני. לאחר שעברתי משהו שדמה מעט לבחינה בעל-פה, הסכים להיפגש איתי לכוס קפה.

עופר היה גבר מרשים מאוד. הוא היה כבן גילי או לפחות בסביבות הארבעים, עם פנים מחודדות ונחושות, והקרין דומיננטיות וכריזמה בכל תנועה ומילה. די מהר נשבר הקרח ומצאנו מכרים משותפים (זו ישראל), ואחרי שהפגנתי פעם נוספת בקיאות בחומר, החל לספר ולשתף אותי בניסיונו רב-השנים.

היה לו הרבה מאוד ניסיון עם כמה וכמה שפחות. הוא ידע לשלב אנקדוטות וקטעים משעשעים, כאשר בכל סיפור היה גם לקח לימודי. אני ישבתי מולו ושתיתי את דבריו בצמא. כך נראתה פגישתנו הראשונה, שלאחריה באו עשר לפחות. מדי שבוע, ביום ובשעה נקובים, פגש אותי ולימד אותי את כל אשר ידע. נראה היה לי שהוא נהנה מאוד לספר ולענות על שאלות, כאילו ענה גם לעצמו. אני גם קיוויתי לחשוב שנהנה מחברתי.

לבסוף הזמין אותי לצפות בסשן עם שיפחתו. הם היו ביחד קצת פחות משנה.

חיכיתי בחוץ על קוצים עד שצלצל ואמר לי לאן לבוא ולאיזה חדר להיכנס. התיישבתי בצד, ובאפלולית החדר צפיתי במאסטר עופר בפעולה.

קשה היה שלא להתרשם מהרצינות ואולי גם מן המקצועיות שהפגין, מהיכולת שלו להכאיב בלי להירתע, מיכולתו המפותחת לקלוט את תגובותיה, מהמחשבה והתכנון, ומהאופן שבו לקח אותה קצת יותר רחוק ממה שהורגלה אליו.

זה היה מרתק, כמו צפייה באומן המנגן על כלי נגינה. אני גם חייב להודות שזה היה מגרה באופן מדהים. השפחה של עופר אמנם לא הייתה יפה, אבל היא הייתה סקסית במיוחד, והעירום, הגניחות והמגע הישיר באברי מינה עשו את שלהם. זו גם הסיבה שכל כך התפלאתי שלא היה מין. ייחסתי את זה לנוכחות שלי כצופה.

כששאלתי על זה אחר כך במפורש, הסביר עופר כי מדובר בסשן ולא בזיון. "זיונים יש לי בבית עם אשתי. היא השפחה שלי", הסביר ברצינות ואף הוסיף, "אם אתה מחפש זיונים, אולי אתה לא נמצא במקום הנכון".

"והיא..." הקשיתי עליו, "היא הרי הייתה מחורמנת כל כך". הסמקתי כשאמרתי את המילה הזו.

"זה שהיא כלבה מיוחמת," צחקק בינו לבין עצמו, "זה עדיין לא אומר שתפקידי כמאסטר לספק אותה מינית. אבל אל תדאג, אחר כך, אם יתחשק לי, ארשה לה לאונן או, יותר טוב, לשכב עם בעלה". נדמה היה לי ששמעתי נימה של בוז כשאמר את המילה "בעל", אולי היה זה רק דמיון.

שאלתי עוד כמה שאלות אך עופר ענה בקוצר רוח. היו לו הרבה הודעות בטלפון, והוא מיהר לעבודה.

היה זה הוא דווקא שיזם שיחה נוספת לפנות ערב בסוף יום העבודה. "הרגשתי שיש לך עוד שאלות וחשוב לי לענות לך על כולן" אמר, וגבי הזדקף בגאווה על הקשר המיוחד שנוצר בינינו. הוא באמת היה משהו. שאלתי והוא ענה על הכל בסבלנות רבה.

שבועיים לאחר מכן, הוזמנתי שוב להשתתף כצופה בסשן עם השפחה. שוב, סשן כדת וכדין, ממש לפי הספר. הפעם הקדשתי תשומת לב מיוחדת לידיו של עופר. דימיתי אותו למנתח מוח וקינאתי בשליטתו במגוון הכלים ששלף מתוך התיק שלו. היה לו תיק מלא בכל טוב, החל מחפצים ואלתורים שיצר בעצמו וכאלה בפריטים שעלו לו ככל הנראה ממון רב.

לקראת סוף הסשן, הוא הציע לי להשתתף ולנסות. הוא הגיש לי שוט זנבות והראה לי כיצד לאחוז בו, איפה מותר להצליף ואיפה להיזהר, מה הקצב הרצוי. אחר כך הוא גם הזמין אותי לצפות מקרוב וללמוד איך להשתמש בגלגל הכאב, מכשיר המיועד לגרפיקאים, שבהסבה מיוחדת, עושה פלאים בגופה של השפחה.

אני מודה שלבד לא הייתי מעז לעולם לגעת במישהי עם גלגל הכאב. לעופר היה ביטחון עצמי רב. הוא לא פחד לגלגל אותו ביד חזקה גם על איבריה המוצנעים ביותר. היא השתגעה מזה. ראו על פניה עד כמה התחרמנה.

בסיום, כשהתלבשה בעיניים מושפלות, כרעה לרגליו ונישקה אותן. הייתה זו תמונה כל כך יפה ומרגשת, שפחה הנושקת את נעלי המאסטר שלה.

הבחנתי בדמעות על לחייה, ועופר, מאוחר יותר, הסביר כי היו אלו דמעות שמחה ואהבה, ובעיקר, תודה. "היא לא הייתה איתנו רוב הסשן," הסביר, "הכאב שהענקתי לה גרם לה לרדת עמוק למטה עד שהצליחה להתעופף גבוה למעלה. 'סאב ספייס' - זוכר שקראת? זוכר שדיברנו על זה? ועל זה היא מודה לי."

בוודאי שזכרתי. ידעתי לדקלם את זה בעל פה. זו המטרה הנשגבת של המאסטר. כמו היוגי הרוצה להגיע לנירוונה ובאמצעותה להארה, כך המאסטר צריך להוביל את שפחתו לסאב ספייס, ומשם להתמסרות המוחלטת.

השתתפתי כצופה ומשתתף חלקי בעוד סשן אחד, עד שעופר הציע לי לקחת טיסת סולו (כך הוא כינה את זה) על השפחה שלו. להיכנס איתה לבד לסשן. "היא תסכים?" שאלתי, חושש אך מתרגש.

"היא השפחה שלי, היא תסכים לכל מה שאני אומר", אמר בפסקנות רבה.

קבענו ליום חמישי בבוקר. עופר התיישב בבית קפה סמוך עם פלאפון ומחשב נייד, ופתח שולחן עבודה. "תהנה לך" אמר, "אל תהסס להתקשר ולשאול". הוא גם הושיט לי את תיק הציוד שלו - "תרגיש חופשי".

היא ציפתה בחדר לי עירומה כולה, רועדת מפחד. התיישבתי לידה. רועד וחושש לא פחות. ביררתי איתה אם היא זוכרת את מילת הביטחון, ואז התחלתי במעשה. הקפדתי על ההדרגתיות, על הסטריליות, על החלוקה למקומות שונים בגוף (רמזור ההצלפות עמד כל העת לנגד עיני). זכרתי שחשוב לתת לה קצת מנוחה מדי פעם, ותזמנתי את עצמי בדיבורים ובשתיקות.

אחרי חצי שעה עצרתי בכדי לנוח ולתת גם לה להירגע.

היא בכתה בקול. זה לא הדאיג אותי יותר מדי, עופר הרי הסביר לי שתמיד הן בוכות ואין צורך להילחץ מזה - "ככה הן מתפרקות". אבל בכל זאת היה קשה לי עם הבכי שקרע את ליבי.

חיבקתי אותה ונשקתי על מצחה. "הכל בסדר איתך?" שאלתי, ומשלא נעניתי, שאלתי שוב ושוב עד שנשאה עיניה אלי.

עד לאותו רגע בחיי לא ידעתי מה הכוונה בביטוי: "עיניים מדברות", אבל באותו הרגע הבנתי הרבה מאוד דברים. היא דיברה שם על כאב וצער, פחד וחשש.

דחקתי בה לפתוח את סגור ליבה בפני, ובשברי מילים ומשפטים, מלווים בהרבה התייפחויות, סיפרה לי עד כמה קשה לה להיות איתי. "אני יודעת שאני שפחה והמאסטר יכול לעשות איתי כרצונו, אבל..." - ונהיותיה גברו עד שלא הצלחתי להכיל אותן בתוכי. כבר לא היה לי חשק להמשיך.

הפסקתי הכל, ארזתי את הציוד בתיק והתיישבתי לצידה. "די, די, נגמר הסשן", ניסיתי להרגיע אותה. לקח לה עוד רבע שעה להירגע ולהתלבש, ועוד רבע שעה להרגיש מספיק בטוחה בכדי להמשיך ולדבר, לא לפני שהשביעה אותי שלא אספר מילה לעופר. היא ביקשה שאבטיח לה כי אספר לעופר שהיא הייתה מושלמת.

היה לי קשה להבין את הפחד, אבל שתקתי ונתתי לה לספר על הקושי עם הקשיחות והריחוק. היא סיפרה לי על המכתבים והשירים ששלחה לו, ועל הרמזים הקטנים שטמנה בין המילים והוא לא שמע אותם. על השיחות שהיא מנהלת איתו בראש והוא אינו יודע מהן, ועל הדברים שהיא רוצה להגיד לו, אבל כל כך מתביישת וחוששת.

עופר צדק, הופיעה המחשבה בראשי. הוא הרי התריע כי כל שפחה רוצה לשלוט מלמטה במאסטר שלה, והנה אני, ברגע זה, שומע את זה בצורה מוחשית ביותר.

במשך שעתיים תמימות ישבנו ודיברנו בפתיחות רבה. שמעתי ממנה את הצד השני של המטבע. היה זה שיעור מאלף הרבה יותר מטיסת סשן סולו.

היא סיפרה לי עד כמה טוב לה עם המאסטר, אבל כמה קשה לה עם הריחוק ממנו ועם הדיסטנס, סיפרה לי כמה טוב הוא עושה לה, אבל כמה חסר לה הסיפוק המיני והרגשי, ושיתפה אותי בעוצמת הקרבה אליו, אבל גם בצורך שלה לדבר ולפרוק בפניו את הכל... הייתה שם הרבה מאוד ניגודיות שעופר לא הזכיר אותה בשיעורים הפרטיים.

לפני שנפרדנו, הרגשתי צורך אמיתי לתת לה חיבוק, חיבוק כן ואמיתי, בשביל לצייד אותה להמשך הדרך ולהודות לה על הכל. החיבוק שהחזירה היה חזק ואמיץ לא פחות.

כשיצאתי התיישבתי מול עופר. הוא עוד נפנף לשפחתו לשלום והזמין קפה לשנינו. "איך היה?"
"היה נהדר" אמרתי ולא שיקרתי. הוא המשיך להתעניין, ולאחר מכן גם השאיר לי מקום לשאלות.

כמובן שלא הסגרתי את סודותיה של שיפחתו, אבל השאלה הלכה והתחממה בתוכי עד שבערה בי. "עופר, תגיד, מה עם הרגשות שלה? מה עם הרגשות שלך? איפה זה נמצא בסדר העדיפויות? איפה נמצאת ההתחשבות?"

עופר הביט בי כלא מאמין והניד את ראשו באיטיות אנה ואנה. על פניו הופיעה הבעה של אכזבה. "אני חושש שפספסת, שאולי לא הבנת את המהות. היא שפחה! היא השפחה שלי!"

"ברור, ברור," מיהרתי לשנות את נושא השיחה ולעבור הלאה. רק שחלילה לא יקבל רושם מוטעה.

כשנפרדנו לשלום, הודיתי לו על הכל. הודיתי על הידידות, על הפתיחות, על הזמן שהקדיש לי, ועל כך שהשאיל לי את שיפחתו, ובכל זאת, בדרך הביתה הרגשתי קצת שלא בנוח. כן, היא אמנם השפחה של עופר, ועופר הוא כנראה המאסטר הטוב ביותר שכל שפחה יכולה לייחל לו, ובכל זאת, ניקר בי הספק. אולי גם עופר פספס משהו. היא אמנם שפחה אבל היא קודם בן אדם, לא?