כבוד השופטת
מאת דום כתום
29 באוקטובר 2006
"עו"ד קורן, אולי מספיק עם הקשקשת הזו? איך הטענה הזאת רלוונטית לתיק הנדון?"
אני מרגיש את הדם זורם לי ברקות. מתחילת הדיון השופטת ברקן פשוט משפדת אותי בכל הזדמנות.
"כבודה, אם תרשי לי לס-"
"לא אדוני, לא ארשה לך לסיים. אתה מבזבז את זמני". ההערה הזו הייתה השיא.
כבר שלושה חודשים אני קורע את התחת על התיק הזה, והשופטת הזו פשוט משבשת לי את כל קו ההגנה. הלקוח שלי כבר מציץ בי בחוסר נוחות.
"אבקש עשר דקות הפסקה, כבודה".
"קח עשרים, אבל כשתחזור תגיע ישר לגוף העניין" היא יורה חזרה.
אני יוצא לרחבת הכניסה של בית המשפט ומדליק סיגריה. נשיפות ושאיפות. אלף מחשבות רצות לי בראש. אם אני מפסיד את התיק הזה, עבודת נמלים של שלושה חודשים יורדת לטמיון, הלקוח הזה ייכנס לבית הסוהר לכמה שנים טובות ואני אאבד את כל המוניטין שצברתי במשרד. אסור שזה יקרה! - אני מסנן לעצמי וחוזר לאולם.
נציגת התביעה פותחת את הדיון ומשחירה לגמרי את דמותו של הלקוח שלי - "מניפולטיבי, חסר עמוד שידרה מוסרי, סכנה לחברה". הלקוח שלי מתכווץ בכיסא, ואני יודע שאם אני לא תוקף עכשיו, התיק הזה אבוד.
"כבודה, חומר הראיות שבידי מראה בבירור שמרשי לא נכח בזירת הפשע בזמן השוד. יש לי עדות של בעל מועדון ש..."
"עו"ד קורן היקר, שנינו יודעים בברור שבעל המועדון מקורב למרשך וסיפק לו את האליבי".
אני חייב לתקוף: "גברתי, יחסי הידידות הקורקטיים בין מרשי לבעל המועדון לא מפחיתים ממוצקות האליבי".
הפינג-פונג המילולי הזה נימשך עוד כמה שעות, ובסיומו אני חש שהתיק הזה בורח לי בין הידיים. ביציאה מהאולם אני קולט את ההבעה המרוצה על פניה של התובעת, וזה בטח לא מוסיף למצב הרוח שלי.
"עו"ד קורן, מה יהיה?" שואל אותי הלקוח.
"נקווה לטוב שמעון", אני יורה חזרה ולא ממש מאמין במה שאמרתי.
אצל כל שופט אחר הייתי מוציא אותו על תנאי, אבל אצל ברקן זה נראה עכשיו בלתי אפשרי.
שבוע אחר כך אני מגיע לאולם מספר 32 בכדי לשמוע יחד עם מרשי את פסק הדין. השופטת ברקן מתחילה: "למרות סתירות בעדותו של הנאשם והראיות נגדו, אני מזכה את הנאשם מכל אשמה".
אני מסתכל על הלקוח שלי, הוא מסתכל עליי, ושנינו מחייכים.
בדרך החוצה אל מגרש החנייה הנייד שלי מצלצל.
"הלו?"
"זו אני".
"היי חתולה, איך את מרגישה אחרי אתמול בלילה?"
"מעולה,רק שפרקי הידיים קצת משופשפים לי מהחבל. היה לי מדהים".
"שמח שנהנית. תגיעי הערב בתשע".
"תהיה בטוח ש..."
אני מנתק לפני שהיא משלימה את המשפט ומחייך לעצמי: הלילה אכין לכבוד השופטת ברקן הפתעה מיוחדת.
אני מרגיש את הדם זורם לי ברקות. מתחילת הדיון השופטת ברקן פשוט משפדת אותי בכל הזדמנות.
"כבודה, אם תרשי לי לס-"
"לא אדוני, לא ארשה לך לסיים. אתה מבזבז את זמני". ההערה הזו הייתה השיא.
כבר שלושה חודשים אני קורע את התחת על התיק הזה, והשופטת הזו פשוט משבשת לי את כל קו ההגנה. הלקוח שלי כבר מציץ בי בחוסר נוחות.
"אבקש עשר דקות הפסקה, כבודה".
"קח עשרים, אבל כשתחזור תגיע ישר לגוף העניין" היא יורה חזרה.
אני יוצא לרחבת הכניסה של בית המשפט ומדליק סיגריה. נשיפות ושאיפות. אלף מחשבות רצות לי בראש. אם אני מפסיד את התיק הזה, עבודת נמלים של שלושה חודשים יורדת לטמיון, הלקוח הזה ייכנס לבית הסוהר לכמה שנים טובות ואני אאבד את כל המוניטין שצברתי במשרד. אסור שזה יקרה! - אני מסנן לעצמי וחוזר לאולם.
נציגת התביעה פותחת את הדיון ומשחירה לגמרי את דמותו של הלקוח שלי - "מניפולטיבי, חסר עמוד שידרה מוסרי, סכנה לחברה". הלקוח שלי מתכווץ בכיסא, ואני יודע שאם אני לא תוקף עכשיו, התיק הזה אבוד.
"כבודה, חומר הראיות שבידי מראה בבירור שמרשי לא נכח בזירת הפשע בזמן השוד. יש לי עדות של בעל מועדון ש..."
"עו"ד קורן היקר, שנינו יודעים בברור שבעל המועדון מקורב למרשך וסיפק לו את האליבי".
אני חייב לתקוף: "גברתי, יחסי הידידות הקורקטיים בין מרשי לבעל המועדון לא מפחיתים ממוצקות האליבי".
הפינג-פונג המילולי הזה נימשך עוד כמה שעות, ובסיומו אני חש שהתיק הזה בורח לי בין הידיים. ביציאה מהאולם אני קולט את ההבעה המרוצה על פניה של התובעת, וזה בטח לא מוסיף למצב הרוח שלי.
"עו"ד קורן, מה יהיה?" שואל אותי הלקוח.
"נקווה לטוב שמעון", אני יורה חזרה ולא ממש מאמין במה שאמרתי.
אצל כל שופט אחר הייתי מוציא אותו על תנאי, אבל אצל ברקן זה נראה עכשיו בלתי אפשרי.
שבוע אחר כך אני מגיע לאולם מספר 32 בכדי לשמוע יחד עם מרשי את פסק הדין. השופטת ברקן מתחילה: "למרות סתירות בעדותו של הנאשם והראיות נגדו, אני מזכה את הנאשם מכל אשמה".
אני מסתכל על הלקוח שלי, הוא מסתכל עליי, ושנינו מחייכים.
בדרך החוצה אל מגרש החנייה הנייד שלי מצלצל.
"הלו?"
"זו אני".
"היי חתולה, איך את מרגישה אחרי אתמול בלילה?"
"מעולה,רק שפרקי הידיים קצת משופשפים לי מהחבל. היה לי מדהים".
"שמח שנהנית. תגיעי הערב בתשע".
"תהיה בטוח ש..."
אני מנתק לפני שהיא משלימה את המשפט ומחייך לעצמי: הלילה אכין לכבוד השופטת ברקן הפתעה מיוחדת.
