הדון הראשון והאחרון

"אני נהיית רטובה רק מהמחשבה על זה, רק מהמחשבה שאולי עוד רגע הוא ידפוק בדלת, יסתכל לי לשבריר שנייה בעיניים, ויבהיר לי: הוא רק גורם לי לקבל את מה שאני באמת רוצה."

זה מה שכתבתי אחרי החוויה ההיא שהייתה לי.
החוויה הראשונה שהייתה לי.
החוויה היחידה שהייתה לי.

קראתי לו דון. אז אפילו לא ידעתי למה אני קוראת לו ככה, אבל זה נראה לי כל כך טבעי. על פניו, הוא היה ידיד הנפש שלי, העולה החדש משוודיה שחלק עמי לילות של השתפכויות אל תוך הלילה, הנשמה הטובה שרוצה רק את הטוב בשבילי, גם אם לפעמים זה מציק... אבל איך לא זיהיתי את זה, את השליטה, מהמשפט הראשון, המכחיש, כביכול?

אני לא זוכרת איך זה התחיל בדיוק, אבל זה קרה: הוא הוציא ממני את המילים שלא ידעתי שאני אגיד, שלא ידעתי שקיימות.
"אני צריכה גבר שישלוט בי".
- "את לא!"

דון רצה להוכיח לי שאני טועה, שזה לא טוב, שאני אסבול אם אני אתן למישהו לראות את הצד החלש שבי, הצד שרק אני והוא והאל מכירים. אז ניצלתי את השיטה שלמדנו כולנו בגן חובה בשיעור: "מבוא לחיים האמיתיים", זוכרים? אם תגידי לו: "אתה לא יכול", הוא ירצה להוכיח שהוא יכול.

"גם ככה אף אחד לא יוכל לרסן אותי, דון. זו סתם פנטזיה. אבל אם אני אכיר את האחד הזה, אני אתמסר לו".
"הוא יפגע בך".
"אני איהנה".
"הוא צריך באמת ובתמים לאהוב אותך..."
"זה לא יהיה לאף אחד קשה לאהוב אותי, דון".
"את טועה".
"תוכיח".

לזכותו יאמר שהוא ניסה.
הוא ניסה להוכיח לי כמה זה לא טוב. כמה אני אסבול.
הוא נכשל.
רק עכשיו, שנה וקצת ואלפי פנטזיות אחרי, אני מבינה שאולי הסופשבוע הזה לא היה כולו על אחריותי. אחרי הכל, אני הייתי רק השפחה, לא?

דון הלך לדבר עם החבר'ה, להסביר שאני לא יוצאת איתם הערב כי... הוא בטח חשב על משהו. אני נשארתי שם, על הספה שלו, אזוקה, ופעם ראשונה מזה עשור או יותר, צפיתי ב"מבט". השלט לא היה בטווח ידי, וממילא הוא לא אמר שמותר לי להחליף ערוצים.

כשדון חזר עוד היה לי חיוך משועשע על הפנים, ואת החוצפה לומר לו: "כוסאמק! כמה זמן לקח לך?"
בום.
הסטירה הראשונה שלי מאז מריבת הבנות האחרונה בכיתה י'...

וזה הכל הגיע כמו צונאמי: ההבנה של מה אני עושה שם, ומה הולך לקרות, והידיעה ששום דבר לא תלוי בי, ושאני הולכת להיסחף, ואולי לטבוע.
"אל תדברי אלי ככה! אל תדברי בכלל!"

רציתי להתמרד, רציתי לומר לו: "דון, זו אני, אתה יודע שאני יכולה לקרוע אותך במכות", אבל זה נראה לי כל כך דבילי לומר את זה. מעולם לא הצלחתי לגבור במכות על הגברים שלהם אמרתי את המשפט הזה. הם מעולם לא העזו לנסות.

אבל המבט שלו, הנשימות העצבניות שלו, ושוב המבט שלו.

הוא התיישב לידי על הספה, העביר לי יד בשיער, ליטף לי את הלחי, את העיניים, ואז תפס אותי בצוואר. יכולתי לנשום, רק אם הוא רצה שאני אנשום.

"אני אוהב אותך. אני עושה את זה בשבילך, קטנטונת. רק אני יודע מה טוב בשבילך".

הוא קרע לי את הגופייה, את הגופייה השחורה ההיא, שהוא ידע שאני אוהבת. הוא הוריד לי את מכנסי-הפיג'מה. המבט המזועזע שלי כנראה עצר אותו מלהוריד לי את התחתונים.

"אני פותח את האזיקים עכשיו, אל תתני לי סיבה להכאיב לך".

הוא פתח את האזיקים. אני שלחתי ידיים לחבק אותו, הזכיר לעצמי שהוא אותו דון שהוא היה לפני שעה, לפני שאמרתי את המשפט ההוא שהביא אותי לכאן.הוא תפס לי את הידיים באמצע הדרך. כל כך כואב המחסור הזה בחיבוק...

"קומי!"
קמתי.
"עכשיו תורידי את החזייה".
הורדתי.
"תנשכי אותה".
"מה?!"
"אמרתי, תנשכי אותה!"

הידיים שלי היו בתנוחת הגנה על הפנים.

דון הסתכל עלי בבוז ואז אמר: "תפסיקי לבזבז לי את הזמן עם השטויות שלך. אולי באמת עדיף שבמקום לנשוך את החזייה תנשכי את התחתונים. תורידי אותם בלי להפסיק להסתכל עלי".

עשיתי את זה, ואז עמדתי מולו עירומה, מבוישת, ומעל לכל - נרגשת. ואז הוא שוב סטר לי. "זה על זה שלא נשכת את החזייה כמו שאמרתי לך. מעכשיו את ערומה, אלא אם כן אני אומר לך אחרת. את עומדת, אוכלת ומדברת רק כשאני אומר לך, הבנת?"

לא יכולתי לדבר עם התחתונים תקועים לי בפה, אז הנהנתי. הוא משך את התחתון מהפה שלי, הוריד אותי על הברכיים, ומשם לרצפה. הוא דרך עלי ואמר לי: "מכירה את המשפט: 'הכל אסור עד שאני אומר שמותר'?"
ברור שהכרתי, זה היה המשפט המנחה שלי כשפיקדתי בצבא.
"כן, דון".
זה הספיק לו. הוא זרק את האזיקים על הרצפה. "תקשרי את עצמך למיטה עד שאני מגיע. תחכי על הברכיים".
"כן, דון".

הוא שוב הלך, ואני הלכתי לחדר שלו. מהקיר חייכה אלי התמונה שקניתי לו כשהוא עבר לדירה הזו. קשרתי את עצמי למיטה, כרעתי על הברכיים וחיכיתי, בהתרגשות, בציפייה. דקה, שתיים, עשר. דון לא בא, ואני אזוקה שם. ומה אם מישהו מהחבריים שלנו יגיע? ומה אני עושה פה בכלל? וכמה לא נורמאלית אני צריכה להיות כדי ליהנות מזה?

זה התפרץ, והתחלתי לדמוע. דמעות של פחד, דמעות של הקלה.

דון חזר, הוא החזיק ביד את תחתוני החוטיני הוורדרדים, אלה שאף פעם לא לבשתי, שהרי ורוד זה צבע של חלשות אופי, וחלשות בכלל. אבל דון ידע הכל. הוא הביא לי מהבית (שתי דלתות ממנו, אחרי הכל...) גם מגבת, וכמה בגדים שבחיים לא הייתי יוצאת איתם לרחוב.

הוא ראה אותי דומעת למרות שניסיתי להסתיר זאת. הוא שוב פתח את האזיקים ואסף אותי, ממש אסף אותי אליו. הוא השכיב אותי על המיטה, ולחש לי את המילים שמעולם לא שמעתי לפני כן: "אני כאן בשבילך, קטנטונת, אני אדאג לך, רק תהיי טובה, רק תעשי כל מה שאני אגיד לך ויהיה בסדר".

הוא נישק לי את הצוואר בכוח עדין. הוא נישק לי את הבטן. הוא שלח יד אל האזור ההוא, שהיה רטוב לא פחות מהעיניים שלי, והוא נגע בי כמו שמעולם לא נגעו בי. למען האמת אני לא יכולה להסביר מה בדיוק הוא עשה שם, אבל הרגשתי שאני לא יכולה לעמוד בכל הטוב הזה. דון צבט לי את הפטמות, וליקק לי את הצוואר, והכאיב לי, ועינג אותי, והגניחות שיצאו לי מהפה היו של כאב מענג. הוא לא הרשה לי לפקוח את העיניים, או לגמור. אבל הצלחתי לעמוד רק באיסור הראשון.

גמרתי.

דון הקים אותי בברוטאליות על הרגלים, ואני רק רציתי ליהנות מהרגע. הוא משך אותי בפראות לארון שלו. הוא אמר לי לפתוח אותו ולהוציא את כל הדברים שהיו מאחורי המדים והנשק שלו (אנשי קבע הם חיות רעות) ואני הוצאתי אותם, את כל אותם חפצים שראיתי לפני כן רק בעטיפות של "סרטי מבוגרים" במכונת סרטים ליד הבית.

דון... ואין לי מילים יותר נימוסיות לומר את זה, דון הפליק לי.

הוא פשוט הוריד לי חמש אצבעות על התחת. זה עשה צליל הרבה יותר כואב ממה שזה היה באמת. אבל דון לא הסתפק בפעם אחת. הוא המשיך והמשיך. הוא גרר אותי למראה, שאני אראה כמה אני אדומה, שאני איך זה כשהוא מכה בי. הוא שאל אותי למה הוא עושה את זה. אני כבר ידעתי לענות שהייתי לא בסדר, ושזה מגיע לי. הוא שאל אותי במה הייתי לא בסדר. אבל באמת שלא זכרתי.

"את לא זוכרת, הא?" דון הוריד לי עוד מכה על התחת. הוא שלף את החגורה שלו בכזו מיומנות שתהיתי אם הוא אי פעם היה ילד מוכה, אבל ההצלפה הזאת קטעה לי את כל המחשבות, את כל התהיות. ההצלפה הראשונה והחדה הזו.

קרסתי על הרצפה. חיבקתי את עצמי והתגוננתי גם הרבה אחרי שהוא הפסיק.

דון קרא לי לבוא למיטה, להסתובב וללכת לישון.

צייתי, וזה היה שווה את זה כי הוא חיבק אותי מאחורה ולחש לי: "אני בטח הראשון שגרם לך לשתוק כל כך הרבה זמן, לא קטנטונת?"

והשינה אותו לילה היתה מתוקה מתמיד.

וזה היה הלילה הראשון שלי עם דון. למחרת הוא לימד אותי עוד כמה דברים בלי מילים. הוא קילח אותי, הוא האכיל אותי, הוא הכריח אותי להישאר במיטה, עירומה, כשהחברים שלנו תהו בקול רם לאן נעלמתי בסופשבוע הזה, הוא גרם לי להתחנן שיסלח לי על דברים שאני בכלל לא בטוחה שעשיתי. הוא גרם לי לאהוב את זה.

ואחרי קצת יותר מארבעים ושמונה שעות שבהן הייתי השפחה של דון, ביום ראשון בבוקר, כשהוא הרשה לי ללכת לדירה שלי, להתלבש ולהביא את הארנק תוך עשר דקות, הרגשתי את הצורך לכתוב את השורות שקראתם בהתחלה. דון באמת הגיע אלי לדירה אחר כך, אבל כבר לא יכולתי להסתכל לו בעיניים, לאדם הזה שיודע עלי יותר מדי.

מאז אני ודון לא ממש בקשר. אני עוד רואה אותו לפעמים, כשאני באה לבקר את החברים מהדירה הקודמת שלי. אני מחבקת אותו כי יש לו חיבוק דוב שמזכיר לי קצת את שני הלילות שהיו לי איתו. שהיו לי עם עצמי.