הפסדת

שוחחנו במשך כמה ימים. עושה רושם שהיא באמת מתמודדת עם הכול. מישהי ברמה, אחת ששווה להשקיע בשבילה. לדעתי, אדון טוב צריך לדעת לבנות סשנים טובים. מאתגרים כאלה. שיתאימו לפרטנרית בצד השני, שיצליחו לרגש אותה וגם לגעת בגבולות אבל לא לחצות אותם למקומות אסורים.

החלטתי ללכת על זה. חקרתי קצת, הבנתי את הראש - הרבה השפלה - והתחלתי לבנות.

***
יומן .
חמישי בלילה.
sms: "קחי 20 דקות. תתקלחי ורדי למטה. אני מחכה כבר במקום."

אחרי חמש-עשרה דקות היא מגיעה, מדיפה ריח נהדר של מקלחת, עטופה בחיוך מקסים ומנומס ובשמלה שחורה.
"היכנסי" אני מורה לה. "מה שלומך?"
"טוב, תודה". התשובה מהוססת מעט, כאילו מחכה לבאות.

אני מתחיל בנסיעה רגועה. חוצים כמה רחובות, עולים על איילון. "תתפשטי" בלי להסס כלל, הבגדים מתחילים לרדת ממנה. יאמר לזכותה, הבושה לא באה אליה מהר.
"כמה?" היא שואלת.
"הכול".

ילדתי יושבת עירומה לגמרי. ברקע מוזיקת מועדונים קצבית. העיניים שלה משפילות מבט בכל פעם שהיא מבחינה בנהג אחר שמתבונן בה. אני נוסע לאט לאט עם פקק מחזרים שצמוד אלינו.

אחרי כמה דקות וסיבוב אחד ארוך אני מסתכל אליה: "תתחילי להתלבש", אני אומר פתאום ותוך כדי כך, שולח יד למושב האחורי ושולף שקית שחורה. היא מוציאה הכול: מחוך, גרביונים, קולר, זהו בערך. תוך דקותיים היא מסודרת בתלבושתה החדשה.

אנחנו מגיעים בחזרה לצפון תל אביב. אני חונה, ניגש אליה מסביב ופותח את הדלת. "החוצה", אני פוקד בקול שקט.

היא יוצאת. נעמדת לרגע ומסתדרת. המחוך משאיר את החזה הקטן והמוצק שלה בחוץ, לעיניי כל. כך גם הגרביונים שמשאירים בחוץ כל איבר אינטימי.

חוסר הנוחות צועק מהעיניים היפות האלה. קשישה אחת נועצת בה מבט דרך התריסים וממלמלת משהו לעברינו. המבט מושפל עוד יותר והיא מתכווצת כולה.

"אל תדאגי," אני מרגיע בחיוך קל, "עוד רגע תרגישי יותר טוב", ומחייך.

באחת אני מוציא מסיכה. שחורה, בד גס, תפור במיוחד, עם שרוך הידוק בקו האף ועוד אחד בצוואר.אני מניח שהיא לא הספיקה להבין, אבל בשניות פניה נעטפו. נשאר רק פתח אחד, היישר לשפתיים המשורטטות שלה, אלה שמחייכות ומאירות את כל החדר.

"בואי, מתחילים", אני אומר. "אי אפשר להשאיר אותך ככה ברחוב. יש לי עבודה בשבילך, ועוד יעצרו אותנו על התערטלות בציבור." אני מחבר שרשרת לקולר ומתחיל להוביל אותה. כמה צעדים והרעש משתנה. היא מבינה שנכנסנו לאנשהו.

"רדי על ארבע", אני מצווה, וכלבתי יורדת. אני ממשיך להוביל. צעדים בטוחים שלי, צעדים רופסים שלה.

"שלום, חברים", אני מכריז בקול רם, "המתנה הגיעה". "תרגישו חופשי לבחון למשש ולשפשף", אני צוחק בזלזול. "אפשר לגעת בסחורה".

הקולות מסביב לא משאירים מקום לניחושים. חבורת בחורים מצחקקת, מתקרבת, ומייד מתחילות הנגיעות. ידיים נשלחות לכל עבר. אחת צובטת פיטמה, אחרת סוטרת על הישבן, עוד אחת מלטפת ואז סוטרת לפנים, ועוד אחת מונחת על הגב, ושוב מכה בישבן. אצבעות מתחילות לפשק את הכוס המזיל ריר. יד ועוד יד. ברור לי שאין לך מושג כמה נוגעים בך. את אולי מנחשת כרגע, אבל זה ממש לא עקרוני.

ברקע מתחילות להישמע המחמאות: "אחי, איזה תחת", "בוא'נה, שווה הכוסית", "אח שלי, שווה זיון. מאיפה מצאת אותה?"

אחרי כמה דקות על ארבע ועוד כמה דקות על הברכיים עם טוסיק מורם, אני עוצר לפתע את כל ההמולה. "יאללה חבר'ה, להוציא ארנקים. כל מציצה חמישה שקלים". מחיר מיוחד לחברי מועדון", אני מוסיף בגיחוך קל.

אפשר לראות שנעלבת לפי הכיווץ של גופך.

"עכשיו תקשיבי, זונה. את מוצצת כל מה שנכנס לך לפה".
"כן, אדוני", את משיבה בנימוס
"ושלא תעיזי לבלוע. אחרי כל אחד אני רוצה לראות פה מלא".
"כן, אדוני", את עונה שוב בקול שקט.

אחד אחד הם מתחילים לטחון את השפתיים היפות שלך, ואת, כמו מוצצת מאומנת, מוצצת. אחד, ועוד אחד, ועוד. ושוב חוזרת אותה תמונה: כמה גניחות, קצת צובטים אותך, עוד קצת, והפה מתמלא בנוזל החם.

את משתדלת. באמת. הרוב מוצג לראווה בפה פעור, חלק מטפטף קצת על השפתיים והאף, והקולות ברקע גוברים: " קדימה, נו, עכשיו תורו...".

אחרי כל אחד אני מקרב אלייך כוס זכוכית. את מרוקנת את כל הפה לקרבה ולוקחת נשימה. אחרי כל אחד מתקרב אלי בחור אחר, זורק אליי חמישה שקלים ומתחיל לדחוף לך את הזין לפה.

אחד ועוד אחד, אתם כמו מכונה משומנת .

אני לא יודע אם ספרת או אם את יודעת כמה מצצת כבר, אבל פתאום אני עוצר.

"עכשיו חבר'ה, לסיום, סיבוב חינם על חשבון הבית, ועוד בפנים גלויות. איך?"

אני מסיר ממך את הכיסוי.את פוקחת עיניים. אולם כדורסל, מוצף באור. מסביב חבורה של שבעה-שמונה גברים, כולם עם איברים רטובים, מחכים לסיבוב נוסף.

למעלה באחת הפינות את רואה עוד חבורה של גברים מבוגרים יותר, יושבים ומדברים, ובינתיים נהנים מההצגה.

עוד מבט אחד הצידה ואת מגלה פתאום את קופסת הקרטון שלידי. אני מחייך אלייך ומלגלג: "אפילו יצא ממך קצת כסף היום, הא? היה שווה להשקיע בך".

"קדימה - מקצה חופשי", אני מכריז. כולם מתקרבים וסוגרים עלייך. מדי פעם מתחלף הכלי שנדחף לך לגרון, כל פעם בצורה אחרת. לאט לאט הם גומרים. הפעם בחוץ , על הפנים, העיניים, השיער. הצוואר שלך מתמלא ומתחיל לטפטף, ושוב ושוב נרטב ומטפטף.

לבסוף, אני ניגש אלייך. "נשאר רק עוד משהו אחד קטן שלא עשית עבורי", אני אומר בחיוך. את מתבוננת ולא מבינה, מנסה להוציא משהו מהפה אבל השקט מנצח. "קחי את כוס הזכוכית ביד", אני מורה לך ."עכשיו תשפכי הכול על הפנים ו... ישר לפה".

את עושה הכול, עושה כמו שצריך. הפה שלך מתמלא ואפשר לראות שאת נחנקת. אולי מהכמות , אולי מגועל, אולי סתם מהבושה.

החבר'ה מסביב צוחקים, כל כך צוחקים שהאולם מהדהד. גם הקהל שלמעלה מגחך קצת. החלקות ידיים כמו במשחק כדורסל של נבחרת מנצחת.

לאט לאט הם מתפזרים ואת, על הברכיים באמצע. חלק זורקים לי: "היה אחלה אחי", "מתי עושים עוד סיבוב ?", "שווה. שיחקת אותה", ואת - רק משפילה מבט.

פתאום, אני מסתכל על השעון ."את יודעת מה," אני אומר לך, "כבר מאוחר מדי". אני מוציא מקופסת הקרטון כמה מטבעות. "הנה, יש לך כמה לירות למונית. תוכלי לחזור הביתה", אני מפטיר ויוצא מהאולם.

***
חיכיתי בחוץ. ראיתי איך יצאת, מבוישת, המומה, רטובה מהנוזלים הסמיכים שדבקו בשיער שלך, המחוך שלך מלוכלך.

ראיתי איך עצרת מונית...
ראיתי אותך נכנסת לבניין שלך...

כן, ראיתי את החיוך! זה שהיה מרוח לך על הפנים, עם כל היתר.

ראיתי את הבלוג שלך, "שרק ייקחו אותי שוב"...

ראיתי הכול.

אבל, ביומיים האחרונים לא מצאת זמן להשאיר לי מספר טלפון ל- sms.
אז אני חושב שהפסדת.
הפסדת סשן שהיית אוהבת.
הוא נשאר מוכן, אבל מיותם.

עכשיו לכי להתקלח ולדמיין...

***
מוקדש באהבה למי שהייתה צריכה להיות שם, ושכחה...