הקרב שלא היה

"היום יום הדין, היום יום הדין!"
שאגו הקולות בחצר. "היום יום הדין", קול צחצוח חרבות. צהלות הסוסים חסרי המנוח. מתח באויר. ריח של דם ושל זיעה.
ריח של נקמה נישא באויר. "היום הוא יום נקם". החרבות המבריקות מונפות אל אל, ההמון שואג!
"הוציאו מן המחסנים את הכידונים הארוכים והמחודדים!"
"הוציאו את הקשתות הארוכות עם החיצים המורעלים! כל פגיעה שלהם ממיתה וקטלנית."
האנשים כבר לבשו את השיריונים. חרבות כבדות ואלימות מונחות בידיהם.
השער נפתח. הסוסים דוהרים. רצים כאילו אין מחר. כאילו חשו במיצוות אדוניהם הששים אלי קרב.
טור של צבא. צבא גדול וענק של גברים חמורי סבר וחדורי נקם, בראשם עומד האחד והוא אני. המטרה היא לנקום על כבוד שנפל.

"מי היא אותה אישה אותה אחת בת בליעל אשר גרמה לכל כך הרבה מפלות? ארוכה עד מאוד היא רשימת העברות, היום יום הדין!"
טור הצבא מתקרב מקיף את הביקתה הקטנה. צבא ענק נורא ואיום.
הקשתים דורכים קשתות ומחכים לפקודה הנכונה. החיילים עומדים בדום מתוח מחכים לפקודת מפקדם.
"חכו!" הוא אומר - מפקדם. הוא יורד מן הסוס ואומר "לפני הקרב צריך לנהל משא ומתן"
האנשים דרוכים עצבניים מחכים לרגע בוא תשמע הפקודה "תקוף!"

והנה היא יוצאת מפתח הביקתה. אשה קטנה הנראית כמו ילדה.
"באתי להרוג אותך בשם אלוהים. אני והצבא האדיר הזה שאיתי. על הכל את תשלמי בחיים!"

היא לא אומרת מילה. רק מביטה סביב אל המוני הצבא והחיילים מסתכלת אליהם בעיניים ללא פחד ובלי כל בושה ופורצת בצחוק.
צחוק אדיר ארוך מתגלגל. צחוק רועם בלתי ניתן לעצירה.

באותו רגע משהוא מוזר קורה. החרבות נופלות מידי הלוחמים. הכידונים הארוכים הולכים ונמוגים. ככל שנמשך הצחוק הארוך הצבא האיימתני הולך ומתמוגג עד שהוא הופך לערפל.
צבא של צללים עד לרגע בו הוא נעלם כליל .

לאחר מס' דקות כל הצבא האדיר נעלם ונגוז כאילו מעולם לא היה ואני מוצא את עצמי עומד ערום ועריה מול אותה אישה.

קומתה הקטנה הופכת לגדולה ואילו קומתי כמעט ונוגעת ברצפה.
"כן... רצית לומר?"
"כלום. רק רציתי לבקש את סליחתך."
"בפעם הבאה", היא אומרת "תדפוק בדלת לפני שאתה מתפרץ!"
"כן מלכתי", אני מלמל, יורד על הבירכיים מנשק לכף רגלה.