פנטזיה
מאת dominicus
11 בדצמבר 2006
"לך לחדר ותפתח את המגירה השנייה מלמטה".
"כן, המפקדת".
הוא ניגש בהססנות לחדר, פותח את הארון ואוחז בהתרגשות בידית המגירה. הוא מושך לאט, ועם כל סנטימטר נוסף ניגלה לעיניו אוסף צנוע הכולל שלוש חגורות עור ברוחב משתנה, קיין, צעיף משי, שני זוגות אזיקים וחגורת הצמדה למיתקן. בינו לבינו הוא תמה מתי היא הספיקה להטמין את הפריטים האלו בחדרו. בעוד המחשבות רצות במוחו, הוא שומע את קולה בוקע מהאוזנייה.
"קח את רצועת ההצמדה ואת החגורה הצרה והצעיף ועלה למרפסת הגג."
"כן, המפקדת".
הוא אוחז בפריטים המבוקשים. מזדרז לסגור אחריו את דלת הדירה ורץ במעלה המדרגות. תוך כדי ריצה בהולה, הוא נתקל בשכנה מהקומה שמעליו. הרצועה והחגורה נשמטות מידיו. הוא מתנצל, אוסף בחצי חיוך את השלל וממשיך בדרכו.
דלת הכניסה לגג נעולה. הוא מטפס על הסולם ומצליח להשתחל דרך חור המילוט.
"יפה, פקוד שלי. יש רק בעיה אחת, איחרת בשלוש שניות".
הוא מסתובב ורואה אותה שם, חיוך מתוק על פניה, לבושה גופיה פרחונית וג'ינס צמוד. בידה היא מחזיקה סטופר. בליבו הוא תוהה על כך שלא ציינה בהוראות את פרק הזמן שבו עליו להגיע לגג. אולם מניסיון קודם ברור לו כי אין טעם להתווכח. צריך פשוט לקבל את רוע הגזירה ולקוות לטוב.
"אני מצטער, המפקדת. לא אחזור על כך שוב".
"האם הענקתי לך רשות לדבר?"
"לא, המפקדת".
"מה לדעתך קורה לפקוד לא ממושמע, שאינו עומד בזמנים, ופוצה את פיו כשאינו מתבקש לכך?"
"הוא נענש, המפקדת".
"נכון מאוד. אני אתאים את העונש למהות העבירה".
"כן, המפקדת".
"תתפשט".
"כן, המפקדת".
הוא מניח את הפריטים, מסיר את בגדיו במהירות ונעמד דום לבחינתה.
"יפה. עכשיו אתה מתרגל עמידה בזמנים. יש לך חמש דקות לעלות ולרדת בחדר המדרגות שבע פעמים. אם לא תעמוד בזמנים, העונש ילך ויחמיר."
"אבל המפקדת, השכנה בדיוק פתחה את הדלת. מה יקרה אם היא עדיין מחוץ לדירה, או שמישהו אחר יגיע?"
"האם אני שומעת התבכיינות?"
"לא, המפקדת".
הוא נמתח לדום.
"שלוש ארבע רוץ!"
היא לוחצת על הסטופר והוא מזנק כמטורף.
הוא משתחל דרך חור המילוט, מצליח לרדת אל חלל חדר המדרגות, מסתכל כלפי מטה לראות אם יש אורחים לא קרואים בשטח, מוודא שהכול פנוי, ומתחיל לרוץ במורד גרם המדרגות. ליבו הולם בפראות. המחשבה שאדם שהוא מכיר יראה אותו במערומיו מעוררת בו התרגשות ופחד. אולי יצלצלו לפסיכיאטר המחוזי ויבקשו לאשפז אותי, הוא חושב תוך שהוא מתחיל להתנשף מהמאמץ הפיזי.
חמש פעמים עברו בשלום. בפעם השישית הוא שומע צעדים בקומת הכניסה. הוא עוצר את ריצתו, מאזין. השכן בודק דואר, מתחיל לעלות בגרם המדרגות. הוא מנסה לנחש עד איזו קומה הנודניק ימשיך להתקדם. מזהה את השכן. שיט, דווקא לקומה השלישית?! השכן העיקש ממשיך לעלות למעלה. אין איפה להסתתר! בלית ברירה הוא מתקפל אל פתח המילוט, ממתין לנודניק שיכנס לדירתו. זהו. הדלת נסגרה. הוא קופץ למטה, מסתכל בשעון. עוד ארבעים שניות. אין סיכוי להצליח, אבל את המשימה חייבים להשלים. הוא רץ בטירוף, מדלג בכל פעם מעל מספר מדרגות באחת, מסיים את המטלה ומשתחל אל הגג.
המפקדת יושבת שם כשהסטופר בידיה.
"לא רק שלא שיפרת זמנים, אלא אף פתחת פער. כל הכבוד פקוד שלי, איחרת באחת עשרה שניות".
"המפקדת, היה שכן בחדר המדרגות, חיכיתי שיכנס הביתה".
"האם אתה מנסה לתרץ כישלון?"
"לא המפקדת". (עובר לדום).
"טוב, אם זה המצב, נאלץ לשפר את הכושר שלך. אני נותנת לך הזדמנות נוספת. הפעם תחזור על המשימה שמונה פעמים".
"כן, המפקדת".
האצבע לוחצת על הסטופר והוא רץ. מה זה רץ? טס, מרחף. מתאמץ בכל כוחו. הוא מתנשף, מתחיל להאט את הקצב, משלים את המשימה. שוב מאחר.
"אני מתחילה לחשוד שאתה עושה את זה בכוונה".
"לא, המפקדת. אני פשוט לא בכושר".
"אוקי".
היא ניגשת אליו, בוחנת את בית חזהו החשוף, המתנשף. היא לוקחת את הצעיף וקושרת אותו סביב עיניו. הוא מרגיש את ריח הבושם הפושט בנחיריו. היא אוחזת בזין שלו ומובילה אותו אחריה. בלית ברירה הוא נמשך בעקבותיה עד שמרגיש את ידיו נכפתות אל מוטות קשיחים כלשהם.
היא מפשקת את רגליו, וכל רגל בתורה נקשרת באמצעות חבל. הוא תוהה אם הכינה כל זאת מראש או שמא אלתרה באמצעות מוטות הכביסה שממוקמים על הגג. כך או כך, הוא כפות בידיו ורגליו כשהוא עירום, מתנשף ופרוש איברים. הוא חש את ידה של אהובתו על גבו ובטנו כשהיא מכופפת אותו קדימה. להפתעתו, המתקן זז גם הוא, והוא נותר קשור וכפוף כשישבנו מופנה בשיא הנוחות כלפיה. חגורת ההצמדה נכרכת סביב מותניו ובטנו נצמדת אל קרש קשיח.
"אני מתכוונת להצליף בך חמישים פעם. חשוב שתספור כל הצלפה, כי אחרת נתחיל מחדש. כשאסיים אשאל אותך אם להמשיך לחמישים נוספות. אתה לא חייב להיענות, אבל יהיה נחמד לדעת שאתה מוכן לסבול עבורי".
"כן, המפקדת", הוא פולט. פחד אוחז בו. מעולם לא הצליפה בו מספר כה רב של פעמים ברצף. הוא ממתין, אבל ההצלפה מתמהמהת. מפליא איך השניות נראות כנצח פתאום. מדוע אינה מתחילה בביצוע העונש?
"המפקדת?"
"כן, אהוב שלי?"
הוא מתפלא: האם חזרה בה מהחלטתה?
הצלפה מצלצלת נוחתת על עכוזו.
הוא מתפתל בכאב.
"אחת".
הצלפה נוספת , חזקה ממנה נוחתת מיד לאחריה.
"שתיים".
ההצלפות כואבות במיוחד, והקצב מתגבר. הוא מתאמץ שלא לצעוק, נושך את שפתיו בין שריקות החגורה.
"חמישים, המפקדת", הוא צועק בכאב.
"יפה, פקוד שלי. עמדת בהצלחה במשימה. האם אתה רוצה להמשיך בחמישים נוספות?"
הוא נרעד, לוקח נשימה עמוקה. הכאב בישבן חזק מנשוא, לבטח הוא כבר פצוע ואולי גם מדמם. לפתע שומע את עצמו פולט: "כן, המפקדת. כל דבר בשבילך, המפקדת". הוא מכין את עצמו, ממתין בסבלנות.
הוא מרגיש את המפקדת מתירה את ידיו ורגליו. הצעיף ממשיך לכסות את עיניו. היא מחבקת אותו מאחור ברכות ואוספת אותו אליה, מכסה את גופו הערום בשמיכה ולוחשת באוזנו: "אני לא צריכה שתוכיח לי שאתה אוהב אותי. אני יודעת את זה, אהוב שלי".
"כן, המפקדת".
הוא ניגש בהססנות לחדר, פותח את הארון ואוחז בהתרגשות בידית המגירה. הוא מושך לאט, ועם כל סנטימטר נוסף ניגלה לעיניו אוסף צנוע הכולל שלוש חגורות עור ברוחב משתנה, קיין, צעיף משי, שני זוגות אזיקים וחגורת הצמדה למיתקן. בינו לבינו הוא תמה מתי היא הספיקה להטמין את הפריטים האלו בחדרו. בעוד המחשבות רצות במוחו, הוא שומע את קולה בוקע מהאוזנייה.
"קח את רצועת ההצמדה ואת החגורה הצרה והצעיף ועלה למרפסת הגג."
"כן, המפקדת".
הוא אוחז בפריטים המבוקשים. מזדרז לסגור אחריו את דלת הדירה ורץ במעלה המדרגות. תוך כדי ריצה בהולה, הוא נתקל בשכנה מהקומה שמעליו. הרצועה והחגורה נשמטות מידיו. הוא מתנצל, אוסף בחצי חיוך את השלל וממשיך בדרכו.
דלת הכניסה לגג נעולה. הוא מטפס על הסולם ומצליח להשתחל דרך חור המילוט.
"יפה, פקוד שלי. יש רק בעיה אחת, איחרת בשלוש שניות".
הוא מסתובב ורואה אותה שם, חיוך מתוק על פניה, לבושה גופיה פרחונית וג'ינס צמוד. בידה היא מחזיקה סטופר. בליבו הוא תוהה על כך שלא ציינה בהוראות את פרק הזמן שבו עליו להגיע לגג. אולם מניסיון קודם ברור לו כי אין טעם להתווכח. צריך פשוט לקבל את רוע הגזירה ולקוות לטוב.
"אני מצטער, המפקדת. לא אחזור על כך שוב".
"האם הענקתי לך רשות לדבר?"
"לא, המפקדת".
"מה לדעתך קורה לפקוד לא ממושמע, שאינו עומד בזמנים, ופוצה את פיו כשאינו מתבקש לכך?"
"הוא נענש, המפקדת".
"נכון מאוד. אני אתאים את העונש למהות העבירה".
"כן, המפקדת".
"תתפשט".
"כן, המפקדת".
הוא מניח את הפריטים, מסיר את בגדיו במהירות ונעמד דום לבחינתה.
"יפה. עכשיו אתה מתרגל עמידה בזמנים. יש לך חמש דקות לעלות ולרדת בחדר המדרגות שבע פעמים. אם לא תעמוד בזמנים, העונש ילך ויחמיר."
"אבל המפקדת, השכנה בדיוק פתחה את הדלת. מה יקרה אם היא עדיין מחוץ לדירה, או שמישהו אחר יגיע?"
"האם אני שומעת התבכיינות?"
"לא, המפקדת".
הוא נמתח לדום.
"שלוש ארבע רוץ!"
היא לוחצת על הסטופר והוא מזנק כמטורף.
הוא משתחל דרך חור המילוט, מצליח לרדת אל חלל חדר המדרגות, מסתכל כלפי מטה לראות אם יש אורחים לא קרואים בשטח, מוודא שהכול פנוי, ומתחיל לרוץ במורד גרם המדרגות. ליבו הולם בפראות. המחשבה שאדם שהוא מכיר יראה אותו במערומיו מעוררת בו התרגשות ופחד. אולי יצלצלו לפסיכיאטר המחוזי ויבקשו לאשפז אותי, הוא חושב תוך שהוא מתחיל להתנשף מהמאמץ הפיזי.
חמש פעמים עברו בשלום. בפעם השישית הוא שומע צעדים בקומת הכניסה. הוא עוצר את ריצתו, מאזין. השכן בודק דואר, מתחיל לעלות בגרם המדרגות. הוא מנסה לנחש עד איזו קומה הנודניק ימשיך להתקדם. מזהה את השכן. שיט, דווקא לקומה השלישית?! השכן העיקש ממשיך לעלות למעלה. אין איפה להסתתר! בלית ברירה הוא מתקפל אל פתח המילוט, ממתין לנודניק שיכנס לדירתו. זהו. הדלת נסגרה. הוא קופץ למטה, מסתכל בשעון. עוד ארבעים שניות. אין סיכוי להצליח, אבל את המשימה חייבים להשלים. הוא רץ בטירוף, מדלג בכל פעם מעל מספר מדרגות באחת, מסיים את המטלה ומשתחל אל הגג.
המפקדת יושבת שם כשהסטופר בידיה.
"לא רק שלא שיפרת זמנים, אלא אף פתחת פער. כל הכבוד פקוד שלי, איחרת באחת עשרה שניות".
"המפקדת, היה שכן בחדר המדרגות, חיכיתי שיכנס הביתה".
"האם אתה מנסה לתרץ כישלון?"
"לא המפקדת". (עובר לדום).
"טוב, אם זה המצב, נאלץ לשפר את הכושר שלך. אני נותנת לך הזדמנות נוספת. הפעם תחזור על המשימה שמונה פעמים".
"כן, המפקדת".
האצבע לוחצת על הסטופר והוא רץ. מה זה רץ? טס, מרחף. מתאמץ בכל כוחו. הוא מתנשף, מתחיל להאט את הקצב, משלים את המשימה. שוב מאחר.
"אני מתחילה לחשוד שאתה עושה את זה בכוונה".
"לא, המפקדת. אני פשוט לא בכושר".
"אוקי".
היא ניגשת אליו, בוחנת את בית חזהו החשוף, המתנשף. היא לוקחת את הצעיף וקושרת אותו סביב עיניו. הוא מרגיש את ריח הבושם הפושט בנחיריו. היא אוחזת בזין שלו ומובילה אותו אחריה. בלית ברירה הוא נמשך בעקבותיה עד שמרגיש את ידיו נכפתות אל מוטות קשיחים כלשהם.
היא מפשקת את רגליו, וכל רגל בתורה נקשרת באמצעות חבל. הוא תוהה אם הכינה כל זאת מראש או שמא אלתרה באמצעות מוטות הכביסה שממוקמים על הגג. כך או כך, הוא כפות בידיו ורגליו כשהוא עירום, מתנשף ופרוש איברים. הוא חש את ידה של אהובתו על גבו ובטנו כשהיא מכופפת אותו קדימה. להפתעתו, המתקן זז גם הוא, והוא נותר קשור וכפוף כשישבנו מופנה בשיא הנוחות כלפיה. חגורת ההצמדה נכרכת סביב מותניו ובטנו נצמדת אל קרש קשיח.
"אני מתכוונת להצליף בך חמישים פעם. חשוב שתספור כל הצלפה, כי אחרת נתחיל מחדש. כשאסיים אשאל אותך אם להמשיך לחמישים נוספות. אתה לא חייב להיענות, אבל יהיה נחמד לדעת שאתה מוכן לסבול עבורי".
"כן, המפקדת", הוא פולט. פחד אוחז בו. מעולם לא הצליפה בו מספר כה רב של פעמים ברצף. הוא ממתין, אבל ההצלפה מתמהמהת. מפליא איך השניות נראות כנצח פתאום. מדוע אינה מתחילה בביצוע העונש?
"המפקדת?"
"כן, אהוב שלי?"
הוא מתפלא: האם חזרה בה מהחלטתה?
הצלפה מצלצלת נוחתת על עכוזו.
הוא מתפתל בכאב.
"אחת".
הצלפה נוספת , חזקה ממנה נוחתת מיד לאחריה.
"שתיים".
ההצלפות כואבות במיוחד, והקצב מתגבר. הוא מתאמץ שלא לצעוק, נושך את שפתיו בין שריקות החגורה.
"חמישים, המפקדת", הוא צועק בכאב.
"יפה, פקוד שלי. עמדת בהצלחה במשימה. האם אתה רוצה להמשיך בחמישים נוספות?"
הוא נרעד, לוקח נשימה עמוקה. הכאב בישבן חזק מנשוא, לבטח הוא כבר פצוע ואולי גם מדמם. לפתע שומע את עצמו פולט: "כן, המפקדת. כל דבר בשבילך, המפקדת". הוא מכין את עצמו, ממתין בסבלנות.
הוא מרגיש את המפקדת מתירה את ידיו ורגליו. הצעיף ממשיך לכסות את עיניו. היא מחבקת אותו מאחור ברכות ואוספת אותו אליה, מכסה את גופו הערום בשמיכה ולוחשת באוזנו: "אני לא צריכה שתוכיח לי שאתה אוהב אותי. אני יודעת את זה, אהוב שלי".
