התמחות (1)
מאת קובי
16 בינואר 2007
לקח לי המון זמן להגיע למקום העבודה היום. התיישבתי בתוך הקובייה האפורה שלי, עשרות אנשים כבר מתקתקים במרץ סביבי. העבודה הזאת היא עינוי אחד ארוך ומתמשך. כסטאז'ר, אני נאלץ לעבור על כל הוצאות החברה בחודשיים האחרונים, והיו הרבה כאלו. לאחר מספר שבועות של התמחות, תמי החלה לבקר אותי על בסיס כמעט יומי, בדרך כלל סביב הפסקת הצהריים או סמוך לשעה 17:00, שעה שבה המקום כבר מתרוקן ממרבית יושביו. מיותר לציין שעבדכם הנאמן נשאר לא פעם עד חצות ועד בכלל כדי למלא את מכסת העבודה הבלתי הגיונית שמוטלת באופן טבעי על אנשים חסרי מעמד אמיתי. תמי היא לא אדם של הרבה מילים. הבנתי שהיא משקיעה המון בכושר גופני, ומעבר לזה - ממש כלום. בדרך כלל, אנשים זרים מעניינים אותי רק אם יש להם משהו ממש חכם להגיד, או משהו טוב לתת לי.
תמי בסוף שנות השלושים שלה, והאמת היא שאני ממש מתבייש לשאול אותה בת כמה היא בדיוק, למרות שנראה לי שאני לא טועה. היא גבוהה, לא מאופרת מסיבות מובנות מאליהן (היא ממש - אבל ממש - לא צריכה את זה). על גבול ה- 1.70 מ', ודי אתלטית. בדרך כלל היא מגיעה לעבודה במראה סטודנטיאלי זרוק ביותר (ממש לא כוס התה שלי), נעלי ספורט, ג'ינס וחולצה קצרה. בחורף היא זורקת על עצמה גם איזה מעיל שמושלך בנונשלנטיות על הכסא מיד כשהיא נכנסת למשרד. כמו רובוט, תוך שניות, היא מתחילה לתקתק על המקלדת, כמו כולם, להוריד קלסרים מהמדף ולהחזיר אותם, וכל הבולשיט המשעמם הזה.
הביקור האחרון שלה בקפסולה שלי היה לפני כמה ימים, בשעה שבה רוב המנקות כבר נמצאות בדרך הביתה. הייתי שקוע בקלסר עבה, מנסה לקרוא איזה פתק שאחד ממנהלי המפעל הצמיד לאיזו קבלה. הרגשתי משב רוח קליל ומגע יד סמכותית על הכתף הלא כואבת.
"אתה בסדר?"
"כן".
תמי התיישבה מולי, כמו תמיד, ושלחה אלי מבט בוחן שהזכיר לי את המורה שלי לפיזיקה. שמתי לב שבניגוד לפעמים הקודמות, היא לא בדקה איפה היא יושבת ( - על קלסר ההעתקים של הדואר היוצא, נו באמת). הזזתי את הראש ימינה ושמאלה רק כדי לקלוט שגברת פ. אכן עושה את מה שהיא עושה. מהר מאוד קלטתי שהיא עוקבת אחרי מבטי ומסתכלת ימינה ושמאלה ביחד אתי. בסוף היא תפסה את המבט שלי. ואוו, העיניים שלה כחולות.
"תגיד, כמה פעמים אני צריכה להתיישב מול הפרצוף המחוק שלך כדי שתשים אלי לב?"
"אני שם לב, שם לב, מאוד שם לב", עניתי במבוכה וחיפשתי את הכבוד העצמי שלי ברווח שבין הבלאטות.
"אתה יודע, אתה מזכיר לי חייל בחודש האחרון שלפני השחרור שלו, רע לך פה? קובי, תסתכל אלי".
אה, שיט! ראיתי את המבט של תמי מתמקד בטבלת הייאוש שלי (חמישה חודשים לסיום!). רק מפגר כמוני יתלה כזה דבר על הקיר במקום שהוא אמור לקבל ממנו המלצות.
"חשבתי לנצל קצת יותר מכישוריך, אתה יודע, משהו מעבר לשעות העבודה. תעשה משהו קצת יותר מאתגר, משהו שייתן לך אנרגיות אחרות, אולי אפילו טובות יותר ממה שאתה מקבל באימונים שלך. תמיד נראית לי בחור די ספורטיבי, אז בוא ותעשה משהו קטן בשביל הספורט... Come on, be a sport".
המבט התמה שלי לא הספיק בשביל לקבל הסברים מפורטים יותר. תמי קמה מן השולחן, תפסה את ידיות כסא המזכירה שלי, וגררה אותי כמו סניטארית גסה בבית החולים. היא חלצה את נעליה בדרך שאני הכי מתעב, והניחה את כפות רגליה לצידי. גרביים צבעוניות מצוירות.... המראה הסטודנטיאלי הזרוק התחלף למשהו מוזר: נעלי ספורט שחורות, גרביים מקושקשות ומכנסי ג'ינס. המשרד שלך נמצא בפאקניג תל-אביב ולא בקיבוץ שקמה ב'!
תמי הסירה את המכנסיים וחשפה זוג רגליים מדהימות. מייד לאחר מכן פשטה את התחתונים, שלחצו זוג שפתיים חושניות. מקרוב וללא משקפיים הבנתי שהבוסית שלי עושה ספורט, אלא שכנראה לא מדובר בשחייה. תמיד אהבתי בחורות ישירות ותמי קלטה את זה, או שהיא פשוט כזאת ולא אכפת לה מאנשים אחרים. הייתי הולך על האופציה השנייה.
"אתה יודע מה לעשות".
באופן גולמי ומגושם לחלוטין הסרתי את משקפי הקריאה שלי והנחתי אותם על השולחן. באיטיות מהוססת חפנתי את פלחי הישבן שלה וטעמתי אותה. בהתחלה מעט, ואחר כך מעט יותר. לחיצת ידיים על עורפי סימנה לי להתקדם מהר יותר וכך עשיתי שוב ושוב.
תמי לא אמרה הרבה, אבל הגוף שלה כן. בכל פעם שהרמתי את עיני אליה, תמי הסירה יד אחת מקיר הגבס וגרמה לי לשקוע שוב בין רגליה. חקרתי אותה בסקרנות אמיתית ולמדתי כל פינה חבויה שהתקיימה בה. שרירי הירך של תמי הזכירו לי כל מיני אגדות על נשים חזקות ואת התכנית של לואי ת'רו על בודי בילדריות בארה"ב. ראיתי שיש לה רגליים חזקות מצד אחד, ואלגנטיות מאוד, מצד שני. לו רק היית מתאפקת, תמי...
בתום דקות ארוכות, הרגשתי איזשהו רטט עצור. תמי הצליבה את רגליה על גבי ולחצה אף יותר את ראשי כלפיה. כעבור שניות מעטות הגיעה רגיעה קצרה, שלוש פעימות דופק שחשתי על פני ונשיפת אויר קצרה. תמי הרחיקה את ראשי בשתי ידיה ובעטה בכסא המזכירה שלי. הסתכלתי עליה המום כשהתכופפה להרים את תחתוניה. היא לבשה אותם ואת מכנסי הג'ינס שלה בתנועות נמרצות ומבלי לנתק את מבטה ממני.
"אתה יכול להמשיך במה שעשית. אם אתה רוצה".
הסתכלתי עליה כשיצאה מהקפסולה שלי. קמתי וראיתי אותה נכנסת למשרד שלה, מרימה צרור מפתחות מהשולחן, זורקת על עצמה את המעיל ויוצאת מהאולם. הבטתי על השולחן הרמתי את קלסר הדואר היוצא, שאפתי מהניחוחות שעיטרו את כריכתו והנחתי אותו בארון. נותר לי רק להתפלל שאף אחד לא יחפש אותו בקרוב.
תמי בסוף שנות השלושים שלה, והאמת היא שאני ממש מתבייש לשאול אותה בת כמה היא בדיוק, למרות שנראה לי שאני לא טועה. היא גבוהה, לא מאופרת מסיבות מובנות מאליהן (היא ממש - אבל ממש - לא צריכה את זה). על גבול ה- 1.70 מ', ודי אתלטית. בדרך כלל היא מגיעה לעבודה במראה סטודנטיאלי זרוק ביותר (ממש לא כוס התה שלי), נעלי ספורט, ג'ינס וחולצה קצרה. בחורף היא זורקת על עצמה גם איזה מעיל שמושלך בנונשלנטיות על הכסא מיד כשהיא נכנסת למשרד. כמו רובוט, תוך שניות, היא מתחילה לתקתק על המקלדת, כמו כולם, להוריד קלסרים מהמדף ולהחזיר אותם, וכל הבולשיט המשעמם הזה.
הביקור האחרון שלה בקפסולה שלי היה לפני כמה ימים, בשעה שבה רוב המנקות כבר נמצאות בדרך הביתה. הייתי שקוע בקלסר עבה, מנסה לקרוא איזה פתק שאחד ממנהלי המפעל הצמיד לאיזו קבלה. הרגשתי משב רוח קליל ומגע יד סמכותית על הכתף הלא כואבת.
"אתה בסדר?"
"כן".
תמי התיישבה מולי, כמו תמיד, ושלחה אלי מבט בוחן שהזכיר לי את המורה שלי לפיזיקה. שמתי לב שבניגוד לפעמים הקודמות, היא לא בדקה איפה היא יושבת ( - על קלסר ההעתקים של הדואר היוצא, נו באמת). הזזתי את הראש ימינה ושמאלה רק כדי לקלוט שגברת פ. אכן עושה את מה שהיא עושה. מהר מאוד קלטתי שהיא עוקבת אחרי מבטי ומסתכלת ימינה ושמאלה ביחד אתי. בסוף היא תפסה את המבט שלי. ואוו, העיניים שלה כחולות.
"תגיד, כמה פעמים אני צריכה להתיישב מול הפרצוף המחוק שלך כדי שתשים אלי לב?"
"אני שם לב, שם לב, מאוד שם לב", עניתי במבוכה וחיפשתי את הכבוד העצמי שלי ברווח שבין הבלאטות.
"אתה יודע, אתה מזכיר לי חייל בחודש האחרון שלפני השחרור שלו, רע לך פה? קובי, תסתכל אלי".
אה, שיט! ראיתי את המבט של תמי מתמקד בטבלת הייאוש שלי (חמישה חודשים לסיום!). רק מפגר כמוני יתלה כזה דבר על הקיר במקום שהוא אמור לקבל ממנו המלצות.
"חשבתי לנצל קצת יותר מכישוריך, אתה יודע, משהו מעבר לשעות העבודה. תעשה משהו קצת יותר מאתגר, משהו שייתן לך אנרגיות אחרות, אולי אפילו טובות יותר ממה שאתה מקבל באימונים שלך. תמיד נראית לי בחור די ספורטיבי, אז בוא ותעשה משהו קטן בשביל הספורט... Come on, be a sport".
המבט התמה שלי לא הספיק בשביל לקבל הסברים מפורטים יותר. תמי קמה מן השולחן, תפסה את ידיות כסא המזכירה שלי, וגררה אותי כמו סניטארית גסה בבית החולים. היא חלצה את נעליה בדרך שאני הכי מתעב, והניחה את כפות רגליה לצידי. גרביים צבעוניות מצוירות.... המראה הסטודנטיאלי הזרוק התחלף למשהו מוזר: נעלי ספורט שחורות, גרביים מקושקשות ומכנסי ג'ינס. המשרד שלך נמצא בפאקניג תל-אביב ולא בקיבוץ שקמה ב'!
תמי הסירה את המכנסיים וחשפה זוג רגליים מדהימות. מייד לאחר מכן פשטה את התחתונים, שלחצו זוג שפתיים חושניות. מקרוב וללא משקפיים הבנתי שהבוסית שלי עושה ספורט, אלא שכנראה לא מדובר בשחייה. תמיד אהבתי בחורות ישירות ותמי קלטה את זה, או שהיא פשוט כזאת ולא אכפת לה מאנשים אחרים. הייתי הולך על האופציה השנייה.
"אתה יודע מה לעשות".
באופן גולמי ומגושם לחלוטין הסרתי את משקפי הקריאה שלי והנחתי אותם על השולחן. באיטיות מהוססת חפנתי את פלחי הישבן שלה וטעמתי אותה. בהתחלה מעט, ואחר כך מעט יותר. לחיצת ידיים על עורפי סימנה לי להתקדם מהר יותר וכך עשיתי שוב ושוב.
תמי לא אמרה הרבה, אבל הגוף שלה כן. בכל פעם שהרמתי את עיני אליה, תמי הסירה יד אחת מקיר הגבס וגרמה לי לשקוע שוב בין רגליה. חקרתי אותה בסקרנות אמיתית ולמדתי כל פינה חבויה שהתקיימה בה. שרירי הירך של תמי הזכירו לי כל מיני אגדות על נשים חזקות ואת התכנית של לואי ת'רו על בודי בילדריות בארה"ב. ראיתי שיש לה רגליים חזקות מצד אחד, ואלגנטיות מאוד, מצד שני. לו רק היית מתאפקת, תמי...
בתום דקות ארוכות, הרגשתי איזשהו רטט עצור. תמי הצליבה את רגליה על גבי ולחצה אף יותר את ראשי כלפיה. כעבור שניות מעטות הגיעה רגיעה קצרה, שלוש פעימות דופק שחשתי על פני ונשיפת אויר קצרה. תמי הרחיקה את ראשי בשתי ידיה ובעטה בכסא המזכירה שלי. הסתכלתי עליה המום כשהתכופפה להרים את תחתוניה. היא לבשה אותם ואת מכנסי הג'ינס שלה בתנועות נמרצות ומבלי לנתק את מבטה ממני.
"אתה יכול להמשיך במה שעשית. אם אתה רוצה".
הסתכלתי עליה כשיצאה מהקפסולה שלי. קמתי וראיתי אותה נכנסת למשרד שלה, מרימה צרור מפתחות מהשולחן, זורקת על עצמה את המעיל ויוצאת מהאולם. הבטתי על השולחן הרמתי את קלסר הדואר היוצא, שאפתי מהניחוחות שעיטרו את כריכתו והנחתי אותו בארון. נותר לי רק להתפלל שאף אחד לא יחפש אותו בקרוב.
