דוקרים את הפחד

יש משהו שמטריד אותי בקשר עם אדוני. הוא, בקסמו המיוחד, רוצה כל הזמן לקדם אותי, להביא אותי לריחוף, לרגשות מיוחדים, לראות איך אני מספקת את הנאותיו את רצונותיו ועושה הכול בשבילו - בלי השגות ובלי שאלות, פשוט עושה כי הוא רוצה, כי הוא האדון שלי, כי באמת מגיע לו לקבל ממני התמסרות טוטאלית!

אבל יש לי נקודות תורפה, נקודות של פחד שאני לא יכולה להתגבר עליהן, והנקודה הרגישה ביותר היא המחטים. אדוני הוא חובש קרבי, לא מפחד ממחטים ומדם ויודע להתעסק עימם במיומנות, ועל כך העידו גם הסאביות הקודמות שלו.

אבל אני זה סיפור אחר...

***

התעוררתי לבוקר חדש. קרני השמש חדרו לחדר וחיממו אותי. האוויר היה צח ונעים, המיטה - ריקה. האדון שלי כבר התעורר. הוא ידע שאני זקוקה לשינה המתוקה הזו לאחר לילה מסעיר שהיה לי איתו ולכן יצא בשקט מהחדר ולא העיר אותי. התבוננתי בכרית שלו וחשבתי: הוא כזה מקסים, כל כך דואג לי, מה אני צריכה יותר מזה!

התעטפתי בחלוק המשי הורוד ופניתי למטבח להכין את הקפה של הבוקר. באוויר ריח משכר, חביתות של בוקר. בטח מהשכנים, חשבתי לעצמי. נכנסתי למטבח. הוא ישב שם, האדון שלי, פלג גופו העליון חשוף לגמרי ולרגליו מכנסיים קצרים כחולים.

"בוקר טוב, אישה. את נראית טוב הבוקר. רואים שאת מאושרת", קרץ לעברי. "בואי, אני רוצה לחוש אותך". התקרבתי אליו. הוא הסיט את חלוקי וגילה שמתחתיו אין שיכבה נוספת של בגדים תחתונים. לאחר מכן הוא סובב אותי ובדק את מקום ההצלפות מאמש. הוא העביר את ידו החמה על פסי ההצלפות ובדק שלא נשאר איזור מדמם. לבסוף הוא טפח קלות על ישבני האדום וסגר את החלוק סביב גופי.

"בואי, הצטרפי אלי. ראי מה הכנתי לנו". הוא לא היה צריך להגיד זאת פעמיים. אני זוכה לא רק להריח את החביתות המגרות האלו, גם לטעום אותן! אכלנו, צחקנו, היה טוב. הרגשתי איך אדוני מרוצה ממני שנתתי לו את כולי אמש והוא מודה לי בדרכו המיוחדת על כך.

"אישה שלי, יש לי משהו יפה בשבילך!" טון דיבורו שהשתנה לסמכותי יותר, לא הותיר מקום לספק. הוא מתכנן עלי משהו... "שנינו היום בחופש," הוא המשיך, "אחר הצהרים נצא לעשות חיים, אבל הבוקר אני רוצה לעבוד איתך על משהו". ליבי הגביר את קצב פעימותיו. התרגשות אפפה אותי: מה הוא מתכנן עלי בבוקר היפה הזה?

"אישה, מרגע זה אני מדבר ואת שותקת. אני יודע שיהיה לך מה לומר. אני יודע שתרצי להתפרץ, לדבר, להסביר לי, להתחנן בפני. אני יודע איך תרגישי אחרי שאומר לך את הדברים. אני יודע שאפילו תכעסי עלי קצת. אבל תזכרי מה שאמרתי: את מקשיבה ושותקת. ברור?"
"כן, אדוני", אני עונה בקול רועד.
"יפה. בואי נסיים לאכול נעבור לחדר ושם נדבר".

מוללתי באצבעי את הביס האחרון שנשאר לי מהכריך. לא הייתי מסוגלת לאכול יותר, ההתרגשות והפחד עצרו אותי.

נכנסנו לחדר. כרגיל, התיישבתי על השטיח שלמרגלותיו. להפתעתי, הוא הרים אותי לשבת לידו במיטה. הוא נישק אותי הסתכל עלי חזק בעיניים.

"היום נעבור יחד משוכה שקשה לך מאוד איתה", הוא אמר לי. "הגיע הזמן להתגבר גם על זה". באותו רגע עוד לא הבנתי בכלל על מה הוא מדבר. "לסשן של היום אני קורא: 'דוקרים את הפחד'", הוא המשיך, ואני עדיין מופתעת ולא מבינה. "יקירתי", הבהיר, "היום נתעסק עם המחטים".

המילה "מחטים" גרמה לי לדקירה חזקה בלב, דקירה חזקה יותר מכל מחט. רציתי לענות לו, אך בתנועה מהירה, הוא שם לי יד על הפה.

"ששש... זוכרת מה אמרתי? את לא עונה. מדברת רק כשאני נותן לך רשות. תראי, אנחנו נעשה את זה היום בכל מחיר. את תלמדי להתגבר על הפחד שלך ולאהוב את זה. זה הרבה פחות כואב ממה שנדמה לך וההרגשה אחרי זה עילאית. את תהיי חמה, מתוקה שלי, אני מבטיח לך".

ידו, שהייתה עדיין על פי, התמלאה אט אט בדמעות שזלגו מעיני. פחדתי עד כי יכולתי לשמוע את נשמתי זועקת מבפנים.

"יש שתי אפשרויות", המשיך. "או שאני קושר אותך חזק, את מרותקת לגמרי, אני תוקע לך גאג ומתחיל להעיף ממך את הפחד הזה בדרכי שלי, או שאת נשארת חופשייה ועוזרת לי לגרום לך להתגבר. עכשיו תעני: מה את מחליטה?"

שתקתי, גופי רועד ודמעות זולגות מעיני. הבוקר הזה החל כל כך טוב, לו רק הייתי יודעת מה מחכה לי.

"יקירתי, אני רוצה תשובה". קולו ניתק את חוט מחשבותיי.
"אני לא רוצה להיות קשורה", אמרתי בשקט. "זה יותר מפחיד".
"אמרתי לך, מתוקה, מה שתרצי. אבל אם אני רואה שאת מפריעה לי לעבוד, אני קושר אותך."

"על הגב אישה", פקד. נשכבתי במיטה. לרגע, הפכתי לפסל דומם, ומייד אחר כך התחלתי לרעוד רעד בלתי נשלט. אדוני הכין את חומר החיטוי ואת המזוודה שכה פחדתי ממנה. הוא התיישב לידי ושתי ידיו לפתו את פני.

"יהיה בסדר, את עושה את זה כמו גדולה. אל תשכחי, אם לא טוב לך יש מילת ביטחון. נתחיל לאט במקומות הכי קלים", הסביר.

הוא מרח לי את הזרוע בחומר חיטוי, הוציא מחט שנראתה דקה מאוד, ליטף את המקום צבט אותו ועמד לדקור. אני לא אוהבת דקירות, זה עושה לי רע.

"לא, בבקשה, לא..."
"תנשמי עמוק. תחשבי רק מחשבות טובות."

הרגשתי דקירה חלשה ביותר, ומיד אחריה, אחת נוספת. הוא החדיר את המחט מתחת לעורי בעדינות מופלאה. כך עשה עם עוד כמה מחטים, ואני - רגע בוכה, רגע כואבת, ורגע רוצה לצעוק לו להפסיק. והוא - נהנה לראות אותי מתייסרת בפחדים שלי.

הוא נעצר, הרים את זרועי ואמר: "מגיע לך צל"ש, יקירתי. תראי, כל הזרוע שלך מקושטת עכשיו". הסתכלתי על המחטים האלו שננעצו בבשרי ולא יכולתי להאמין. "היית גדולה, אישה שלי", המשיך. "תראי איזה קישוט יפה עשיתי על הזרוע הזו שלי-שלך. הנה, שברנו יחד את המחסום הזה שלך".

בעדינות מופלאה, הוא הוציא את כל המחטים מזרועי, הרים אותי והצמיד אותי אליו בחיבוק עז. "ההפתעה האמיתית תגיע עוד מעט", שמעתי אותו לוחש באוזני. יש למה לחכות...