מפגש גורלי

פגשתי את החברה הכי טובה שלי מגיל חמש-עשרה באמצע השדרה התל אביבית שלי, כשאני עסוקה בענייני "גדולים". הבטנו זו בזו ומאותו רגע כל העולם התנהל בסלואו מושן. כמו תמונה בתוך פריים, העולם נעצר, ואני והיא נותרנו יחידות בתוכו. הברכיים שלי רעדו. לא ראיתי אותה כ-15 שנה. התחבקנו חזק וצחקתי בהתרגשות. מדהים לפגוש חבר עבר. לא משנה כמה זמן עבר, הליבה שלך פשוט חשופה. בתחילה יש את שיחת ההשלמה: מה עושה, איפה גרה, נשואה-ילדים וכאלה. אני מריצה בראש מהר-מהר את הרזומה הכי מפואר שיש לי באמתחתי, והוא נראה לי כמעט צפוי, הרזומה הזה, לפחות עבורה. (אמנם על אתר הכלוב לא סיפרתי לה לעת עתה...). ואז השאלות הפנימיות שלי מתחילות: האם הגשמתי עצמי? יש לי במה להתפאר? עשיתי דרך? והאם רזומה זה בכלל אינדיקציה למשהו ממשי? ואז הרגשתי את תחושת הבית. האין-גאפ הזה בינינו. החיבור הפנימי האינסטינקטיבי, נטול מילים, נטו רגש. רגש של ילדות, רגש של תום, רגש של זיהוי פנימי עמוק באמת, בלי החרטא של עצמנו כמבוגרים.

"את משוררת, סופרת או שחקנית, נכון?" היא שואלת.
"ואת עדיין מעריצה את דוראן דוראן?" אני שואלת.
"זוכרת איך דיברנו על אהבת חיינו העתידית לבוא ומה הוא עושה בדיוק עכשיו?"
ואנחנו נסחפות ומתעוררות ולא מופתעות, כלל לא מופתעות, רק קרוב, והעבר הכי רחוק, וגעגוע מזוקק, בלתי נגיש למה שהייתי פעם, וחיבה אמיתית לאיך שיצאתי עד עתה.

אמרנו שנשתה קפה, שאראה את הילדים שלה, ואני יודעת שזה לא יקרה. הזיקוקים מפעם כבו. אי אפשר להחיות ילדה נמה. ואין טעם. אני רוצה להשאיר אותה ואותי בתיכון שלנו, צופות בגריז כמעט כל ערב, משוות שדיים ומדברות על בנים. השארתי אותנו שם ונפרדנו בחיבוק חם לשישי הסואן שלי כילדה גדולה. שומעת את דוראן דוראן באוטו והמילים שוטפות את מיתרי הקול לפני הזיכרון.