תורת המישחקים

עוד כשיצאתי לאוויר העולם,
בקושי נושם, תינוק חייכן.
ראיתי מולי פנים מחייכות,
אמא שלי שיחקה בהבעות.

גדלנו זחלנו, הלכנו לגן,
בהמון משחקים שיחקנו גם שם.
תופסת וחבל, שלושה צעדים,
סבתא סורגת וחמש אבנים.

באלף למדנו לכתוב אותיות,
תשבצים, ציורים, ארץ עיר, צוללות.
ובין מריבה למשחק, עם דמעות עד השמיים,
מחלוקות נסגרו עם אבן, נייר ומספרים.

גימל ודלת וזין וחית,
אמת או חובה היה משחק של אמת,
סולמות ונחשים, משחקי קובייה,
כדורגל שיחקנו עם כל השכונה.

בתיכון כבר למדנו משחקים של גדולים,
קלפים, מלחמה, בנות ובנים.
כדורסל, כדור יד, ריקודים ושירים,
איך אהבנו כבר אז כל שנייה בחיים.

לפני שהספקנו לספור עד שלוש,
מצאנו עצמנו עם כומתה על הראש.
ובין דמקה לשש-בש ושמירות וקלפים,
למדנו שיש משחקים אחרים,
שבהם לא מנצחים, רק מפסידים.

ואז חתונה, ילדים, פרנסה,
ופתאום משחקים זו מילה קצת גסה
כי למי באמת יש עוד כוח לרקוד
כשאתה כול הזמן רק עסוק בלשרוד

והיום שנותיי כבר חובקות ארבעים,
בקיא ומנוסה במשחק החיים.
מדי פעם בערב בעת דמדומים,
מסתכל בחלון, בוהה בעלים,
מתגעגע נורא למשחק מחבואים.

אז תגידי לי מותק ותגידי עכשיו,
אם ישנם כה הרבה משחקים שנאהב.
כשיכולת לך לבחור כל משחק ואביא,
למה דווקא בחרת, לשחק עם ליבי.