שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

על ההתחבטות (המדומיינת) שבין "לאהוב אותה" ו"לקשור אותה"

מאת עוזרד​(שולט)     22 במרץ 07 2252
"וכי מה כבר משנה דרך הפעולה מרגע שהתוצאות הן זהות [...]"

(מתוך "פשעי אהבה" למרקיז דה-סאד)

***

בפרפראזה על שם סרטו הידוע של הבמאי הספרדי אלמודובר, "קשור אותי, אהוב אותי", מתלונן אחד ממשתפי הפורומים העוסקים ביחסי שליטה על הדילמה הבלתי אפשרית, לדבריו, אליה נקלע נוכח בקשתה של חברתו שיקשור אותה ויצליף בה, והרי הוא אוהב אותה ואיננו מסוגל לחשוב כיצד יוכל להכאיב לה. לכאורה מדובר בדילמה ממשית, שהרי האהבה מניחה, מעצם מהותה, את עשיית הטוב לאובייקט הנאהב, וכיצד ניתן לכלול במסגרת הטוב הזה את כבילתו של אדם אהוב והצלפה על ישבנו?

אולם עיון מקרוב במקורותיה של ה"אהבה", עשוי להביא אותנו למסקנות שונות בתכלית. אפשר שהתחבטותו הקשה של משתתף הפורום הנזכר היא בבחינת "התחבטות בדילמת קש", והדילמה איננה קיימת כלל. אפשר גם, יתרה מזאת, שעיון במקורות האהבה יגלה שיש דווקא מתאם סביר והגיוני בין האהבה המדומיינת-במהותה לבין ההצלפה הממשית על עכוזה של האהובה.

אם נחזור שוב לאמירה האלמותית של אפלטון ב"משתה" לפיה: "האהבה היא באוהב ולא באהוב", כי אז מתבררת לנו תקפותו של המונח "אהבה". המשמעות הנגזרת מאמירה זו היא, כי האהבה איננה אלא בבחינת מציאות-מדומיינת-היטב של הסובייקט המאוהב, המטיל את התיק הרגשי, הפרטי והארעי שלו על אותו אובייקט נאהב, שחלף באותו רגע מיקרי על פני הסובייקט, אשר הוצף ב"אהבה" ההזויה הזאת. באותה מידה זה יכול היה להיות כל אובייקט אחר.

אם כך, ה"אהבה" איננה אלא בבחינת פאטה- מורגאנה, הזיית קיץ המשתררת לה למשך כל חודשי השנה, "מציאות" מדומיינת לחלוטין מעצם מהותה. ומשעה ש"תקפותה" של זו פגה לה, מציפה את הסובייקט, שהיה עד לאותו הרגע ממש "מאוהב עד כלות", אותה תחושת תימהון ותפלות המוכרת לנו עד זרא, זו המתבטאת באמירה או בתחושה של: "מה אני בכלל עושה עם האיש/ה הזה/הזאת?!". ואז, ככלי אין חפץ בו, אנו נוטשים את האובייקט "הנאהב", זה שעד לפני רגעים ספורים בלבד סבורים היינו כי בלעדיו, חיינו אינם חיים.

לאור פרשנות זו עולה השאלה, מדוע בכל זאת ה"האהבה" עודנה חיה ובועטת, מניעה את חיינו, עיתים משבשת כל תבונה, ועיתים מהווה צומת ראשית להכרעותינו? במקרה זה, כמו באחרים, התשובה לשאלה מצויה בשאלה עצמה, כלומר בעיקר בתחום האפיסטמולוגי שבו נשאלת השאלה. דהיינו, אם הפרכתו המהותית של המושג "אהבה" על ידי אפלטון וממשיכיו מצויה כולה בתחום הדיון הפילוסופי, או אז ההסבר לאופן שבו ה"אהבה" עדיין, ולמרות הכול, שרירה וקיימת בחיינו הממשיים, מצויה כולה בתחום הדיון של ההיסטורי-סוציולוגי- תרבותי.

ואכן, נקודת המבט התרבותית-היסטורית-סוציולוגית מעבירה אותנו באחת לדיון בדיכוי ביחסים שבין המינים, או, ליתר דיוק, באופן שבו מופנמת ההגמוניה ביחסים הללו. אם מנקודת המבט הגברית, האלמנט המכריע מקדמת דנא הוא האימה הקמאית מפני מיניותה של האישה, מיניות הנתפסת בעיני גברים כ"רעב שלא ניתן להשביעו" וכ"בור ללא תחתית ", ואימה זו מתעצמת לנוכח המיניות הגברית התחומה בעין, שמגבלותיה ברורות לגבר, כי אז ניתן להבין את מקורם של המגבלות והאיסורים (הדתיים והחילוניים כאחד) שהוטלו משחר ההיסטוריה על המיניות הנשית.

עד המאה ה-18 מילאו הדתות (אשר יש הרואים בהן המצאה גברית מיסודה) תפקיד הגמוני בהגבלתה של המיניות הנשית, וזאת באמצעות קביעת ימי תענית והתנזרות למיניהם, ימים קדושים שכול תכליתם הייתה לצמצם את המיניות הנשית חסרת הגבולות ולהתאימה ליכולות המיניות של הגבר. כך נתחמה ונכבלה המיניות הנשית שוב ושוב, ולבסוף הוצבה במקום שבו מיניותו של הגבר לא נדרשה לאתגר של ממש - להולדה בלבד. נשים שנתפסו ככופרות בגבול המיני הזה, אלו שמיניותן לא תאמה את הסייגים – הוגדרו כפושעות המאיימות על הסדר החברתי הקיים. הכופרת-בעיקר, המכשפה, הזונה – אחריתן היתה, לרוב, המוקד.

המאה ה-18, המכונה גם "המאה של הנאורות", ראתה את ירידת כוחה של הדת כגורם המעצב את חיי האדם. מעתה לא די היה בעקרונות הדת ובציוויה כדי להסביר ולנהל את חייו של האדם. האנושות תבעה מעתה הסבר תבוני-רציונאלי להתנהלותה. קריסתה של הדת במאה זו, לא רק שכוננה "מאה של נאורות", אלא גם סימנה את תחילתו של העידן "הרומנטי", ומכאן ואילך קיבלה משנה תוקף ההמצאה הגברית החדשה-ישנה הקרויה "אהבה" (או אהבה רומנטית, או התאהבות). קריסתם של המגבלות והאזיקים הדתיים שהגבילו את מיניותה של האישה חייבה את המרתם באזיקים חילוניים, תבוניים לכאורה, התואמים את חילופי העיתים. כי אפילו קרסה הדת, עדיין האימה הגברית הקמאית מפני אותו "בור ללא תחתית" של המיניות הנשית נותרה שרירה וקיימת.

הפתרון החילוני בתכלית לאימה הגברית הנ"ל נמצא כולו בדמות "האהבה" הזאת , אשר כמו הדת, היא כל כולה המצאה גברית. בשם ה"אהבה" נדרשת עכשיו האישה להגביל ולצמצם את מיניותה, ולייחד אותה רק לאובייקט "הנאהב". כך מחליפים האזיקים החילוניים של ה"אהבה" את האזיקים הדתיים של מצוות הדת.

הפנמתה של אידיאת ה"אהבה" כיש ממשי, כמציאות של ממש, כמה שראוי להיאבק עליו, "לחיות או למות למענו", כמה שהוא הקרוב ביותר להיות "טעם חייו" של בן-אנוש - רווחת במיוחד בקרב נשים. מבחינה זו, לפחות, "הקמפיין של האהבה" הוא, קרוב לוודאי, מבצע השיווק המוצלח ביותר בהיסטוריה האנושית. מקסם שווא שהומצא על ידי גברים כדי לענות על פחדיהם, הפך להיות הדבר שנשים רואות בו את טעם קיומן עלי אדמות. נשים כאילו "מתאהבות" "מרצונן" ועל ידי כך לובשות "ביוזמתן-הן" את חגורת הצניעות הסמויה מן העין, ומפקידות את המפתח בידי הבעל, החבר, או המאהב. לעיתים נשים אף טוענות בלהט כי רגש האהבה הוא רגש נשי-אותנטי במהותו, ומאשימות את הגברים בזניחתו ובהמרתו בכזבי העולם הזה. למעשה, הפנמה כוזבת של דיכוי גברי-הגמוני על ידי נשים היא כל כולה של המהות הזאת הקרויה "אהבה".

לאור זאת ניתן לקבוע, כי הדילמה של משתתף-הפורום המובאת ברישא של הדברים הללו, היא דילמת קש, שכן אין כל סתירה בין "קשור אותי" ל-"אהוב אותי ". האזיקים הממשיים שבהם אוזק הדום את הסאבית שלו רק נותנים ביטוי מוחשי לאותם אזיקים וחגורת צניעות סמויים מן העין אשר אותם מקבלת האישה באמצעות אימוץ הכזב של ה"אהבה". למעשה, ה"אהבה" תואמת ככפפה ליד את יחסי האדנות המתקיימים במסגרתו של קשר בדס"מי. ביחסים של שיווין בין המינים, ממילא מתגמד ערכה של האהבה המדומיינת ועולה ערכה של הזוגיות הממשית. לא מפתיע הוא שבסוף שנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת, בשיא פריחתה של התנועה הפמיניסטית, דיברו פחות על "אהבה", ובהתאם לכך, יחסי סאדו-מאזו, כמדומה, היו פחות פופולאריים מאשר כיום. את מקום השיח הכוזב והדכאני של "האהבה" החליף אז הדיון בממשי של הזוגיות הנאותה, זו אשר ראוי להתאמץ ולעמול למענה, והבריות העדיפו לעסוק בפרקטיקות של היחסים בין המינים עצמן. מבחינות רבות, היינו קרובים אז למצב עליו דיבר רולאן בארת: "אותו מצב שבו יש להפריד בין 'להיות מאוהב' לבין 'לאהוב'. משאירים בצד את 'להיות מאוהב' עם פמליית הפתיונות, האשליות, השליטות והרודנויות, הסצנות... ומגיעים לרגש שליו יותר, דיאלקטי יותר, פחות קנאי, פחות רכושני [...]" (2007:263).

אף שראוי היה להמיר את מושג ה"אהבה" (או "לאהוב") אצל בארת במושג "זוגיות" (במקום האבחנה פופולארית שבין "לאהוב" ו-"להיות מאוהב" אליה הוא נדרש), הדברים בכל זאת ברורים. ה"אהבה" הזאת, שכולה דמיון מתעתע, מכילה בארגז-הכלים שלה את כל אותן "השליטות והרודנויות [...]" (שם), אשר ההיגיון הסופי והמוחלט שלהן מתממש אחת ולתמיד, ללא העמדת פנים וללא כחל ושרק, ביחסי שליטה ואדנות של סאדו-מאזו.

ה"אהבה" הזאת נדרשת לחזור ולאשר שוב ושוב את קיומה באמצעות ההתפעמות, הסצנה, הסשן, הדרמה הסדרתית והבלתי נגמרת, וכל אלו באים לידי ביטוי קונקרטי ביחסי שליטה. אידיאל ההתפעמות המתמדת , אשר כל משמעותה היא החתירה הבלתי נלאית אל מה שטרם התנסינו בו - אל חציית הגבולות, אל ה"שערורייתי" ואל הדרמטי - הוא היפוכה של הזוגיות.

***
מקורות:
דה-סאד, ד.א.פ. 2005. "פשעי אהבה". בבל: תל-אביב. (עמוד 52).
בארת, רולאן. 2007. "גרעין הקול". רסלינג: תל-אביב. (עמוד 263).

פיתוי מתוק...​(מתחלפת)
אז ככה...
אני מסכימה איתך שהריגוש באקט הסאדו- מזוכיסטי מביא לתחושה של ריגוש ושל קטרזיס אשר דומה מבחינה רגשית ואפילו פיזיולוגית לתחושת התאהבות ראשונית. אני עדיין לא חושבת שזה פותר את הדילמה שיש לאדם אשר לא מוצא את הריגוש שבהצלפה ובהשפלה (תאמין או לא, אבל לא כולם כמונו) לעשות זאת למושא אהבתו. נכון שהתקופה הרומנטית היוותה באיזשהוא מקום תחליף לתחושת הייחוד הדתית. מקור שתי התחושות האלה הוא ביצר האנושי הבסיסי להתאחד עם כוחות שהם גדולים מה"אני" ולא בצורך גברי לסובלימציה. עוד כמה נקודות למחשבה - בגידה נחשבה ועדיין נחשבת כאקט חמור ביותר גם בקרב גברים ולא רק בקרב נשים. הפחד מבגידתן של נשים בחברות האנושיות מקורו בעיקר מפחד לפגוע באחידות המשפחה על ידי הריון לא רצוי. נוסף לכך, למושא האהבה יש חשיבות מאוד מהותית בהתאהות ולא כל האנשים מתחילים ומפסיקים לאהוב את האחר כהרף עין. גברים יכולים להתאהב ולהמשיך לאהוב במשך זמן רב ואפילו במשך חיים שלמים כמו כולנו. דווקא המצב אותו אתה בוחר לתאר בו האדם מתאהב מהר מאוד ובמשך זמן קצר מאוד מתחיל לסלוד ממושא אהבתו הוא מקרה שאינו נורמטיבי אשר פעמים רבות מעיד על אופי חרדתי ומצריך התערבות טיפולית.
22/03/07 19:20
Josephin​(לא בעסק)
...........
אני לא אוהבת את כל הניתוחים והנבירה, אני רואה את הדברים בצורה מאוד פשוטה וכפי שהם .
24/03/07 10:27
בקרקעית האוקיאנוס​(נשלט)
היסטוריה ופילוסופיה.
אחי - אל תיעלב, אבל אתה קורא יותר מידי רסלינג. :) אמנם סקירה היסטורית - פילוסופית יפה על היחס שבין יחסי סאדומאזו "למושג האהבה", רק שאני קצת מקבל סחרחורת מסקירות היסטוריות - פילוסופית. אני מודע לקסם שבלעשות סקירות כאלה. זה גורם לך להרגיש חשוב ויודע, אינטלקטו - על, המשקיף על העולם ממרום מעמדו שבקץ ההיסטוריה. אבל לרגע נחזור לטקסט שלך: "דהיינו, אם הפרכתו המהותית של המושג "אהבה" על ידי אפלטון וממשיכיו מצויה כולה בתחום הדיון הפילוסופי, או אז ההסבר לאופן שבו ה"אהבה" עדיין, ולמרות הכול, שרירה וקיימת בחיינו הממשיים, מצויה כולה בתחום הדיון של ההיסטורי-סוציולוגי- תרבותי." רגע, רגע, אני לא הבנתי. מי זה הממשיכים של אפלטון? אריסטו? הידידות (הפיליאה האריסטוטלית) שונה שינוי מהותי מהארוס האפלטוני, אולי אתה מתכוון להיידגר וניטשה, אולי קאנט? ובכלל, אצל אפלטון, יש כמה וכמה מודלים של אהבה: המשתה, הפולטיאה ופיידרוס, שלושתם מציגים מודלים שונים של אהבה, ויחסים הרבה יותר מורכבים בין "האוהב לאהוב", והרבה פחות דיכוטומיים מהמשפט שאותו הצגת: "האהבה היא באוהב ולא באהוב". אפלטון בעצמו מתלבט ביחס למושג הארוטיקה ולא מצליח לגמרי להכריע לגביו. אתה קורא מהר מידי, אל תקרא כל - כך מהר. גם אל תקרא כלכך הרבה. תקרא לאט, הכי לאט שאתה יכול. רצוי את אותו טקסט כמה שנים טובות :).
29/03/07 11:48
עוזרד​(שולט)
הערות הכרחיות להקטור
1. האמן לי שממרום גילי אני לא נדרש לטקסטים שהזכרתי במאמר הראשי שלי רק משעה שהללו הופיעו בתרגום עברי בהוצאת רסלינג ( נדמה לי שדווקא טקסטים של אפלטון לא תורגמו בכלל בהוצאת רסלינג ) כשאני למדתי את אפלטון הוצאת רסלינג לא היתה קיימת כלל, ואפילו לא קודמותיה שסללו את הדרך לעבודה המבורכת של רסלינג, כמו הוצאת בבל ועוד. היית מאמין למדנו גם יוונית ??? - מדהים נכון ????!!! - אבל היתה תקופה כזאת 2. אני נמנה על אלו שסבורים שכל מה שבא לאחר אפלטון איננו אלא בבחינת הערות שוליים לאפלטון ( אולי פרט לשפינוזה, היגל וסורל - אבל גם הם מבוססים היטב על מה שחרש היטב אפלטון לפניהם. 3. אתה טועה לצערי בהבנת הנקרא במובן אחד, אני לא דן במאמר שלי במושג "האהבה" אצל אפלטון או פילוסופים אחרים. אני דן במתח האימננטי לכאורה בין "לאהוב" אובייקט מסוים לבין להכאיב לו ( בדיוק ככותרת המאמר " הדילמה בין "קשור אותי לאהוב אותי " ) כדי להפריך את הדילמה המדומיינת הזאת שאלתי את האמירה האלמותית הזאת של אפלטון : " האהבה היא באוהב ולא באהוב " , משום שהיא מסייעת לתיזה שלי לפורר את המדומיין הזה. אבל בשום מקום לא טענתי שהאמירה הזאת ממצה את עמדתו של אפלטון ביחס ל"תשוקה" , אפילו לגבי "אהבה" כי כאמור לא גישתו של אפלטון היא במוקד הדברים שלי.. 4. לגבי "עשיית רושם " - בפוסט התגובה הקצר שלך פי כמה מהמאמר הראשי שלי הזכרת " שמות" רבים פי כמה מאשר במאמר הראשי שלי. ועל זה כבר נאמר " על ראשו של מי בוער הכובע.." - אבל שוב בלית ברירה אני נאלץ להחזיר אותך לענין רום הגיל שלי - האם אתה באמת סבור שבגילי אני עדיין נדרש לעשות " רושם " על מישהו ?????? 5. אני כבר לא זוכר מה כתבת עוד... אבל אני חייב להעיר לך משהו בכנות ומבלי רצון לפגוע יתר על המידה, - אני כותב לך את הדברים הללו מתוך אותה תחושת מיאוס שיש לאדונים כלפי עבדים בבחינת אילו המבזים את המין הגברי...
29/03/07 23:01
Faara​(שולטת)
ואני
לא מבינה בהסטוריה ובזוגיות. לעומת זאת יכולה להעיד על אהבתי לאיש שביקש שאכאיב לו. בתחילה חשבתי שלא אוכל. שאהבתי אליו תמנע ממני להכאיב או לחילופין ההכאבה תקלקל את אהבתי אליו. וראה זה פלא במבחן המעשה אהבתי נשארה כהיתה וגרמתי לאיש לאהוב אותי יותר על ידי הכאבתי לו.
31/03/07 16:58