שפחה ממורמרת
מאת Odem(נשלטת)
8 במאי 2007
כבר שנה - שנה! - שאני לבד, נטולת אהבה. ללא גבר, ללא ריגוש , ללא אתגר זכרי מעניין ששווה להשקיע בו. בכלל, מאז שאני "בקטע" מבחר הזכרים הצטמצם כמעט לאפס. ליתר דיוק, יתכן שמדובר בלא יותר מעשרים גברים שולטים, שמתוכם אולי חמישה שווים שאסיט את ישבני לעברם, ובכלל שלא נדבר על מספר הפנויים מתוכם. וניחא פנויים, אבל עכשיו זה באופנה לנפנף בפוליגמיה! פתאום רובם דוגלים בריבוי שפחות, שחלילה לא נשאר מחוסרות קולר. איזו דאגה לזולת... ממש אלטרואיזם! למה ואיך יתכן שרוב השולטים דורשים פוליגמיה, וכל השפחות מחפשות מונוגמיה? ולמה יש כאלו שמוותרות? ולמה להן להיכנס לשם מלכתחילה? מבחינתי לדגול במונוגמיה ולחיות בפוליגמיה זו הבדידות הכי אכזרית שיש.
לפעמים, ברגעי ייאוש, מרוב חסך עצום בפעילות מינית ובדס"מית, יוצא שעוברת בראשי מחשבה רגעית על סשן חד פעמי כזה, ממש כמו אדון בתשלום רק במילים פחות בוטות ומפורשות. זה כאילו להיסתשן בלי להרגיש, להתמסר בלי לצפות, לכאוב בלי לבכות.
נכון.
בסדר.
זה ממש ריק מתוכן. זו אפילו רמאות!
אבל אולי בכל זאת זה יכול לפצות על חלק מהחסך הצווחני שלי?!
ולפעמים, בתוך כל הייאוש הזה, אני אפילו מאיימת על עצמי בפרישה. כלומר, פתאום מחשבות אימה תוקפות את בדידותי באיומיי מעבר לעולם הונילי. אבל זה כמו לחיות בלי קוקה קולה, כמו להתקלח בחורף בלי דוד, כמו להכין עוגה ולגלות לבסוף שבמקום סוכר שמת מלח, כמו להתחתן עם אימפוטנט, כמו... כמו... כמו משהו שאני לא מאחלת לאף סוטה. ובכלל, האמנם כל הביחד הזה וכל הקוצימוצי יוכלו לפצות על אומללות בחיי הסקס?
על הייאוש אני לבסוף מתגברת עד לנפילה הבאה. ממש לא רואה את הסוף.
אולי כבר הגיע הזמן שנצא (אנו הנשלטות) במחאה?!
"נשלטות לשלטון, ושולטים יפסיקו לסשן בלי חשבון!"
או אולי:
"דום עם שפחתו יחיה, ושפחה באדונים תרבה!"
או שלא....
יאללה, נתפשר על מונוגמיה בריאה ואהבה.
ונתפלל ליום שבו גם הדומים יחפשו אהבה.
איימן!
לפעמים, ברגעי ייאוש, מרוב חסך עצום בפעילות מינית ובדס"מית, יוצא שעוברת בראשי מחשבה רגעית על סשן חד פעמי כזה, ממש כמו אדון בתשלום רק במילים פחות בוטות ומפורשות. זה כאילו להיסתשן בלי להרגיש, להתמסר בלי לצפות, לכאוב בלי לבכות.
נכון.
בסדר.
זה ממש ריק מתוכן. זו אפילו רמאות!
אבל אולי בכל זאת זה יכול לפצות על חלק מהחסך הצווחני שלי?!
ולפעמים, בתוך כל הייאוש הזה, אני אפילו מאיימת על עצמי בפרישה. כלומר, פתאום מחשבות אימה תוקפות את בדידותי באיומיי מעבר לעולם הונילי. אבל זה כמו לחיות בלי קוקה קולה, כמו להתקלח בחורף בלי דוד, כמו להכין עוגה ולגלות לבסוף שבמקום סוכר שמת מלח, כמו להתחתן עם אימפוטנט, כמו... כמו... כמו משהו שאני לא מאחלת לאף סוטה. ובכלל, האמנם כל הביחד הזה וכל הקוצימוצי יוכלו לפצות על אומללות בחיי הסקס?
על הייאוש אני לבסוף מתגברת עד לנפילה הבאה. ממש לא רואה את הסוף.
אולי כבר הגיע הזמן שנצא (אנו הנשלטות) במחאה?!
"נשלטות לשלטון, ושולטים יפסיקו לסשן בלי חשבון!"
או אולי:
"דום עם שפחתו יחיה, ושפחה באדונים תרבה!"
או שלא....
יאללה, נתפשר על מונוגמיה בריאה ואהבה.
ונתפלל ליום שבו גם הדומים יחפשו אהבה.
איימן!
