סאב ספייס

פתאום נפל האסימון. פתאום הבנתי על מה הסערה.
שליטה? כאב? ציות? הערצה?
הייתי שם. ראיתי, חוויתי, ניסית וטעמתי.
ככה לפחות חשבתי.
טעיתי בגדול. סליחה, בענק.

מעולם לא פתחתי בלוג, לא התחלתי שרשור בפורום או פרסום במגזין. זה תמיד נראה לי מיותר.
החיים שלי, היחסים שלי, הבדס"מ שלי - הם שלי ורק שלי.

ופתאום מתחשק לי לצעוק בקול רם. שכולם ישמעו. שלא יהיה עוד מישהו כמוני שיום אחד יתעורר ויגיד - איך לא אמרו לי? איך לא סיפרו לי שעל זה מדובר? איפה אני הייתי כשכל זה התרחש?

כי הרי אם הייתי יודע - הייתי מחפש ביתר שאת. בכל הכוח. הולך בכל שביל והופך כל אבן עד שהייתי מוצא את זה. מוצא אותך.

סאב ספייס.

פעם ראשונה שהייתי שם באמת. פעם ראשונה שאיבדתי את עצמי לדעת. פעם ראשונה שאני באמת ובתמים מתרגש מהלילה, שאחריו מגיע הבוקר, ואולי אראה אותך שוב. שאולי שוב אגיע לאורגזמת הבלבול של הכאב המהול באושר.

המצחיק הוא שפגשתי אותך כל כך במקרה. באותה קלות שפגשתי בך יכולתי לוותר על זה. החלטה ספונטאנית. פזיזה אפילו. שלך ושלי. איזה מזל.

הנסיכה נדיה. יפיפייה שלי. שינית אותי לנצח. אף פעם לא הרגשתי ככה.

אני אפילו לא אתחיל לתאר את הסשן שלנו. לא רוצה שכולם יהיו שותפים לו. לא רוצה שיראו אותי קשור כך, וכפות כך, חסר אונים כל כך. לא רוצה שידמיינו את הסימנים שהותרת על גבי, ישבני, ירכיי, רגליי ומבושיי. לא רוצה שידעו איך חוללת אותי, ביזית אותי, גמרת אותי - ובעיקר איך שנהניתי מזה.

כנראה שהסוד בשליטה טמון, כמו שאמרת, ביכולת להיות רע כשאתה בעצם טוב. ביכולת להצליף וכמעט במקביל ללטף, לנשוך ולנשק, להשפיל ולהלל.

יום אחרי... הגוף עוד כואב, הפטמות עוד צורבות, נשארו סימנים על הגב, התחת עוד זועק לשמיים.
אבל הלב, הלב מתפוצץ מאושר מהול בגעגוע.

אני מרגיש כאילו נכנסה בי רכבת, פיזית ונפשית. ואני כבר מת לעמוד על הפסים ולחכות לעוד.

מוזר, אבל אני באמת באמת באמת באמת מתגעגע אלייך.

שבוי. שלך.