חייו מותו של בודהה

לו הייתי בודהה. אולי אני באמת בודהה. אנשים עולים אלי לרגל. אם אני חושב על זה ככה אני כולי מכוסה זהב. עשוי מזהב. לשבת עם רגליים משוכלות ובשלווה, כמו שאני. אנשים יבואו להתפלל ואני אגשים את משאלותיהם. איזו פנטזיה מטורפת להיות בודהה. יכול להיות נחמד. אבל לפעמים יבואו גם הגנבים שירצו את הזהב שלי וישאירו אותי ללא כלום. וללא כיסוי מוזהב. חסר ערך. אני מתחיל לחשוב שאולי ה"בהלה לזהב" בארה"ב במאה הקודמת התחילה בכלל בגללי. כתוצאה מהרדיפות אחרי נאלצתי לרדת ולהתגורר מתחת לאדמה.
למען האמת כל מכרות הזהב שיש זה בעצם נסיונות של אנשים לחפש אותי ללא הצלחה וכל מה שנשאר זה רק ה"חורים". אני מניח שאם לא היו אנשים שהיו רוצים לפגוע בי לא הייתי חופר לעצמי את רשת המחילות הזאת מתחת לאדמה. אני בודהה במנוסה. ככה החיים שלי. חיי בודהה אינם כמו הזהב שמהם הוא עשוי. ללא ספק. אני יודע שאני שבלוני.
מתי כבר תבוא גברת בודהה? אתה מסתכל עלי כאילו אני לא אני. כאילו רק אתה רואה אותי בודהה ואולי זה באמת מה שאתה רואה. אבל לא אכפת לי. בואו נחזור לאהבה שלי.
(שקט)
היה מעניין?! האם זה אומר שאין לי לאן לחזור? בטח כבר ניחשתם… כן כן… האמת היא שאני מת כבר מזמן. זה כבר לא נוגע לי. לפחות ממעמקי האדמה אפשר לומר שבמותי חזרתי אל המחילות שיצרתי בעצמי. כנראה שרק באהבה אתה רואה איך אתה משתנה (או אחריה).
אנשים מתגלגלים בגלל זה לכל מיני דברים משונים. צורות מוזרות. אני מסתבר - הפכתי לבודהה.