121 יום - מעין פרק א'

הטעות הגדולה, החטא הקדמון, הייתה ההחלטה להיכנס כשותף לדירה יחד עם דנית. זאת הייתה טעות, כי לא מערבבים שמחה בשמחה, וכשנכנסים לגור עם שותפה צריך לחשוב על דברים אחרים מאשר על איך שהחזה שלה נראה מבעד לחולצת טי שירט, ועל הריח מן השיער שלה אחרי שחפפה את הראש. אבל ברגע שפתחה לו את הדלת באותו יום, הוא ידע שזהו זה.

עדי היה בתחילת השנה השנייה לתואר במשפטים. בשנה הראשונה הוא גר עם עוד שני שותפים בדיזינגוף. כשנכנס לדירה חשב שהוא הולך לכבוש את ת"א, שלושה צעירים פרועים במרכז עיר החטאים. אבל אחרי שנה בדירה מטונפת, עם שני בחורים שלא יודעים איך נראה מטאטא, שומעים מוזיקה בלתי נסבלת בשלוש בלילה, ומאחרים בקביעות עם החשבונות, החליט שנמאס לו. הוא לקח דפים מאגודת הסטודנטים, והתחיל לחפש.

אתם יודעים איך זה. הדירות הזולות - מגעילות, הדירות הסבירות - יקרות בטירוף, הדירות הנוחות - רחוקות מהעיר, וכל זה לפני שהתחלנו בכלל לדבר על השותפים. עדי הסתובב בחורים קטנים וטחובים בכל רחבי העיר, פגש שותפים פוטנציאליים תימהוניים ושותפות פוטנציאליות אובססיביות לניקיון. כבר די נמאס לו, הוא רצה למצוא משהו סביר, לחתום ולהיכנס, מה גם שהחוזה בדירה הקודמת עמד להסתיים.

אבל כל זה היה תירוץ, כמובן.

עדי ניסה לשכנע את עצמו שהוא לוקח את הדירה כי היא במיקום מצוין, מה שלא היה לגמרי נכון; בגלל שהחדר גדול, מה שלא היה מדויק; בגלל המחיר (שבסך-הכל היה די מופקע); בגלל שנמאס לו כבר לחפש, מה שהיה נכון אבל לחלוטין לא רלבנטי. הכול קשקוש. הוא לקח את הדירה, כי כשדנית פתחה לו את הדלת באותו יום, גבוהה, ושזופה, לבושה שמלת כותנה דקה עם כתפיות צרות, שלידן הבהיקו באדום רצועות החזייה – הוא נדלק עליה מיד.

דנית הייתה אדיבה, אבל קורקטית. הראתה לו את הדירה (החדר שלה, היה אגב, היה גדול פי שניים משלו, וגם עם שני חלונות ומרפסת, אבל למי היה אכפת), אמרה כמה מילים על בעל הבית. עדי הלך אחריה, משתדל בכל הכוח להסתכל על הקירות, החלונות, מצב האמבטיה, ולא על הכתפיים החשופות והשמלה הצמודה. הוא ניסה ליצור את הרושם כאילו הוא בודק, חוכך בדעתו, מתלבט, אמר לה שהוא צריך לחשוב.

"אין בעיה, אבל תראה", היא אמרה כמעט בהתנצלות, "אני צריכה להחזיר תשובה לשלושה שכבר מעוניינים, אז אני חייבת לקבל תשובה עד שמונה בערב".
"בסדר", אמר, "גם אני צריך לראות עוד כמה דירות", הגניב עוד מבט למחשוף, ויצא.

זה לקח לו בדיוק חמש דקות של הליכה ברחוב. את מי אני מרמה, אמר לעצמו, הרי אני לא הולך לראות אף דירה אחרת. הוא שלף את הסלולארי בכוונה להתקשר, אבל ברגע האחרון נמלך בדעתו. הסתובב על עקביו, והתחיל לחזור בכיוון הדירה. הוא רצה לראות אותה שוב. באמצע הדרך תפס שהוא מתחיל לרוץ, והאט, מנסה לשמור על מינימום שליטה עצמית.

כשפתחה לו את הדלת, היא אפילו לא הייתה מופתעת מן החזרה המהירה. "חשבתי על זה", ניסה להסביר, "והחלטתי, שבעצם, כשחושבים על זה...", וכו' וכו'.

"בסדר, אפשר לחתום אם ככה על חוזה", היא אמרה, והוליכה אותו אל הסלון.
"חוזה", לא הבין לרגע, "לא מול בעל הבית?"
"אני בעלת הבית", היא חייכה. "ההורים שלי קנו לי את הדירה כמתנה ליום-הולדת עשרים. אתה תהיה דייר משנה".

עדי התיישב, מגמגם משהו על הנוף מן החלון. משתדל להסתיר את התרגשותו כשהתבונן מאחור בגופה נעלם לתוך החדר, להביא את הנייר. בין לבין הספיק לחשוב במהירות, ולקלל את עצמו. מה הטעם בלקחת שותפה כוסית עם גוף פיצוץ? כאילו, זה שהיא הולכת להיות שותפה שלי אומר שהיא הולכת לשכב אתי? ואולי בכלל יש לה חבר, מה שדי נראה הגיוני. אבל הגוף שלה, ריח השמפו שנדף משערה, משהו בגוון שבעיניה גרם לו לרצות אותה מיד. המחשבה על כך שיצטרך לעזוב את הדירה ולהשאיר אותה שם לבדה, הייתה פשוט בלתי נסבלת. הוא רצה להיות אתה.

היא חזרה, התיישבה על הספה, והראתה לו את החוזה. הוא היה די דרקוני, עדי היה יכול להבחין בזה מיד גם בלי ההשכלה המשפטית שלו, ומבעד לענני הבושם הדקים שעטפו אותה: החוזה התיר לה להעיף אותו מן הדירה בהתרעה של עשרים יום, בעוד שלו לא ניתנה שום אפשרות יציאה לשנה שלמה; והתשלום היה שלושה חודשים מראש.

לרגע תפס את עצמו, ניסה להתעשת. בסך-הכול בחורה, אני לא יכול לתת לה לעשות מה שהיא רוצה. "תראי", אמר לה, "אני במקרה סטודנט למשפטים, אני מבין קצת בדברים כאלה. זה קצת, איך אומרים, חד-צדדי, החוזה הזה".

להפתעתו, היא חייכה. חיוך מקסים, שגרם לו להיזכר לרגע בסקארלט ג'ונסון ב"אבודים בטוקיו". "אני מתנצלת", היא אמרה, "יש לי ניסיון מר עם שותפים. אתה לא חייב לקחת את הדירה, אני מאוד אבין את זה, אבל אני מצטערת, אני ממש לא יכולה להתפשר על זה".

עדי חשב קצת, ואמר: "את יודעת מה, אני מסכים לחודשיים מראש, נראה לי סביר בסה"כ".
היא החזירה אותו חיוך קטיפתי, והזיזה את השער שנפל על פניה: "אני מצטערת, זה חייב להיות שלושה חודשים, אתה חייב להבין אותי".

נו טוב, עדי עשה עם עצמו סשן מהיר של שכנוע עצמי. הדירה נחמדה, ובסה"כ הבחורה נראית הגונה, זאת אומרת זה לא שהיא רוצה לתחמן אותי או משהו כזה, היא פשוט דואגת לדירה שלה, היא לא רוצה להסתבך, אפשר להבין אותה, אני במקומה... וכו', וכו' וכו'.

הוא לקח את העט וחתם.

**

כמה ימים לאחר מכן, ביום שבת, נכנס עדי לדירה. דנית מסרה לו יום קודם את המפתח, התנצלה על כך שלא תהיה במשך היום ולכן לא תוכל לעזור לו בכניסה, אבל תחזור בערב. במשך כל היום עשה הובלות הלוך ושוב עם פיז'ו 205 שלקח מחבר, מעמיס ופורק ארגזים, ובאחת-עשרה בלילה נכנס לחדר שלו, סגר את הדלת, ונחת על המיטה. הוא נעץ מבטים בתקרה, תוהה אם יהיה מסוגל לגרור את עצמו למקלחת, כששמע את דלת הכניסה לדירה נפתחת. הוא שמע אותה סוגרת את הדלת, אחר-כך נכנסת ויוצאת מן השירותים, אחר-כך נכנסת לחדר שלה, ומשם למקלחת. אחרי כמה שניות שמע את המים, ועצם את העיניים, מדמיין את גופה מתחת לזרם, ומבלי משים שלח את ידו לתוך המכנסיים. הוא חשב לצאת, לחכות לה בסלון כשתצא מן המקלחת, להגיד לה שלום, אבל עם הבגדים המטונפים והזיעה - לא רצה שכך תראה אותו ביום הראשון שלהם בדירה ביחד. קצת אחר-כך שמע את דלת האמבטיה נפתחת, ואת צעדיה - מתקרבים לדלת, ואחר-כך דפיקה. עדי הוציא בבהלה את ידו מן המכנסיים, התיישב על המיטה, וקרא לה שתיכנס.

היא הייתה לבושה לשינה - שרוואל דק, טי-שירט, שערותיה לחות, רגליה יחפות; המראה הכי מרושל בעולם, אבל באותו רגע נראתה לו יותר סקסית מכל דבר שראה בחיים. היא התעניינה לדעת איך עבר יום ההובלות, וביקשה רשות לשבת על המיטה.

"היה אחלה", אמר, בנונשלאנטיות עד כמה שאפשר. "אין דבר טוב יותר לכושר מאשר לסחוב שלושים ארגזים שלוש קומות למטה וארבע למעלה". היא צחקה. "אני הייתי במסיבה עכשיו, דווקא", היא אמרה, "לא בדיוק מסיבה", תיקנה את עצמה. "סתם, כזה, הרבה חברים, על גג לא רחוק, והיה שם מישהו - שחבל על הזמן".

היא המשיכה וסיפרה, בפתיחות שהדהימה את עדי, על אותו מישהו, שהיה לו גוף מדהים, ופנים של בראד פיט, והוא מנשק -

"מה, כבר הספקתם להתנשק", פלט, כאילו בגיחוך. "אתם זריזים".
"כן", היא אמרה, "הלכנו לים אחרי זה, ואתה יודע. כבר מזמן לא התנשקתי ככה עם מישהו. יאו, איך שהוא יודע לנשק, ואיך שהוא יודע לגעת..."
"מה, שכבתם?" אמרתי בלי לחשוב.
"מה פתאום", היא צחקה. "סתם, אתה יודע."

עדי הרגיש שפניו בוערים. המחשבה על כך שאת השפתיים האלה רק לפני שעה קלה נישק מישהו, ואת החזה הזה, שניצב לו כל-כך קרוב אליו, רק להושיט את היד ולגעת, מישהו ליטף ממש לא מזמן, הוציאה אותו מדעתו. אבל לא רק זה – מישהו שפגשה היום, כלומר: היא מכירה אותו פחות זמן מאשר את עדי עצמו...

"ומה אתך", היא שאלה. "יש לך מישהי עכשיו?"
"לא, לא ממש, בדיוק היה משהו ונגמר", שיקר. כבר חצי שנה שלא היה עם בחורה.

"חבל, אתה בחור נחמד", היא אמרה, ובתנועה עייפה מתחה את שתי ידיה מעל ראשה, ושקעה אל המיטה, שכובה עליה פרקדן, עיניה בתקרה. הטי-שירט זז למעלה, וחשף בטן שטוחה, וחלקה, ועדי הרגיש שהוא צריך להחזיק את עצמו, כל כך קרוב אליה, שלא להתנפל על גופה. ואז היא אמרה:

"תראה, אני רוצה שתבין משהו. אני מכירה את זה, כי כבר היו לי כמה שותפים, ואני יודעת שאני נראית טוב, ואני יודעת שאני מתנהגת, מדברת ומתלבשת בצורה חופשית מאוד, וזה יכול לשדר מסרים סותרים. אבל הייתי רוצה שלא תתבלבל, יש אצלי קו ברור בין דבר לדבר, בסדר?"

"ברור", אמר, מבולבל.

"אני בטוחה שנסתדר מצוין", היא חייכה את חיוך-סקרלט-ג'ונסון שלה, קמה לאיטה ויצאה מן החדר, מפטירה "לילה טוב".

עדי נעל אחריה את הדלת. את המשפט האחרון שלה, כאילו לא שמע. באותו רגע לא יכול היה לחשוב על כלום, חוץ מעליה, שוכבת על המיטה שלו, והוא גוהר מעליה. הוא ידע שאין דבר שהוא רוצה יותר בעולם חוץ מלגעת בה.

***

בשבוע שלאחר מכן לא זכה עדי לראות אותה הרבה. מבטים חטופים כשהייתה מדדה בבוקר לתוך המקלחת, לבושה בטי-שירט ארוכה, המכסה בקושי על תחתונים שמתחת; דיאלוגים קצרים ותכליתיים בערב, במטבח; שיחות חטופות בסלון, לפני שהייתה פורשת לחדר שלה. עדי ניסה להתקרב אליה, ליצור תחושה של אינטימיות, או לפחות ידידות, אבל זה לא התאפשר. היא שמרה על יחס קורקטי: תמיד נעימה, תמיד חייכנית, אבל לעולם שומרת מרחק. לקח לעדי כמה שבועות לקלוט שהוא מקדים את בואו הביתה כדי לראות אותה, גם אם לא ידע את לוח הזמנים שלה, ולא ידע אם ערב ארוך מול הטלוויזיה יסתיים במראה חטוף שלה, נכנסת לבית ומיד חומקת לחדרה לישון. בשיחות הבוקר היה מנסה לברר אתה בעדינות את קורות הלילה שלפני: מה עשתה, עם מי הייתה, אבל המידע הלאקוני שמסרה לא אפשר לו להפיג את הספקות. את אוהד, אותו אחד עם הלוק של בראד פיט, הזכירה עוד כמה פעמים. הוא לא העז לשאול אותה שוב האם קרה ביניהם משהו; בשאלות עקיפות, אגביות לכאורה, היה מנסה לברר את המידע. בהדרגה היה מוכן להודות, כלפי עצמו, שמבלי להכיר את אותו בחור, ומבלי לדעת אם קורה שם משהו, הוא מקנא בו עד אימה.

לבסוף, לאחר עוד ערב מתסכל מול הטלוויזיה, נאלץ להודות שהוא התמכר אליה. ככל שחשב על העניין, אמנם, לא היה מסוגל להחליט האם מדובר בהתאהבות, או שמא בתשוקה גופנית גרידא; האם הוא מעוניין בה כאדם, או כשותפה נחשקת לסקס. הוא רק ידע שהוא כמה אליה, לריח גופה, למראה פניה, ללשון שלה כשהיא מלקקת כדרך אגב פירור של לחם מן השפתיים. ככל שההזדמנויות שנקרו בפניו לצפות בה מעטו, כך גברה התשוקה שלו אליה; לרגעים חשב שמא היא עושה את זה בכוונה, מונעת את מראה גופה ממנו רק כדי לתסכל אותו. אחר-כך היה מוחק את המחשבה המטופשת ממוחו: הבחורה עסוקה, מה יש? תמצא כבר לעצמך חיים.

פעם אחת בלבד נגע גופו בגופה. זה היה בערב, בפתח האמבטיה. הדלת הייתה פתוחה, הוא בא מן המסדרון, וכמעט התנגש בה כשיצאה משם. לרגע קפא במקומו, והיא, כדי לצאת, הייתה צריכה להיצמד אליו לרגע קט. הוא הפסיק לנשום לרגע; היא נראתה שלווה לגמרי, מביטה ישר בעיניו כשחלפה על פניו, ושנייה אחר-כך נעלמה בחדר.

עדי נכנס לאמבטיה, נעל אחריו את הדלת, והחל לאונן כמו מטורף, לא מסוגל להסיר מעיניו את מראה גופה.

****

ערב אחד חזר הביתה, ומצא את דנית כבר בבית, אירוע נדיר בשעה הזאת, יושבת על הספה בסלון, לבושה מכנסי ברמודה וטי שירט, רגליה העירומות פשוטות לפניה על השולחן, מעיינת באגביות בעיתון הפרוש על ברכיה. עדי החסיר פעימה.

"מה העניינים", אמר לה, והתיישב על הספה השנייה, זורק בנונשלנטיות מעושה את התיק שלו על הרצפה.
"אחלה", היא החזירה לו, בנונשלנטיות הרבה יותר אותנטית.

הוא ניסה לפתוח אתה בסמול טוק, מנסה לנצל את הזמן היקר אתה כדי למשוך את תשומת לבה, להתקרב, אבל היא נענתה לו בתשובות לקוניות, תמציתיות, כאלה שלא מאפשרות לפתח שיחה. תמיד ידידותית, תמיד מנומסת, תמיד מרוחקת. עדי השתדל לא לנעוץ מבטים ברגליה החשופות, אבל נראה שכשל, כי ברגע מסוים דנית פנתה אליו.

"אני מושכת אותך, נכון?"
עדי נשנק, מחליף צבעים. הוא ניסה לשחק אותה קול. "למה", שאל.
"אתה כל הזמן נועץ בי מבטים. עכשיו, למשל. במיוחד ברגליים שלי. וגם קצת בחזה".
עדי הרגיש גלי חום עוטפים את פניו.
"את בהחלט נראית לא רע", אמר לבסוף, מנסה לשמור על נימה קלילה.
"תפרט לגבי הלא-רע", היא אמרה.
"אוקיי", עשה את עצמו מגחך. "יש לך רגליים" - התקרב אליה מעט, כעת משניתן לו התירוץ – "נחמדות"; "פנים - בסדר גמור. חזה – "
"רק נחמדות?" היא קטעה אותו.
"נחמדות מאוד".

דנית קמה ממקומה, ולאט ניגשה אליו. היא עמדה כמה שניות מעליו, ואחר התיישבה על שפת השולחן, מולו.

"זה באמת מה שאתה חושב? חבל".
"למה חבל?" אמר.
"היית רוצה לגעת?"
"לגעת במה", התחכם.

היא לא התייחסה. המשיכה להסתכל לו בעיניים.
"לא הייתי מתנגד", אמר לבסוף, מנסה לשמור עדיין על שליטה, אבל פוחד להפסיד את ההזדמנות לאושר הגדול שנקרה בדרכו. למטה, בתוך מכנסיו, חש במשהו מתעבה וצומח.
"אני חושבת שזה לא מספיק". היא קמה ממקומה.
"רגע", אמר.
"מה רגע?"
"אוקיי, בסדר, הן – מושלמות".
"מושלמות? הרגליים שלי מושלמות?"
"כן". עדי היה מודע לכך שכבר אינו מסוגל לשמור על הנימה הכאילו-אדישה בקולו.

דנית שתקה כמה שניות. ולבסוף:
"אתה נמשך אליי?"
הוא רצה לתת תשובה מתחכמת, אבל לא היה שום טעם:
"כן".
"מאוד?"
"די הרבה".
"מאוד?"
"כן".
"אתה רוצה לזיין אותי?"
"לא הייתי מתנגד".
"אתה רוצה לזיין אותי?"
"כן".
"ברמה של אחד עד עשר, כמה אתה מחורמן עכשיו?"
"שתים עשרה."

היא חייכה, יותר לעצמה מאשר אליו. לקום אליה, אמר לעצמו עדי, לאחוז בה בכוח ולנשק אותה. להשכיב אותה על הספה, לדחוף את הלשון לפיה, לא לתת לה לזוז, להראות לה מי הגבר כאן, להרים מעליה את החולצה, לשים את הפטמה בין השיניים ולנשוך - - -

היה נדמה כאילו שניות ארוכות חלפו. עדי התקרב אליה. מהיכן שהוא גייס את שאריות אומץ שנותר לו, ושלח יד ללטף את שערה. אבל הוא לא הגיע לשם. לפתע היא קמה ממקומה, וחזרה בתנועה חדה לשבת על הספה. הטון שלה חזר פתאום להיות "רגיל". כבר לא אותה נימה מפתה, אבל ידידותי מאוד.

"זה מגרה אותי", אמרה, ורעד של תקווה עבר בגופו. אבל אז היא המשיכה.
"מגרה אותי לדעת שאתה חושק בי, שאתה מת לגעת בי, בזמן ששנינו יודעים שאני לא אתן לך".

היא אמרה את הדברים בטון רגוע לגמרי, בכנות מלאה, באותו טון בו הייתה אומרת אותם, נניח, לחברה הכי טובה שלה.

"אני יודעת שאני נראית טוב. אני יודעת שמאז שאתה כאן אתה לא מפסיק לפנטז עליי. אני יודעת שבלילה אתה מאונן בזמן שאתה מדמיין את עצמך אתי. וזה מגרה אותי. זה מגרה אותי להרגיש כל-כך נחשקת, וכל-כך בלתי-מושגת. אני יודעת גם שזה מגרה אותך. וכמה שאני יותר אתסכל אותך, כמה שאהיה יותר בלתי-מושגת עבורך, ככה אתה תהיה מגורה יותר. אין לך מושג כמה אני נהנית מזה".

היא קמה ממקומה.

"אני הולכת עכשיו לישון, ואתה תלך עכשיו לחדר שלך, ושוב תפנטז עליי. אתה תרגיש מושפל אחרי מה שאמרתי לך עכשיו, אבל לא תהיה מסוגל להתאפק. אתה תשכב במיטה, תדמיין את הגוף שלי. אתה תחזיק בכוח את הסדין ותנסה שלא לגעת בעצמך, אבל בסוף תישבר. וברגע שתתחיל לנגוע בעצמך, תנסה להפסיק, תנסה שלא לגמור, תנסה לשמור על הכבוד העצמי שלך, אבל לא תהיה מסוגל. כי בחיים שלך, מעולם, לא היית מגורה כמו שאתה עכשיו".

מייד אחר-כך נעלמה לתוך חדרה.