הוא כבר לא

הוא בטח לא חושב עלי,
לא שומע את הצלצול העיקש שלי,
ולא רואה את המכתבים שנשלחים אליו בזה אחר זה.
הייתי כמו כל הבנות שהיו לו בעברו,
עוד אחת שזכתה לשהות במחיצתו,
מעריצה שמחפשת אחריו,
הולכת אחריו
באש ובמים,
נפגעת,
נרמסת,
בוכה,
וחוזרת אליו,
אל החיבוק ואל הכאב האין סופי.

ידעת לגעת בחולשות שלי ופרטת עליהן.
חיכית לטעויות שלי, ארבת להן בפינה.
וכשהן הגיעו, מי כמוני יודעת
עד כמה זה כאב.
ושבתי אלייך תמיד למרות הכול.
שבתי אל הלא נודע,
אל הפחד.

והם שאלו אותי "למה את חוזרת?"
והם ניסו לגרום לי לעזוב,
אבל אתה, חכם שכמותך, ידעת תמיד איך להשיב אותי אליך,
והשתמשת בזה תמיד בלי להתבלבל בכלל,
ולקחת אותי שוב,
מושפלת,
כנועה,
ופוחדת.

נשארתי איתך עד כמה שיכולתי לספוג.
באמת שרציתי וניסיתי שלא לאכזב.
אבל קשה היה
וכואב מדי בשבילי.

אז הלכתי בסוף. למרות שצעקת ואיימת
והבטחת שתכאיב,
הלכתי ומצאתי אחר במקומך.

קמתי מהמיטה והבטתי בגבר השוכב לצידי,
הוא לעולם לא יידע את מה שמסתתר בתוכי,
עד כמה אני משתוקקת לחוש שוב בכאב, בהשפלה.

אבל
אתה בטח לא חושב עלי כבר,
ולא שומע את הצלצול העיקש שלי,
ולא רואה את המכתבים שנשלחים בזה אחר זה.
אתה בטח עם אחרת.