פיפי-פרס
מאת HARMONY
5 ביולי 2007
עברו כמעט שנתיים מאז שהוא פרסם כאן את "אילוף הסוררת", הסיפור שתיאר את תחילת התהליך ששינה את החיים שלנו, את הזוגיות שלנו, ושהפך אותנו למה שהמכרים מכנים "הרמוניה בהתגלמותה". הפעם הגיע התור שלי לשתף ולהכניס אתכם פעם נוספת להצצה נדירה לתוך הבית שלנו.
בשנתיים האחרונות התחלתי לבנות את הקריירה העצמאית שלי. אני עובדת עם אנשים והמומה כל יום מחדש מהסיפוק והאושר שיש לי מהעשייה הזאת, ועוד יותר מהמידה שבה אני מחכה לחזור כל יום הביתה, לקן האוהב וההרמוני שיצרנו ביזע ודמעות (תודה לאל שלא בדם...).
צהריים. אני בהפסקת קפה בין פגישות עבודה. צלצול התראה של SMS - הוא שואל איך נראה המשך היום שלי. אני עונה לו שבערך ב-17:00 אני מסיימת את הפגישות ונוסעת ישר הביתה. התגובה המיידית שלו – "תחכה לך בבית הפתעה".
הסקרנות מציפה אותי. אני מתאפקת קרוב לשעה ואז שולחת עוד הודעה, מנסה לסחוט ממנו בעדינות איזה רמז קטנטן. עובר נצח (או אולי אפילו איזה שבע דקות) ואני מקבלת תשובה: "ילדונת סקרנית שלי, הרמז שלי בשבילך הוא, שתקני שני בקבוקי מים מינרלים של חצי ליטר ותדאגי לסיים לשתות אותם בדרך הביתה". כמה שאני מרוצה מהאיש שלי, שלא שוכח שהרופא נזף בי על זה שאני לא שותה מספיק, ודואג להזכיר לי. אני מגייסת את כל הכוחות שלי כדי להישאר מרוכזת בפגישה האחרונה שנשארה לי, ומציצה מדי פעם בשעון כדי לראות שיום העבודה מתקרב לסיומו ואני עומדת לגלות את ההפתעה שלי.
בדרך הביתה הכבישים עמוסים. אני כל כך שמחה שיש איתי מים, ואני לוגמת אותם בהנאה צרופה, מרגישה את הקור יורד לי בגרון, ומתענגת. בכניסה לבית, לפני שאני יוצאת מהרכב, אני מרוקנת לתוכי את הטיפות האחרונות שנשארו בבקבוק וממהרת להיכנס פנימה. השלפוחית שלי כבר מלאה, וזה בדיוק הזמן שצרור המפתחות מסתבך לי ביד. לוקח לי זמן לאפס את עצמי ולהצליח לפתוח את הדלת. אני זורקת את התיק והצרור על הספה, רצה לשירותים, ומגלה שהדלת נעולה!
על הידית תלויה שקית שמוצמד אליה פתק בכתב היד המוכר: "חתלי את עצמך, ילדה מתוקה שלי, וגשי לקרוא את הפתק שמחכה לך על השולחן במטבח". בתוך השקית אני מוצאת טיטול גדול, כמו של תינוק - אבל לגודל שלי.
אני לא מאמינה! זה לא יכול להיות! אני לבד בבית, וצריכה לעשות סשן לעצמי?! זה מגוחך לגמרי! אני לגמרי מתביישת (מעצמי...), אבל השלפוחית מזכירה לי שלהשתין בתחתונים זה לא פחות מביש. תוך שאני לובשת את הטיטול, אני מדמיינת איך עוד שנייה תבוא ההתרוקנות. כשאני מסיימת, ואפילו מרגישה שזה קצת מדליק אותי, אני מנסה להשתין ולא מצליחה. השלפוחית שלי פשוט נעולה. נו – אני אומרת לעצמי – אפשר לעשות פיפי, אבל הוא מסרב לצאת. לימודי הפסיכולוגיה צצים ועולים מהתאים האפורים. פרויד יושב לי על הכתף ומתפוצץ מצחוק.
אני ניגשת למטבח. על השולחן מונח בקבוק מים של ליטר וחצי ולידו פתק נוסף: "תינוקת, השעה עכשיו אמורה להיות בערך 17:30. אני אגיע הביתה בסביבות 20:00. עד השעה 19:00 את מסיימת לשתות גם את הבקבוק הזה. ועוד דבר קטן – הטיטול נשאר עליך עד שאני מגיע. אתקשר אליך כשאהיה בדרך. אוהב, הבייביסיטר שלך לערב זה."
אני מחליטה בינתיים להעסיק את עצמי בכל מה שרק אפשר כדי לא לחשוב על השלפוחית המלאה, וזה ממש ממש עובד - כי אני לא חושבת על שום דבר חוץ מפיפי. הכביסה מזכירה לי פיפי, להכין לי משהו לאכול מזכיר לי פיפי, אני מנסה לצפות באיזה סרט בטלוויזיה ורוצה לעשות פיפי... בסוף אני מתיישבת מול הצ'אט ומעבירה את הדקות והשניות בצ'יטוט חסר משמעות.
השעה שבע מתקרבת – ולי נשאר עוד חצי בקבוק שלם לשתות. המוח שלי כבר בכלל לא צלול, הפיפי שלי, לעומת זאת, אם היה מואיל בטובו לצאת, בטוח היה דווקא מאד צלול. חמש דקות לשבע. מכריחה את עצמי לבלוע את הלגימות האחרונות ונשבעת לעצמי, שאני לא שותה יותר כלום – בחיים! בשבע ועשר דקות, הטלפון מצלצל.
"מי מתוקה שלי?" הוא שואל בקול מחויך ושרמנטי.
"אני?" אני עונה בהיסוס.
"למי יש חיתול רטוב ?"
"לא לי. אני לא מסוגלת לעשות..."
"אני עוד מעט מגיע, ילדונת, ואני מת להכניס אותך לאמבטיה ולסבן לך טוב-טוב את כל הגוף."
הוא יודע שהמילים האלה מחרמנות אותי, ועם השלפוחית שמפוצצת גם ככה, אני מתחילה לראות "שחור בעיניים". הרקע השחור של הצ'אט משתלט לי על כל טווח הראיה, ואני מרגישה שהישבן שלי הולך ונעשה חם. כאשר הראייה חוזרת אליי, אני מבינה שהסוגרים נפתחו ושהטיטול לגמרי ספוג.
לוקח לי כמה שניות לקום מהכסא כשאני מבינה שזה לא כיף לשבת בתוך הרטיבות הזאת.
"תני לעצמך להשתחרר, תינוקת. לא בריא להתאפק."
קצת מבוישת, אני עונה לו שכבר עשיתי... הוא מתחיל לצחוק ואני מצטרפת – כי אני יודעת שאם אני לא אצחק על עצמי, הבכי יבוא במקום זה.
"עוד חצי שעה אני בבית. את זוכרת שהטיטול נשאר עליך, נכון?"
"כן, אני זוכרת, ותבוא כבר! אוף!"
עכשיו יש לי איזה שלושים דקות לשרוף עם טיטול כבד ורטוב, שנמשך מטה וגורם לי להרגיש כאילו שהתחת שלי גדל בחמישה קילו. אני מנסה להתיישב מול הטלוויזיה ונגעלת מעצמי.התנוחה הנסבלת היחידה היא על שש, אז אני נשענת עם הידיים והראש על המושב של הספה ומניעה את הישבן בעיגולים. עולה בי המחשבה שבטח נראיתי ככה כשהייתי קטנה באמת, רק בדגם הרבה יותר ממוזער. אני מעבירה תחנות בשלט ונעצרת על ערוץ "הופ קטנטנים" – אם כבר אז כבר... בכל מקרה, לראות תוכניות של "גדולים" עושה לי הרגשה יותר מגוחכת, אז אני בוהה בסרטונים המצוירים ומרגישה את החרמנות גוברת.
הדלת נפתחת. הוא נכנס ורואה אותי בעמידת שש על השטיח בסלון. הראש שעון על הספה, ואני בסוג של ספייס. הוא ניגש אליי ונותן לי שתי נשיקות רטובות וארוכות על הלחי והמצח. "שניקח אותך לאמבטיה?"
אני לא מצליחה לענות – ככה זה כשאני בספייס. הוא מכיר אותי כל כך טוב ויודע שזה המצב. אני יכולה לקלוט אינפורמציה, אבל לא ממש להגיב עליה.
הוא מרים אותי על הרגליים, לוקח אותי ביד ומוביל אותי לחדר האמבטיה. בזמן שהיא מתמלאת, הוא מוריד לי את הטיטול ומחבק אותי חיבוק ארוך, עוטף ומחזיק. כשהאמבטיה מלאה, הוא עוזר לי להיכנס ולאט לאט מסבן לי כל סמ"ר מהגוף. עולה לי בדמיון תמונה של עצמי מקלחת את האחיינית הקטנה שלי, והחיוך מתפשט לי על הפנים.
הוא שוטף ממני את שאריות הסבון והקצף, מוציא אותי ועוטף במגבת גדולה, לוקח אותי לחדר השינה שלנו ומשכיב אותי על המיטה. במשך כמה דקות אני מתמסרת לסדינים הרכים, עוצמת עיניים וכמעט נרדמת, אבל רק כמעט. בצעדים שקטים הוא נכנס שוב לחדר, טיטול חדש ביד אחת ובקבוק דייסה ביד השנייה.הוא מחתל אותי מחדש ואני מתלבטת עם עצמי אם לאפשר למחשבות להתרוצץ בראש או שאולי עדיף לתת לספייס להשתלט בחזרה. אני בוחרת באופציה השנייה, וזה נעים לי כמו שאי אפשר לתאר.
"לא חשבת שאני אתן לך ללכת לישון בלי ארוחת ערב, נכון? בייביסיטר אחראי אני." בזמן שהוא מכניס לי את הפטמה של הבקבוק לפה, והטעם המזעזע של הדייסה מתפשט על הלשון, אני שמה לב שהבטן שלי באמת מקרקרת ונזכרת שלא אכלתי כלום מהצהריים.(לעומת זאת, שתיתי המון....). זה לא פשוט לינוק מבקבוק, זה אפילו יותר מאמץ את השרירים בלסת מלמצוץ זין, אבל רעב זה רעב, ודייסה זה סוג של אוכל.
כשאני מסיימת, הוא מיד נותן לי בקבוק מים של חצי ליטר ומבקש שאשתה גם אותו. אני כבר מלאה ושוב צריכה להכריח את עצמי ללגום עוד שלוק ועוד שלוק, סופרת אותם כמו כבשים.
זהו, סיימתי. העייפות נופלת עליי. הבטן כבדה, הישבן מכונס בטיטול היבש. הוא תוקע לי מוצץ לפה וסוגר עליו עם מסקינג-טייפ שקוף, שמדביק לי את הלחיים מצד לצד. "זה כדי שלא תוציאי אותו מהפה מתוך שינה".
עטופה בפוך ומחורמנת קלות, אני צפה בתוך הספייס שלי. כעבור זמן מה הוא נכנס גם כן למיטה, רחוץ ומריח כמו גן-עדן. הוא מחבק אותי, מלטף ושר לי בקול שקט:"מי אוהב אותך יותר ממני, מי מצחיק אותך כשאת עצובה, עד מתי תהיי שלי, ולמה, למה את שותקת?...".
בבוקר אני מתעוררת ראשונה ומסתכלת על הפרצוף הישן הזה, שמונח על הכרית לידי. הפה שלי חסום, הישבן שלי עטוף. אני מתחילה ללטף לו את הפנים, ועוברת לי מחשבה מקסימה בראש. אחרי כמה שניות, הוא פוקח את העיניים ומסתכל עליי במבט רך ואוהב.
הוא מקלף לי בעדינות את המסקנטייפ מהפנים ומוציא את המוצץ מהפה שלי. לאט, הוא מעביר את האצבע שלו על השפתיים שלי ושואל: "אז מה את אומרת ילדה שלי, נכון שאני כבר מוכן להיות אבא?".
העיניים שלי נעוצות במבט שלו, והדמעות מתחילות להציף אותי: הוא אמר בקול רם בדיוק את המחשבה המקסימה שעברה לי בראש לפני דקה. "כן, איש שלי, אתה הכי מוכן שאפשר להיות, ומזל שהשלפוחית שלי מלאה, כי עכשיו אתה יכול להביא מהתיק שלי את הערכה לבדיקת ההריון שקניתי אתמול."
בשנתיים האחרונות התחלתי לבנות את הקריירה העצמאית שלי. אני עובדת עם אנשים והמומה כל יום מחדש מהסיפוק והאושר שיש לי מהעשייה הזאת, ועוד יותר מהמידה שבה אני מחכה לחזור כל יום הביתה, לקן האוהב וההרמוני שיצרנו ביזע ודמעות (תודה לאל שלא בדם...).
צהריים. אני בהפסקת קפה בין פגישות עבודה. צלצול התראה של SMS - הוא שואל איך נראה המשך היום שלי. אני עונה לו שבערך ב-17:00 אני מסיימת את הפגישות ונוסעת ישר הביתה. התגובה המיידית שלו – "תחכה לך בבית הפתעה".
הסקרנות מציפה אותי. אני מתאפקת קרוב לשעה ואז שולחת עוד הודעה, מנסה לסחוט ממנו בעדינות איזה רמז קטנטן. עובר נצח (או אולי אפילו איזה שבע דקות) ואני מקבלת תשובה: "ילדונת סקרנית שלי, הרמז שלי בשבילך הוא, שתקני שני בקבוקי מים מינרלים של חצי ליטר ותדאגי לסיים לשתות אותם בדרך הביתה". כמה שאני מרוצה מהאיש שלי, שלא שוכח שהרופא נזף בי על זה שאני לא שותה מספיק, ודואג להזכיר לי. אני מגייסת את כל הכוחות שלי כדי להישאר מרוכזת בפגישה האחרונה שנשארה לי, ומציצה מדי פעם בשעון כדי לראות שיום העבודה מתקרב לסיומו ואני עומדת לגלות את ההפתעה שלי.
בדרך הביתה הכבישים עמוסים. אני כל כך שמחה שיש איתי מים, ואני לוגמת אותם בהנאה צרופה, מרגישה את הקור יורד לי בגרון, ומתענגת. בכניסה לבית, לפני שאני יוצאת מהרכב, אני מרוקנת לתוכי את הטיפות האחרונות שנשארו בבקבוק וממהרת להיכנס פנימה. השלפוחית שלי כבר מלאה, וזה בדיוק הזמן שצרור המפתחות מסתבך לי ביד. לוקח לי זמן לאפס את עצמי ולהצליח לפתוח את הדלת. אני זורקת את התיק והצרור על הספה, רצה לשירותים, ומגלה שהדלת נעולה!
על הידית תלויה שקית שמוצמד אליה פתק בכתב היד המוכר: "חתלי את עצמך, ילדה מתוקה שלי, וגשי לקרוא את הפתק שמחכה לך על השולחן במטבח". בתוך השקית אני מוצאת טיטול גדול, כמו של תינוק - אבל לגודל שלי.
אני לא מאמינה! זה לא יכול להיות! אני לבד בבית, וצריכה לעשות סשן לעצמי?! זה מגוחך לגמרי! אני לגמרי מתביישת (מעצמי...), אבל השלפוחית מזכירה לי שלהשתין בתחתונים זה לא פחות מביש. תוך שאני לובשת את הטיטול, אני מדמיינת איך עוד שנייה תבוא ההתרוקנות. כשאני מסיימת, ואפילו מרגישה שזה קצת מדליק אותי, אני מנסה להשתין ולא מצליחה. השלפוחית שלי פשוט נעולה. נו – אני אומרת לעצמי – אפשר לעשות פיפי, אבל הוא מסרב לצאת. לימודי הפסיכולוגיה צצים ועולים מהתאים האפורים. פרויד יושב לי על הכתף ומתפוצץ מצחוק.
אני ניגשת למטבח. על השולחן מונח בקבוק מים של ליטר וחצי ולידו פתק נוסף: "תינוקת, השעה עכשיו אמורה להיות בערך 17:30. אני אגיע הביתה בסביבות 20:00. עד השעה 19:00 את מסיימת לשתות גם את הבקבוק הזה. ועוד דבר קטן – הטיטול נשאר עליך עד שאני מגיע. אתקשר אליך כשאהיה בדרך. אוהב, הבייביסיטר שלך לערב זה."
אני מחליטה בינתיים להעסיק את עצמי בכל מה שרק אפשר כדי לא לחשוב על השלפוחית המלאה, וזה ממש ממש עובד - כי אני לא חושבת על שום דבר חוץ מפיפי. הכביסה מזכירה לי פיפי, להכין לי משהו לאכול מזכיר לי פיפי, אני מנסה לצפות באיזה סרט בטלוויזיה ורוצה לעשות פיפי... בסוף אני מתיישבת מול הצ'אט ומעבירה את הדקות והשניות בצ'יטוט חסר משמעות.
השעה שבע מתקרבת – ולי נשאר עוד חצי בקבוק שלם לשתות. המוח שלי כבר בכלל לא צלול, הפיפי שלי, לעומת זאת, אם היה מואיל בטובו לצאת, בטוח היה דווקא מאד צלול. חמש דקות לשבע. מכריחה את עצמי לבלוע את הלגימות האחרונות ונשבעת לעצמי, שאני לא שותה יותר כלום – בחיים! בשבע ועשר דקות, הטלפון מצלצל.
"מי מתוקה שלי?" הוא שואל בקול מחויך ושרמנטי.
"אני?" אני עונה בהיסוס.
"למי יש חיתול רטוב ?"
"לא לי. אני לא מסוגלת לעשות..."
"אני עוד מעט מגיע, ילדונת, ואני מת להכניס אותך לאמבטיה ולסבן לך טוב-טוב את כל הגוף."
הוא יודע שהמילים האלה מחרמנות אותי, ועם השלפוחית שמפוצצת גם ככה, אני מתחילה לראות "שחור בעיניים". הרקע השחור של הצ'אט משתלט לי על כל טווח הראיה, ואני מרגישה שהישבן שלי הולך ונעשה חם. כאשר הראייה חוזרת אליי, אני מבינה שהסוגרים נפתחו ושהטיטול לגמרי ספוג.
לוקח לי כמה שניות לקום מהכסא כשאני מבינה שזה לא כיף לשבת בתוך הרטיבות הזאת.
"תני לעצמך להשתחרר, תינוקת. לא בריא להתאפק."
קצת מבוישת, אני עונה לו שכבר עשיתי... הוא מתחיל לצחוק ואני מצטרפת – כי אני יודעת שאם אני לא אצחק על עצמי, הבכי יבוא במקום זה.
"עוד חצי שעה אני בבית. את זוכרת שהטיטול נשאר עליך, נכון?"
"כן, אני זוכרת, ותבוא כבר! אוף!"
עכשיו יש לי איזה שלושים דקות לשרוף עם טיטול כבד ורטוב, שנמשך מטה וגורם לי להרגיש כאילו שהתחת שלי גדל בחמישה קילו. אני מנסה להתיישב מול הטלוויזיה ונגעלת מעצמי.התנוחה הנסבלת היחידה היא על שש, אז אני נשענת עם הידיים והראש על המושב של הספה ומניעה את הישבן בעיגולים. עולה בי המחשבה שבטח נראיתי ככה כשהייתי קטנה באמת, רק בדגם הרבה יותר ממוזער. אני מעבירה תחנות בשלט ונעצרת על ערוץ "הופ קטנטנים" – אם כבר אז כבר... בכל מקרה, לראות תוכניות של "גדולים" עושה לי הרגשה יותר מגוחכת, אז אני בוהה בסרטונים המצוירים ומרגישה את החרמנות גוברת.
הדלת נפתחת. הוא נכנס ורואה אותי בעמידת שש על השטיח בסלון. הראש שעון על הספה, ואני בסוג של ספייס. הוא ניגש אליי ונותן לי שתי נשיקות רטובות וארוכות על הלחי והמצח. "שניקח אותך לאמבטיה?"
אני לא מצליחה לענות – ככה זה כשאני בספייס. הוא מכיר אותי כל כך טוב ויודע שזה המצב. אני יכולה לקלוט אינפורמציה, אבל לא ממש להגיב עליה.
הוא מרים אותי על הרגליים, לוקח אותי ביד ומוביל אותי לחדר האמבטיה. בזמן שהיא מתמלאת, הוא מוריד לי את הטיטול ומחבק אותי חיבוק ארוך, עוטף ומחזיק. כשהאמבטיה מלאה, הוא עוזר לי להיכנס ולאט לאט מסבן לי כל סמ"ר מהגוף. עולה לי בדמיון תמונה של עצמי מקלחת את האחיינית הקטנה שלי, והחיוך מתפשט לי על הפנים.
הוא שוטף ממני את שאריות הסבון והקצף, מוציא אותי ועוטף במגבת גדולה, לוקח אותי לחדר השינה שלנו ומשכיב אותי על המיטה. במשך כמה דקות אני מתמסרת לסדינים הרכים, עוצמת עיניים וכמעט נרדמת, אבל רק כמעט. בצעדים שקטים הוא נכנס שוב לחדר, טיטול חדש ביד אחת ובקבוק דייסה ביד השנייה.הוא מחתל אותי מחדש ואני מתלבטת עם עצמי אם לאפשר למחשבות להתרוצץ בראש או שאולי עדיף לתת לספייס להשתלט בחזרה. אני בוחרת באופציה השנייה, וזה נעים לי כמו שאי אפשר לתאר.
"לא חשבת שאני אתן לך ללכת לישון בלי ארוחת ערב, נכון? בייביסיטר אחראי אני." בזמן שהוא מכניס לי את הפטמה של הבקבוק לפה, והטעם המזעזע של הדייסה מתפשט על הלשון, אני שמה לב שהבטן שלי באמת מקרקרת ונזכרת שלא אכלתי כלום מהצהריים.(לעומת זאת, שתיתי המון....). זה לא פשוט לינוק מבקבוק, זה אפילו יותר מאמץ את השרירים בלסת מלמצוץ זין, אבל רעב זה רעב, ודייסה זה סוג של אוכל.
כשאני מסיימת, הוא מיד נותן לי בקבוק מים של חצי ליטר ומבקש שאשתה גם אותו. אני כבר מלאה ושוב צריכה להכריח את עצמי ללגום עוד שלוק ועוד שלוק, סופרת אותם כמו כבשים.
זהו, סיימתי. העייפות נופלת עליי. הבטן כבדה, הישבן מכונס בטיטול היבש. הוא תוקע לי מוצץ לפה וסוגר עליו עם מסקינג-טייפ שקוף, שמדביק לי את הלחיים מצד לצד. "זה כדי שלא תוציאי אותו מהפה מתוך שינה".
עטופה בפוך ומחורמנת קלות, אני צפה בתוך הספייס שלי. כעבור זמן מה הוא נכנס גם כן למיטה, רחוץ ומריח כמו גן-עדן. הוא מחבק אותי, מלטף ושר לי בקול שקט:"מי אוהב אותך יותר ממני, מי מצחיק אותך כשאת עצובה, עד מתי תהיי שלי, ולמה, למה את שותקת?...".
בבוקר אני מתעוררת ראשונה ומסתכלת על הפרצוף הישן הזה, שמונח על הכרית לידי. הפה שלי חסום, הישבן שלי עטוף. אני מתחילה ללטף לו את הפנים, ועוברת לי מחשבה מקסימה בראש. אחרי כמה שניות, הוא פוקח את העיניים ומסתכל עליי במבט רך ואוהב.
הוא מקלף לי בעדינות את המסקנטייפ מהפנים ומוציא את המוצץ מהפה שלי. לאט, הוא מעביר את האצבע שלו על השפתיים שלי ושואל: "אז מה את אומרת ילדה שלי, נכון שאני כבר מוכן להיות אבא?".
העיניים שלי נעוצות במבט שלו, והדמעות מתחילות להציף אותי: הוא אמר בקול רם בדיוק את המחשבה המקסימה שעברה לי בראש לפני דקה. "כן, איש שלי, אתה הכי מוכן שאפשר להיות, ומזל שהשלפוחית שלי מלאה, כי עכשיו אתה יכול להביא מהתיק שלי את הערכה לבדיקת ההריון שקניתי אתמול."
