חוטאת

אם ניתנה לי האפשרות לרדת על הברכיים
לבכות דם במקום מים
לעבור בגיא צלמוות כדי להביא לך פרח לבן של סליחה
ולא למות בדרך מבושה...
את כל זאת הייתי עושה.

אילו יכולתי לשלוט בלשוני הפוגעת
ולרגע לא להניח לך להאמין בבלתי מתקבל על הדעת
אילו יכולתי למחות את העלבון וסערת הרגשות בחיבוק ובנשיקה
אילו יכולתי רק לראות אותך
ואילו כל מה שקרה לא קרה...

אני לא רוצה אף אחד אחר.
מחר אני נפרדת מזה המוגדר כ"חבר".
מצידי שהחלון יישבר,
כי הקלון יישאר
ולא יימחה...
על לשון ארוכה משלמים.
אבל למה באופן כל כך אכזרי?!
ולמה אתה, ולמה אני.
למה אני?