פעם אחת סוס - תמיד סוס
מאת המלכה לירז(שולטת){כ}
1 במרץ 2003
נכתב על ידי slave centaur ותורגם על ידי המלכה לירז.
אני לא באמת כותב זאת. אני רק חושב זאת. לעולם לא אכתוב או אקרא דבר מה שוב, או אף אדבר. מדהים עד מה צלול ומדוייק הפך זיכרוני להיות לאחר שנשללה ממני היכולת לכתוב דברים או להשתמש בסוג כלשהו של תקשורת אנושית. בחרתי בגורל זה בעצמי. אך למן הרגע בו בחרתי קיבלה הבחירה חיים משל עצמה, לחלוטין מחוץ לשליטתי. בחרתי להפוך לעבד, נער-פוני. אך כעת איני כה בטוח כי זה מה שאני רוצה. לפעמים, אני בטוח שאיני רוצה בכך. מה שאני רוצה לא משנה עוד. אני נער-פוני כעת ולעולם.
זוהי קהילה קטנה כאן במעלה ההרים. שלטון החוק כאן הוא מועט וזה לא משנה בכל מקרה, משום שהם בוחרים להם שריף מקרבם. בין האנשים המנהלים קהילה קטנה זו, ישנם הרבה אנשים בעלי השפעה רבה אשר דאגו להבטיח שאפילו אנשי ההנהלה להגנת הטבע הממונים על האזור יהיו שותפים לתחום עניינם. כאשר הצטרפתי לעניין, לא הבנתי לחלוטין שאין דרך חזרה. כעת אני יודע. חבל מאוד שכעת זה כבר לא עוזר לי.
כאשר הגעתי, נשאלתי מספר שאלות אשר נועדו בעיקרן לוודא שלא סיפרתי לאיש לאן אני הולך ושלא ניתן לאתר אותי משום מקום למעט העיר ממנה יצאה הטיסה שלי (מאחר שנאספתי משדה התעופה ע"י אנשים מהקהילה). לאדם נטייה להיות מאוד דיסקרטי בנוגע להתעניינות מסוג זה. כוונתי המקורית היתה לבלות כאן את הקיץ בלבד. נאמר לי כי הם יוכלו לסיים זאת בכל רגע אם הם ימצאו אותי בלתי-מספק. הממונה, אשר לא הזכיר את שמו, אמר לי שאוכל לעצור זאת בכל רגע באמצעות מילת ביטחון שהוא ייתן לי. המילה הייתה "נער-פוני". לכל נעריי-הפוני הייתה את אותה מילת-ביטחון, כך אמר. זו הייתה בדיחה פנימית.
הייתה זו מילה אותה לנער-פוני אסור היה לומר לעולם.
כאשר הם היו בטוחים שאין איש היודע את מקום הימצאי, נלקחתי לאורווה גדולה בה הוחזקו נעריי-הפוני. בחצר, נערי האורווה שטפו אותי בצינור ואז גילחו את חזי, בטני, רגליי, מפשעתי וביציי. גופי מהצוואר מטה היה מגולח למשעי כשם שהיו פני. לאחר מכן הם ניקבו את העור של הביצים שלי מחלקן האחורי. זרועותיי הוחזקו בחוזקה במהלכו של התהליך הכואב להחריד הזה. הייתי נתון בכאב גדול מדי מכדי לצעוק מילות ביטחון כלשהן.
יוק מוזר למראה הועבר בין שני הקפלים העבים של העור דרך הנקבים הטריים ונסגר בחוזקה סביב הביצים שלי. הדבר משך את הביצים שלי קדימה לכדי חבילה אחוזה היטב, מותח את העור ולוחץ את הביצים שלי עד שכמעט חשבתי שעורי יקרע והביצים שלי יתפוצצו. מוט מתכת עבר מאחוריי היוק ואל מתחת למפשעתי. מאחור, חתיכת מתכת בצורת ידית התמשכה לאורך המוט. לולאות היו מחוברות לידיות. ידיי נכלאו בלולאות. עמדתי שם עירום ומושפל, ברכיי כפופות משהו, דוחק את ישבני אחורה במאמץ חסר-תוחלת להקל על הלחץ על הביצים שלי.
אחד מהגברים (לאחר מכן, מתוך האזנה לשיחתו עם אחרים הבנתי ששמו היה ג'ים) חיבר פיסת מתכת מוזרה לזוג של מנקבים. הוא ניגש אלי ואמר : "פה גדול, סוסון". הוא החזיק במנקבים מול פי, כך שלא היה קשה לנחש את כוונתו. לא הייתי מסוגל לשאול שאלות רבות. מתוך השאלות הרבות שרציתי לשאול היו שתיים שפשוט הייתי חייב לדעת את התשובה עליהן - "כמה זמן זה יהיה בפנים ?", אמרתי. "כיצד אומר את המילה הבטוחה עם - " התכוונתי לומר "הדבר הזה בפנים". אך מעולם לא הייתה לי ההזדמנות. ג'ים סטר על פני - בחוזקה!
בעומדי שם, המום רגשית ופסיכולוגית, משך אחד מנעריי-האורווה בשערי והחזיק אותי במקום. נער אורווה אחר סגר את נחירי ביד אחת וסגר את לסטי בידו השניה. כאשר לבסוף פתחתי את פי כדי לשאוף אוויר, לסטותי נפערו בחוזקה. ג'ים השחיל את תופסן המתכת על לשוני והעביר את המצבטים לאורך לשוני, לוחץ עליה את הסוגר בחוזקה. זה היה מהודק עד כאב.
מתחיל להיתפס ללבהלה ניסיתי להגיד : "נערפוני!" אך כל שהצלחתי לומר היה : " אוההה-פפפפפ-אוהההה!". הדיבור היה בלתי אפשרי עם הרסן הזה על לשוני. בכל מקרה, איש לא הקשיב. ג'ים המשיך לנקב את העור במרכז נחיריי. הוא החדיר טבעת כבדה, ואז חיבר שרשרת ורצועה. במושכו אותי באף, הוא החל להוביל אותי אל האורווה.
הייתי מעט מכווץ וניסיתי לסגל לעצמי הילוך ברווזי משום שהיוק משך את הביצים שלי מטה אל בין הפלחים של ישבני. זרועותיי, כבולות מאחוריי גבי, היו חסרות-תועלת. הבנתי שבמשך כל שהותי כאן אני אמור להיות דומם כמו חיה טיפשה.
אך כמה זמן אהיה פה, וכיצד אוכל להפסיק זאת מבלי שיש ביכולתי לדבר?
הובלתי לתוך ביתן באורווה מעבר לשורות של נערי פוני מרוסנים. נקלחתי אל תוך תא, רגלי פשוקות לרווחה, קרסולי כפותים לרצפה. חגורת עור כבדה נתלתה מהתקרה באמצעות חבל, ג'ים כרך אותה סביבי. היא עטפה את מותני מכל צד. בימת עץ קטנה בלטה מדלת התא, תלויה על שתי שלשלאות ומקובעת על ידי מנוף לתחתית התא. וו קטן היה נעוץ במרכזה. ג'ים התיר את הרצועה מעל פי והרכין את ראשי אל הפלטפורמה. הוא העביר את הקרס דרך נזם האף שלי. מרחב התנועה שעמד לרשותי התיר לי להניח את מצחי על הפלטפורמה, אך לא להשעין את ראשי עליה. מבלי להשמיע מלה נוספת, ג'ים יצא את האורווה ועזב.
כך עמדתי, רגלי פשוקות לרווחה, נטוי קדימה עד המותן, ידי כפותות לפני, אפי מקובע במקום, ערום, מגולח, וחסום פה בצורה אפקטיבית בתוך אורווה קטנה. הייתי נער פוני. רציתי לחרבן מפחד.
מאוחר יותר הבנתי שהדימוי לא היה רחוק מהמציאות. באותו לילה ראשון, לא הבנתי את הסיטואציה במלואה. ככל שהזמן חלף המשכתי לצפות כי אשוחרר בקרוב. חלפה במוחי המחשבה כי כל זה לא היה אלא בדיחה, טקס חניכה. לאט החלה חשיכה אופפת אותי. נותרתי באפלה עוד זמן רב. לשוני כאבה, אשכי כאבו, פרקי-ידיי כאבו. למדתי כי כשאני מטה את משקל גופי מהרגליים, הוא עובר לחגורה. אך ראשי כאב, משום שלא הייתי מסוגל להניע אותו.
בלילה, נעשה מעט קריר. סבלתי מקור. הסרחון היה בלתי יאמן. זבובים זמזמו מסביב, נוחתים על גופי ועוקצים. רעדתי וגנחתי, אך הם הוסיפו לנחות ולעקוץ אותי, סובאים את כמויות הדם העצומות שבכוחם לגמוע. מהר מאד הפכתי לעיסה מדממת של עקיצות חרקים. הרגשתי צורך להשתין. הבנתי שהדרך היחידה לעשות זאת תהיה בדיוק שם. על אף אשכי המופרדים זה מזה באמצעות היוק הצלחתי לפלוט זרם צהבהב. עם היוק המעעך את אשכי הבנתי כי יהיה עלי לבצע השתנות תכופות וקצרות. המתנה לרגע שבו השלפוחית תלחץ מאד תהיה מכאיבה מדי. השתנה ממושכת אינה רעיון טוב עם היוק עלי. הדבר יכאב... כאילו שכל השאר לא כאב מספיק.
החלק הגרוע מכל היה שלא יכולתי לישון במצב כואב ובלתי נוח זה. הם לא יכלו ברצינות לצפות ממני לבלות את לילותי כך למשך כל פרק זמן שהוא. זאת היתה חייבת להיות תחנת מעבר. איכשהו, הצלחתי בכל זאת להרדם למשך דקותו ספורות פה ושם.
לא היתה לי כל דרך לדעת מה השעה, אך משום שהייתה זו ראשיתו של הקיץ, כשהאיר היום, ידעתי כי השעה הנה בערך חמש בבוקר. סייסים כבר החלו עובדים באורווה. שמעתי אחד מהם מתקדם לעבר תאי ונעצר לפניו. זוג ידיים הגיח סביב לראשי וניתק אותי מהקרס אשר קיבע את אפי. הדלת נפתחה בעודי תלוי כך, ראשי מורכן. דמות במכנסי רכיבה, אותה זיהיתי בברור כאשה, נכנסה לביתן. היא שחררה את קרסולי מכבליהם. לאחר מכן הצליפה בתחת שלי בחוזקה באמצעות שוט רכיבה.
"קום!", ציוותה. מצאתי זאת כמעט בלתי אפשרי להתרומם לכדי עמידה. גבי התקשח ודאב. היא סייעה – במושכה בשיערי. הבחנתי כי אני מתבונן באישה בשנות העשרים המוקדמות שלה, בסביבות גילי. היא התירה את החגורה מסביבי. היא הניחה קערה על הרצפה מולי. בעומדי שם ללא תנועה היא אמרה: "נו, רד על ברכיך ואכול!". התכופפתי בקושי, מוצא עצמי בוהה בעיסה מוזרה למראה. חשדתי שהיו אלו דגנים טחונים מעורבים בנוזל בעל ערך תזונתי גבוה. כאשר השתהיתי אמרה: "אכול כבר, סוס טיפס שכמותך!".
בכדי לעזור לי לאכול, היא דרכה על גב ראשי בעזרת מגפי העבודה מכוסות הבוץ והחציר שלה ודחפה את פני אל תוך הבלילה. מילאתי את פי בעיסה, ולהפתעתי, גיליתי שזה לא היה כה נורא. אכן טעמה היה מריר, אך לא היה מגעיל כמו מראה. הערכתי שלמזון היה דווקא ערך תזונתי רב. כשראתה שאני אוכל, הניחה אותי לסיים בכוחות עצמי. הרסן מנע ממני לסגור לחלוטין את פי כך שלא היה בכוחי ללעוס מזון מוצק. עם זאת יכולתי לבלוע מזון נוזלי, עיסתי כגון זה.
לאחר כך היא חיברה חבל לנזם שבאפי וציוותה עלי לקום על רגלי. מושכת בחבל היא הוליכה אותי אל מחוץ לאורווה. הזין שלי התקשה בעוד עיני עוקבות אחר תנועות העיכוס של ירכיה, טלטול ישבנה, הנתונים במכנסיי הג'ינס ההדוקים. היא הביטה אחורה פעם אחת. היא לא הביטה בעיני, אלא התבוננה ישירות בזין שלי. היא חייכה לעצמה, כמו מאשרת לעצמה כי היא רואה את אשר ציפתה לראות.
היא מעולם לא התבוננה באמת בפני או בעיני. תחושה חריפה של השפלה שטפה אותי. יתכן שמצאה אותי מושך, אך היה זה כאילו שאני חיה חסרת תודעה, לא ראויה למחווה האנושית של קשר עין...
אני לא באמת כותב זאת. אני רק חושב זאת. לעולם לא אכתוב או אקרא דבר מה שוב, או אף אדבר. מדהים עד מה צלול ומדוייק הפך זיכרוני להיות לאחר שנשללה ממני היכולת לכתוב דברים או להשתמש בסוג כלשהו של תקשורת אנושית. בחרתי בגורל זה בעצמי. אך למן הרגע בו בחרתי קיבלה הבחירה חיים משל עצמה, לחלוטין מחוץ לשליטתי. בחרתי להפוך לעבד, נער-פוני. אך כעת איני כה בטוח כי זה מה שאני רוצה. לפעמים, אני בטוח שאיני רוצה בכך. מה שאני רוצה לא משנה עוד. אני נער-פוני כעת ולעולם.
זוהי קהילה קטנה כאן במעלה ההרים. שלטון החוק כאן הוא מועט וזה לא משנה בכל מקרה, משום שהם בוחרים להם שריף מקרבם. בין האנשים המנהלים קהילה קטנה זו, ישנם הרבה אנשים בעלי השפעה רבה אשר דאגו להבטיח שאפילו אנשי ההנהלה להגנת הטבע הממונים על האזור יהיו שותפים לתחום עניינם. כאשר הצטרפתי לעניין, לא הבנתי לחלוטין שאין דרך חזרה. כעת אני יודע. חבל מאוד שכעת זה כבר לא עוזר לי.
כאשר הגעתי, נשאלתי מספר שאלות אשר נועדו בעיקרן לוודא שלא סיפרתי לאיש לאן אני הולך ושלא ניתן לאתר אותי משום מקום למעט העיר ממנה יצאה הטיסה שלי (מאחר שנאספתי משדה התעופה ע"י אנשים מהקהילה). לאדם נטייה להיות מאוד דיסקרטי בנוגע להתעניינות מסוג זה. כוונתי המקורית היתה לבלות כאן את הקיץ בלבד. נאמר לי כי הם יוכלו לסיים זאת בכל רגע אם הם ימצאו אותי בלתי-מספק. הממונה, אשר לא הזכיר את שמו, אמר לי שאוכל לעצור זאת בכל רגע באמצעות מילת ביטחון שהוא ייתן לי. המילה הייתה "נער-פוני". לכל נעריי-הפוני הייתה את אותה מילת-ביטחון, כך אמר. זו הייתה בדיחה פנימית.
הייתה זו מילה אותה לנער-פוני אסור היה לומר לעולם.
כאשר הם היו בטוחים שאין איש היודע את מקום הימצאי, נלקחתי לאורווה גדולה בה הוחזקו נעריי-הפוני. בחצר, נערי האורווה שטפו אותי בצינור ואז גילחו את חזי, בטני, רגליי, מפשעתי וביציי. גופי מהצוואר מטה היה מגולח למשעי כשם שהיו פני. לאחר מכן הם ניקבו את העור של הביצים שלי מחלקן האחורי. זרועותיי הוחזקו בחוזקה במהלכו של התהליך הכואב להחריד הזה. הייתי נתון בכאב גדול מדי מכדי לצעוק מילות ביטחון כלשהן.
יוק מוזר למראה הועבר בין שני הקפלים העבים של העור דרך הנקבים הטריים ונסגר בחוזקה סביב הביצים שלי. הדבר משך את הביצים שלי קדימה לכדי חבילה אחוזה היטב, מותח את העור ולוחץ את הביצים שלי עד שכמעט חשבתי שעורי יקרע והביצים שלי יתפוצצו. מוט מתכת עבר מאחוריי היוק ואל מתחת למפשעתי. מאחור, חתיכת מתכת בצורת ידית התמשכה לאורך המוט. לולאות היו מחוברות לידיות. ידיי נכלאו בלולאות. עמדתי שם עירום ומושפל, ברכיי כפופות משהו, דוחק את ישבני אחורה במאמץ חסר-תוחלת להקל על הלחץ על הביצים שלי.
אחד מהגברים (לאחר מכן, מתוך האזנה לשיחתו עם אחרים הבנתי ששמו היה ג'ים) חיבר פיסת מתכת מוזרה לזוג של מנקבים. הוא ניגש אלי ואמר : "פה גדול, סוסון". הוא החזיק במנקבים מול פי, כך שלא היה קשה לנחש את כוונתו. לא הייתי מסוגל לשאול שאלות רבות. מתוך השאלות הרבות שרציתי לשאול היו שתיים שפשוט הייתי חייב לדעת את התשובה עליהן - "כמה זמן זה יהיה בפנים ?", אמרתי. "כיצד אומר את המילה הבטוחה עם - " התכוונתי לומר "הדבר הזה בפנים". אך מעולם לא הייתה לי ההזדמנות. ג'ים סטר על פני - בחוזקה!
בעומדי שם, המום רגשית ופסיכולוגית, משך אחד מנעריי-האורווה בשערי והחזיק אותי במקום. נער אורווה אחר סגר את נחירי ביד אחת וסגר את לסטי בידו השניה. כאשר לבסוף פתחתי את פי כדי לשאוף אוויר, לסטותי נפערו בחוזקה. ג'ים השחיל את תופסן המתכת על לשוני והעביר את המצבטים לאורך לשוני, לוחץ עליה את הסוגר בחוזקה. זה היה מהודק עד כאב.
מתחיל להיתפס ללבהלה ניסיתי להגיד : "נערפוני!" אך כל שהצלחתי לומר היה : " אוההה-פפפפפ-אוהההה!". הדיבור היה בלתי אפשרי עם הרסן הזה על לשוני. בכל מקרה, איש לא הקשיב. ג'ים המשיך לנקב את העור במרכז נחיריי. הוא החדיר טבעת כבדה, ואז חיבר שרשרת ורצועה. במושכו אותי באף, הוא החל להוביל אותי אל האורווה.
הייתי מעט מכווץ וניסיתי לסגל לעצמי הילוך ברווזי משום שהיוק משך את הביצים שלי מטה אל בין הפלחים של ישבני. זרועותיי, כבולות מאחוריי גבי, היו חסרות-תועלת. הבנתי שבמשך כל שהותי כאן אני אמור להיות דומם כמו חיה טיפשה.
אך כמה זמן אהיה פה, וכיצד אוכל להפסיק זאת מבלי שיש ביכולתי לדבר?
הובלתי לתוך ביתן באורווה מעבר לשורות של נערי פוני מרוסנים. נקלחתי אל תוך תא, רגלי פשוקות לרווחה, קרסולי כפותים לרצפה. חגורת עור כבדה נתלתה מהתקרה באמצעות חבל, ג'ים כרך אותה סביבי. היא עטפה את מותני מכל צד. בימת עץ קטנה בלטה מדלת התא, תלויה על שתי שלשלאות ומקובעת על ידי מנוף לתחתית התא. וו קטן היה נעוץ במרכזה. ג'ים התיר את הרצועה מעל פי והרכין את ראשי אל הפלטפורמה. הוא העביר את הקרס דרך נזם האף שלי. מרחב התנועה שעמד לרשותי התיר לי להניח את מצחי על הפלטפורמה, אך לא להשעין את ראשי עליה. מבלי להשמיע מלה נוספת, ג'ים יצא את האורווה ועזב.
כך עמדתי, רגלי פשוקות לרווחה, נטוי קדימה עד המותן, ידי כפותות לפני, אפי מקובע במקום, ערום, מגולח, וחסום פה בצורה אפקטיבית בתוך אורווה קטנה. הייתי נער פוני. רציתי לחרבן מפחד.
מאוחר יותר הבנתי שהדימוי לא היה רחוק מהמציאות. באותו לילה ראשון, לא הבנתי את הסיטואציה במלואה. ככל שהזמן חלף המשכתי לצפות כי אשוחרר בקרוב. חלפה במוחי המחשבה כי כל זה לא היה אלא בדיחה, טקס חניכה. לאט החלה חשיכה אופפת אותי. נותרתי באפלה עוד זמן רב. לשוני כאבה, אשכי כאבו, פרקי-ידיי כאבו. למדתי כי כשאני מטה את משקל גופי מהרגליים, הוא עובר לחגורה. אך ראשי כאב, משום שלא הייתי מסוגל להניע אותו.
בלילה, נעשה מעט קריר. סבלתי מקור. הסרחון היה בלתי יאמן. זבובים זמזמו מסביב, נוחתים על גופי ועוקצים. רעדתי וגנחתי, אך הם הוסיפו לנחות ולעקוץ אותי, סובאים את כמויות הדם העצומות שבכוחם לגמוע. מהר מאד הפכתי לעיסה מדממת של עקיצות חרקים. הרגשתי צורך להשתין. הבנתי שהדרך היחידה לעשות זאת תהיה בדיוק שם. על אף אשכי המופרדים זה מזה באמצעות היוק הצלחתי לפלוט זרם צהבהב. עם היוק המעעך את אשכי הבנתי כי יהיה עלי לבצע השתנות תכופות וקצרות. המתנה לרגע שבו השלפוחית תלחץ מאד תהיה מכאיבה מדי. השתנה ממושכת אינה רעיון טוב עם היוק עלי. הדבר יכאב... כאילו שכל השאר לא כאב מספיק.
החלק הגרוע מכל היה שלא יכולתי לישון במצב כואב ובלתי נוח זה. הם לא יכלו ברצינות לצפות ממני לבלות את לילותי כך למשך כל פרק זמן שהוא. זאת היתה חייבת להיות תחנת מעבר. איכשהו, הצלחתי בכל זאת להרדם למשך דקותו ספורות פה ושם.
לא היתה לי כל דרך לדעת מה השעה, אך משום שהייתה זו ראשיתו של הקיץ, כשהאיר היום, ידעתי כי השעה הנה בערך חמש בבוקר. סייסים כבר החלו עובדים באורווה. שמעתי אחד מהם מתקדם לעבר תאי ונעצר לפניו. זוג ידיים הגיח סביב לראשי וניתק אותי מהקרס אשר קיבע את אפי. הדלת נפתחה בעודי תלוי כך, ראשי מורכן. דמות במכנסי רכיבה, אותה זיהיתי בברור כאשה, נכנסה לביתן. היא שחררה את קרסולי מכבליהם. לאחר מכן הצליפה בתחת שלי בחוזקה באמצעות שוט רכיבה.
"קום!", ציוותה. מצאתי זאת כמעט בלתי אפשרי להתרומם לכדי עמידה. גבי התקשח ודאב. היא סייעה – במושכה בשיערי. הבחנתי כי אני מתבונן באישה בשנות העשרים המוקדמות שלה, בסביבות גילי. היא התירה את החגורה מסביבי. היא הניחה קערה על הרצפה מולי. בעומדי שם ללא תנועה היא אמרה: "נו, רד על ברכיך ואכול!". התכופפתי בקושי, מוצא עצמי בוהה בעיסה מוזרה למראה. חשדתי שהיו אלו דגנים טחונים מעורבים בנוזל בעל ערך תזונתי גבוה. כאשר השתהיתי אמרה: "אכול כבר, סוס טיפס שכמותך!".
בכדי לעזור לי לאכול, היא דרכה על גב ראשי בעזרת מגפי העבודה מכוסות הבוץ והחציר שלה ודחפה את פני אל תוך הבלילה. מילאתי את פי בעיסה, ולהפתעתי, גיליתי שזה לא היה כה נורא. אכן טעמה היה מריר, אך לא היה מגעיל כמו מראה. הערכתי שלמזון היה דווקא ערך תזונתי רב. כשראתה שאני אוכל, הניחה אותי לסיים בכוחות עצמי. הרסן מנע ממני לסגור לחלוטין את פי כך שלא היה בכוחי ללעוס מזון מוצק. עם זאת יכולתי לבלוע מזון נוזלי, עיסתי כגון זה.
לאחר כך היא חיברה חבל לנזם שבאפי וציוותה עלי לקום על רגלי. מושכת בחבל היא הוליכה אותי אל מחוץ לאורווה. הזין שלי התקשה בעוד עיני עוקבות אחר תנועות העיכוס של ירכיה, טלטול ישבנה, הנתונים במכנסיי הג'ינס ההדוקים. היא הביטה אחורה פעם אחת. היא לא הביטה בעיני, אלא התבוננה ישירות בזין שלי. היא חייכה לעצמה, כמו מאשרת לעצמה כי היא רואה את אשר ציפתה לראות.
היא מעולם לא התבוננה באמת בפני או בעיני. תחושה חריפה של השפלה שטפה אותי. יתכן שמצאה אותי מושך, אך היה זה כאילו שאני חיה חסרת תודעה, לא ראויה למחווה האנושית של קשר עין...
