15 דקות

נכנסת לרכב באיחור של 17 דקות.

בחיוך על פניו הוא מתכופף לכיווני, "תביאי את השפתיים שלך".
מתכופפת אליו, מנשקת אותו, מסניפה אותו. 'על הדרך' מרגישה את היד שלו מתהדקת סביב הקוקו שלי ואת השער נמשך כששאר הראש הולך בעקבותיו, בדיוק לזווית שהוא רוצה שאהיה בה.

מתחילים בנסיעה, הרדיו דולק, חצי שיחה, חצי שירה עם גלגל"צ כשיש שיר טוב,
מגיעים אליו. נכנסים הביתה.
- "אני לא מעוניין שהיום נגרר שוב לשעות הקטנות של הלילה".
- טוב
- את רעבה?
- קצת.
- אוקיי, כנסי למקלחת, אני אכין משהו בינתיים.
(למזלי הוא אוהב לבשל).
- כמה זמן את צריכה למקלחת?
- הממ... חצי שעה?
- את שואלת או עונה?
- עונה.
- טוב, חצי שעה. אני מודד.
(יש לי בעיה של הערכת זמן ועמידה בזמנים, נושא קשה וכאוב).

טוב, אין שעון באמבטיה.
אבל אני לא צריכה לגלח או לעשות שומדבר מעבר להסתבן ולחפוף,
שיער ארוך או לא, זה לא אמור לקחת לי יותר מחצי שעה.
מקסימום כמה דקות יותר.

בדיוק בשלב שאני רוצה להישטף מהקונדישנר החלקלק שעל השיער וחלקו נוטף ומכסה את הגב ושאר חלקים ממני, כנראה שעברה חצי שעה.
בבת אחת.
פסקו המים החמים, לחלוטין, לא בהדרגה ולא לקצת מים חמים, אלא בבת אחת, מי קרח.
קפואים.
אמנם קיץ. אבל אני, יצור טרופי שכמוני, לא סובלת קור! בררררררררררר.
אני זועקת וקופצת לאחור.
- אהה... XXXX? קוראת לאדון.
- מה?
- נגמרו המים החמים.
- לא נגמרו. לך נגמר הזמן. עברה חצי שעה.
- אבל אני עדיין עם כל הסבון!
- בעיה שלך.
- !$#@%#^$!
- מה?
- כלום.

נשטפת.
רועדת.
תהיה לי דלקת ראות.
ממתי הוא נהיה דום מסוכן?!

כן, יש לי את האפשרות להתווכח (שוב),
אבל כבר אין לי כוח להתווכח איתו. נו בסדר, הפעם הוא "ניצח".

יוצאת.
לתוך המזגן, עוד יותר רועדת.
לכי תתלבשי.
מסתכלת עליו. הוא לא מחייך, יש לו מין הבעה על הפנים שאני לא מכירה ולא ממש מצליחה לפרש מה היא אומרת.
הולכת להתלבש.
יוצאת, מתיישבים לאכול.
-אני רוצה לשבת על המחשב.
- כשנסיים לאכול. תשטפי כלים, אח"כ יש לך בדיוק שעה על המחשב.
-אההה...
-די, בלי ויכוחים. שעה ואח"כ אני צריך אותו.
טוב, עם זה אני לא יכולה להתווכח.

שטפתי כלים. התיישבתי על המחשב.
הוא קורא ספר בכורסא לידי.
מקשקשת בצ'אט, מחרבשת משחק ספיידר סוליטר ומגיבה להודעה אחת,
בתגובה ארוכה ומושקעת, אבל בהפסקות כדי לענות בצ'אט.
מדי פעם הוא קם: הולך למטבח פעם אחת, פעם נוספת קם לשירותים.
באיזשהו שלב אני רואה שיש לי עוד כ-10 דקות, אבל לא ממש שמה לב וממשיכה.
כשהוא קם בשלישית, אני לא מייחסת לזה חשיבות.
לפני שאני מספיקה להבין מה הוא רוצה לעשות, היד שלו על העכבר סוגרת את כל מה ש"עבדתי" עליו.
"מה אתה עושה?!" אני קופצת על הרגליים וצועקת.

סטירה.
מכוונת היטב.
ולראשונה מאז שהכרתי אותו, חזקה, לא כזאת ש"מתחרטת" באמצע ההנפה לפנים.
הלחי שלי צורבת. אני מסתכלת עליו המומה. פוערת את הפה כנראה על מנת להביע משהו.
- תהיי בשקט.
אני שוב פוצה פה לומר משהו,
הוא עושה צעד זריז אלי, תופס אותי, משליך אותי על הספה.
-אמרתי לך להיות בשקט. ואל תזוזי.
אני מתרוממת.
XXXX זה לא מצחיק, תשמע אנ...
סטירה.
עוד אחת!
אני מעלה על פני את המבט של "הולך להיות פה טרור".
הוא הולך לחדר השני תוך כדי שאני מתחילה לצעוק עליו.
הוא חוזר. תופס אותי, אני משתוללת, חוקי הטבע מנצחים די מהר, הוא יותר חזק.
מרים אותי באחיזת דב, לוקח אותי לחדר, משליך אותי על המיטה.
אני נוחתת על הבטן, מנסה להסתובב, הוא תופס אותי.
מתיישב עלי, די, כבד, כמעט כפול ממשקלי, לא יכולה לזוז.
מושך לי יד אחת אחורה, מרגישה אזיק ננעל עליה.
מושך יד שנייה, עוד אזיק.
אבבוווב באאבוב בבאאב... אני מנסה לדבר,
אבל הראש שלי קבור בתוך המזרן, מוחזק שם היטב בעזרת הברך שלו שפשוט מונחת עליו ומצמידה אותו ללא יכולת לזוז.
הצוואר כואב לי, הגב גם, הלחי צורבת מהסטירות.
לא משעשע אותי בכלל מה שהולך פה.
מרגישה שגם הרגליים שלי נמשכות למעלה, נקשרות, ומתחברות לידיים.
יופי, אני עקודה כמו חזיר.
הוא משחרר לי את הראש. אני מתנשמת, איבדתי הרבה אוויר בניסיונות מיותרים לדבר לתוך המזרן.
בינתיים הוא חוזר לחדר, לא שמתי לב שיצא.
- XXXX!! אני אומרת את שמו בזעם.
הוא מתעלם. אני לא מצליחה לראות הרבה ודי קשה לי לזוז. כל הגוף שלי מתוח וכואב.
מרגישה משהו קר על הירך. לא רואה מה זה, אבל התחתונים שלי איכשהו מוסרים.
- XXXX!! אני שוב צועקת.
הוא דוחף לי אותם כל כך עמוק לפה שהתחלתי לחרחר.
(הוא לא "שם עלי" , מה הולך פה?!)
טראח... ספנק.
(מה זה?? ממתי הוא כזה "אכזרי"? לרוב, הספנקים שלו מלטפים).
אני זועקת, מה שרק נשמע כמו: אחחחרררררר
מחשבות מתחילות להתרוצץ, אני מכירה את הבנאדם כולה חודש וקצת. מאיפה לי לדעת אילו מופרעויות יש לו בראש?

עוד ספנק ועוד. אני לא נושמת כמעט, כואב לי, אני לא מסוגלת!
הוא עבר לירכיים, איה אני שונאת את זה. כואב כואב כואב.
אני מנסה לזוז אבל זה לא ממש עוזר.
יוצאים לי קולות מוזרים, אני די מסוחררת כתוצאה מכך שחמצן מגיע אלי בצורה לא סדירה, כנראה שגם בגלל הכאב. העיניים שלי דומעות, האף שלי דולף, רע לי.
הוא נעמד לפני אבל אני לא מצליחה ממש להרים את הראש.
הוא מושך לי את השיער אחורה.
הגרון שלי נמתח להיקרע, אני מסתכלת ישירות לעיניו.

"את תלמדי לכבד אותי, לכבד זמן, את לא תעיזי להרים עלי יותר את הקול שלך".

הוא שולף את התחתונים מהפה שלי.
- XXXX!! מה אתה עושה?!?! אני צועקת.
סטירה שמותירה תחושה שהראש שלי סובב על ציר.
אני מתחילה לבכות.
- "את לא מרימה יותר את הקול שלך".
מבעד לדמעות אני מסתכלת עליו.
לא על פניו כי אני לא מצליחה להרים את הראש מבלי שיאחוז בו, המבט שלי ממוקד על הרגליים שלו.
אני נכנעת.
- "עכשיו, אני הולך לשחרר אותך לעמוד, אם את מתחילה שוב להשתולל את חוזרת מהר מאוד למצב הנוכחי ונשארת בו. אל תנסי אותי".

בשלב זה כבר לא חושבת לנסות אותו.
למען האמת לא ממש יודעת מה לעשות, לא מזהה את האדם שמעליי (מעליי?!) למרות שאנחנו מבלים יום יום כבר למעלה מחודש.

עד כה, היו לי "אדונים", עברתי סשנים, אבל מעולם לא הרגשתי שמישהו באמת שולט בי.
כשרציתי התמסרתי, כשלא, פשוט לא התמסרתי.
ייחלתי למישהו שיגרום לי להרגיש שהכוח לא בידי, שאין לי שום שליטה על מה שקורה
שאין רחמים, ויתורים ופשרות.
פתאום כשאני מוצאת את עצמי בסיטואציה כזו כשכבר לא חשבתי שהיא תקרה,
אני לא מוכנה לה (אפשר להיות מוכנים לדבר כזה באמת? הלא אם אני "מוכנה", זה שוב סוג של משחק, לא?).

אני משוחררת מהעקידה.
הוא מעמיד אותי ליד המיטה, מסובב כיסא שעמד לידי ומכופף אותי כשידי אל המושב, בתנוחת r מצויה.
"מהיום, כל איחור יסתיים בעונש".
אני כמעט מתרוממת, אבל לשם שינוי, מנגנון ההגנה העצמית נכנס לפעולה.
לא מעיזה לזוז.

"איחרת ב-17 דקות לרדת למטה, איחרת לצאת ממקלחת ב-13 דקות, ואת עוד תודי לי על זה שסגרתי לך את המחשב ולא ישבתי לספור בכמה דקות את מאחרת לפנות אותו.
סה"כ 30 הצלפות".
שומעת את השריקה באוויר, בולעת את מעט הרוק שמצאתי בפה.
שוט הרכיבה.
פעם אחת חשתי אותי, וזה כשהוא עוד היה עדין איתי.
לא ייתכן שהוא באמת מתכוון...
- "אני לא מתכוון לוותר יותר".
(המניאק קורא את המחשבות שלי!)

אני שותקת.
מבינה שאת כללי המשחק (משחק?!) הפעם לא אני קובעת.
הצלפה אחת.
אני רוצה למות.
השוט הזה מכאיב לי יותר מכל דבר שצלף בי בחיי, והוא יודע זאת.
שנייה, שלישית,
אני מתקפלת.
הוא מושך אותי חזרה למעלה.
"תיישרי ברכיים".
אני מתאמצת לעשות זאת.
רביעית, חמישית, אני מתקפלת, הוא מושך אותי, שישית, שביעית, דמעות בעיניים, בשמינית אני זועקת זעקה שנדמה לי שאני שומעת ממקור אחר.
הוא ממשיך להצליף, אני צורחת מתוך מצב דמדומים שבו באמת נראה לי שהצרחות לא בוקעות ממני כי אני שומעת אותן במין "דיליי".
אין לי ממש מושג איך זה ממשיך, אני בסוג של עילפון.
שומעת אותו סופר,
כבר לא עומדת.
הוא גירד אותי בשלב כלשהו מהרצפה והשליך אותי שוב על המיטה.
30.

"עכשיו תהיי שימושית".

אני לא מבינה כלום.
הוא מאחוריי מושך את האגן שלי למעלה.
בבת אחת הוא חודר אלי, קורע אותי.
מטלטל אותי קדימה ואחורה.
אני מרגישה כמו בובת סמרטוטים.
הנגיחות שלו מתגברות.
איכשהו אני מוצאת עוד מיתר קול שלא יצא מכלל פעולה וצורחת שוב.
יד אחת שלו נשלחת ומכסה לי את הפה, השנייה מאגפת אותי, מצמידה את האגן שלי אליו,
הנגיחות שלו הופכות לבלתי אנושיות.
הוא גומר.
שולף את עצמו ממני, נותן לי לנזול אל המזרן, בוכה.

"אני הולך להתקלח, את נכנסת אחרי להתנקות וחוזרת למיטה לישון תוך 15 דקות".