הפינה של נריסה - דום נכה פיזית

דום נכה פיזית.

איך אנחנו הכנועות יכולות לעכל זאת? עד כמה זה "מתנגש" עם ההגדרות הבסיסיות של הדמות הדומיננטית החזקה שתוביל אותנו לגן עדן?

העולם הזה, במיוחד בהתחלה, הוא כל כך רומנטי עבור רבות מאיתנו. גבר חסון ואסרטיבי שיכבוש אותנו וישא אותנו על כפיים (או יגרור אותנו בשיער ראשנו) אל מערת העונג המושלמת.

בתחילת דרכי בעולם הזה, כולו היה עטוף עבורי בצמר גפן ורוד ומתוק ומגרה... רומנטי לגמרי. כמה צבעוניות היתה בעולם האפל הזה. כמו להיכנס לדיסקוטק אפלולי עם מוזיקה המרעידה את הפופיק, האוויר כבד במיניות ועשן והאורות המהבהבים ממסטלים אותך.

כשנשלחתי טרם כניסתי לעולם הזה ע"י חבר יקר לקרוא, לקרוא ועוד קצת לקרוא – חרשתי את העולם הווירטואלי בחיפוש אחר מידע. כיוון שהקהילה הישראלית בזמנו לא ממש היתה קיימת מלבד פורום אחד קטן ואינטימי באתר קטן ואינטימי – המידע היה באנגלית.

הלכתי לאיבוד בין חוקים וראשי תיבות ומילים ארוכות ומינוחים...

עד שהגעתי אל הגוריאנים (זרם בקהילה הבדס"מית החי חיי יומיום מלאים על פי סדרת ספרים שכתב ג'ון נורמן על עולם מקביל בשם GOR).

כשנתקלתי לראשונה בזרם הגוריאני של הבדס"מ העולמי, הרגשתי שהגעתי הביתה. זה ענה בדיוק לדמיון הרומנטי שפיתחתי על עולם הבדס"מ.

עולם של גברים דומיננטיים ושפחות טוטאליות. טקסיות מהפנטת, חוקים, תנוחות... יאמי אמיתי!
טבעתי בצ'טים הסגורים שלהם, בסיפורים, נחשפתי לשבט כזה ואחר.

המאסטר הראשון שהיה לי במשך תקופה ארוכה מאוד, אילף אותי על ברכי כמה מהטקסים והחוקים הגוריאנים. כמה קל היה להתחבר לזה. כמה קשה היה.
החשיפה הזו לעולם הגוריאני גרמה לי לרצות הכול. טוטאליות. לגמרי. עד הסוף.
חייתי בסרט.
הפכתי לזקוקה לעוצמה שמולי. לכוח הזה שמכווץ אותי תחתיו, לאנרגיה החזקה יותר ממני.

כשנתקלתי לראשונה בדום-דרופ, לא הצלחתי לעכל זאת. זה ריסק את המשקפיים הורודים שלי.
מאסטר לא יכול להישבר! מה פתאום! מאסטר לא צריך להגיד "פוס, לא משחקים כרגע. כמה חודשים אני צריך להיות ונילי."
מה ונילי?! נו טוב, רק קצת...
והיד המלטפת שלא הכאיבה התחילה להיות מעיקה.

בשלב מסוים הכול נשבר בי. הייתי זקוקה לדום, לא ל...מאהב ונילי. העובדה שאני מפספסת את כל המהות כאן ואני הופכת לאגואיסטית, זה בכלל לא צף אצלי. רק הצורך ההוא מבפנים.
ועל הצורך העמוק ההוא המאסטר כבר לא ענה.

דום-דרופ לזוגות בקשר עמוק וארוך יכול להיות פסק זמן מרענן. לשני הצדדים. ויכול גם להיות הרסני.
כשהצד השולט מפסיק בזמן שהצד הנשלט בשיא האטרף, בשיא ה"אילוף", בשיא הציפייה ליותר ולעוד – האיזון העדין של הדדיות בקשר נשבר.

פתאום, מי שנתפס אצלך כאדם הכי חזק עבורך שיש – הופך להיות חלש. פתאום הוא "צריך" אותך. פתאום הוא נשען. זה מרסק את הרומנטיקה שבעולם הזה אל תוך המציאות.
גם אני התרסקתי.
גם אני "נפלתי" בנקודה הזו.

הבדס"מ עבר פאזה.
העולם הזה איבד מהוורדרדות הרומנטית והפך מוחשי יותר ופחות רוחני. פחות מיסטי.

אפשר אולי לראות דום-דרופ כ"נכות" זמנית. ונכות כמו כל נכות יכולה להרתיע, ויכולה שלא להפריע בכלל. להיות חלק ממערכת יחסים. מקובלת כמו הנסיקה מעלה.

מה קורה אם מלכתחילה כנועה קושרת את גורלה עם דום נכה?
יש בינינו דומים בכיסאות גלגלים. יש בינינו דומים עם נכויות אחרות.

איך אני ככנועה יכולה להיכנע לאדם שיש בו חולשה ברורה אליה אני מודעת? חולשה ששנינו מודעים אליה? איך זה מתחבר לטוטאליות העוצמתית שדום אמור להכיל? איך אפשר לאבד שליטה כשאת מוגבלת בכך? כשאת צריכה "לעמוד על המשמר" כי הדום שמולך עלול להיקלע למצב פיזי בו יזדקק לך? איך במצב כזה עוצמים עיניים ומשחררים, כשבעצם נדרש ממך להיות תמיד עם עין אחת פקוחה?

בפעם שעברה סיפרתי שהבדס"מ שלי שונה כיום.
אני וברק משחקים בדס"מ – אבל בע"מ.

רובכם כבר יודע שברק חולה אפילפסיה (והנה חדשות למי שעדיין לא יודע). ברק נכה 100 אחוז.
כן – הוא היה נכה עוד הרבה הרבה לפני שהכרנו. עוד מנעוריו.
כן – ידעתי על נכותו כשהתחתנו.
לא – זה לא הפריע לי. כפי שאמרתי פעמים רבות – לו יש את האפילפסיה, לי יש את הנמשים. כל אחד והנכות שלו.

זה לא משנה בחיי היומיום או בבחירה שלי בו כגבר חיי/אבי ילדיי וכו' - אבל זה כן מפריע כשזה מגיע ל"עולם האחר". לעולם הבדס"מ.

לא אוכל להיכנע לגבר שאני צריכה להיות תמיד בכוננות איתו שמא יזדקק לי. כדי להיכנע צריך לשחרר. אי אפשר לשחרר בצורה מוחלטת כשאת צריכה לפקח במקום מסוים על הדום שלך.

לדוגמה – אני לא יכולה להיות חסרת אונים פיזית במשחקי ה-SM שלנו. לא יכולה להיות מנוטרלת פיזית בגלל הסיכוי שברק יקבל התקף באמצע סשן ויזדקק לי (אין קשירות מוחלטות, אין ממיפיקציה שאני אוהבת וכו').
אני לא יכולה להרשות לעצמי להיכנס לספייס. לא יכולה להתנתק לגמרי בגלל הידיעה שייתכן ו"יזדקקו לשירותיי".

אז כן – מתפשרים. ביני לבין ברק לבין הפילגש הארורה הזו (המחלה), אנחנו מוצאים דרך רגועה יותר. אמנם שטחית הרבה יותר מאשר יכול להיות, אבל כזו המרגיעה מעט את הצרכים גם אם לא ממלאה אותם.

ברק רוצה ויכול יותר – אבל לא יכול איתי.
אני צריכה ורוצה יותר – אבל לא יכולה איתו.
הבדס"מ שלי הוא שונה. הוא לא מה שאני צריכה, הוא מה שהמציאות, הזוגיות ובעיקר האהבה שלי רקמו עבורי.

כמו כל זוג, מוצאים את הדרך ללכת בין הטיפות.

ככנועה/שיפחה, את נדרשת להכיל את מי שמולך בצורה מוחלטת. מצופה ממך לכך. להכיל אותו ברגעיו החזקים כמו גם ברגעיו החלשים – ואותם יש לכל אחד רק בדרגות שונות. בדיוק כמו שאת מצפה ממנו שיכיל אותך בכל רגעייך – הן החלשים והן הקשים/מרדניים.

דום נכה לא יכול לעשות הכול. הוא מוגבל. מי שכורכת גורלה ומתמסרת לדום נכה, צריכה לדעת ולהבין שהיא מתפשרת ואולי תצטרך "להקריב" חלק מהפנטזיות שלה. צריכה לוותר על משהו.. וזה משהו ששני הצדדים מודעים או חייבים להיות מודעים לו.

זה לחלוטין לא אומר שדום נכה לא יכול להיות דום פגומושלם עבור מישהי ולמלא בה את החסר. יש די והותר דומים בריאים וחסונים שלא מגיעים לקרסולם של נכים רבים מבחינת מילוי צרכים.

הכול עניין של תיאום ציפיות מראש בדיוק כמו בכל התחלת קשר. ואני מבטיחה לכם – זה לא הופך את הקשר לפחות איכותי. רק לשונה.

אני יודעת שיש בי חוסר צועק. גם ברק יודע.

אני לעולם לא אוכל להיכנע לגמרי לברק (כמו שהבפנים צריך ורוצה), והנכות שלו היא רק סיבה אחת. הסיבות הנוספות לעולם הפשרות שלי תעלנה בהמשך – בטורים הבאים. מה שכן - אני שלו לעולם ועוד כמה גלגולים אחרי, למרות ואפילו בזכות אותן פשרות.

כי כך בחרתי.