הפינה של נריסה – הצב והארנבת
מאת nerissa(אחרת)
13 ביולי 2007
חברה יקרה ואהובה ממחוזות אחרים, המגדירה עצמה כ"סטרייטית מוחלטת", גילתה באזני כי לפני שבועיים היא ביקרה במרפאה אצל רופאה שאותה היא מכירה כבר שנים רבות. החברה שלי הודתה שלאורך כל הבדיקה היא מצאה עצמה נועצת עיניים בחזה השופע של הרופאה. באותה נשימה היא מיד התגוננה ואמרה שמעולם לא נעצה עיניים קודם או אפילו הבחינה במיניות של הרופאה, והיא הרי בכלל "סטרייטית מוחלטת" ולא נמשכת לנשים וזה לא עושה לה את זה ו..
היא כנראה הייתה נורא זקוקה לחיזוקים שהכול בסדר איתה והיא עדיין "סטרייטית מוחלטת".
ההודאה שלה שעשעה אותי. הפחד העמוק הארכאי הזה מכך שיגדירו אותך כהומו-לסבי-דו מיני. הפוביות האלה.
אני דו-מינית עם העדפות חזקות מאוד כלפי המין הגברי. אני מאמינה שלסביות הינה מהות מולדת ולא מן "מחלה שנדבקים בה" או נטייה המתפתחת כתוצאה מטראומה כזו או אחרת או ילדות בסביבה כזו או אחרת. זו אמונתי.
דו-מיניות, לעומת זאת, היא בהחלט נטייה נרכשת. אני מאמינה שהיא באה בעיקר עם הפתיחות המינית שצוברת תאוצה עם השנים.
כשאני חושבת על החברה שלי, אני מאמינה שגם אצלה יש סדקים בסכר הזה, שנבנה בעמל רב במשך שנים, מתוך מוסריות כפויה ופחדים.
היא משתחררת.
המיניות שלה משתחררת, וכן – בהחלט יכול להיות שה-"סטרייטיות המוחלטת" שלה מתפוררת ויש בה גם משיכה לנשים, לא חשוב עד כמה תילחם בזה. אני גם מאמינה שבשלב מסוים היא תתנסה. היא תהיה סקרנית מספיק להשתחרר ולנסות. מי שיש בה את הסקרנות והמשיכה הראשונית, בשלב מסוים לאורך הדרך בהחלט תרגיש צורך לבדוק את הנושא.
להתגבר על הפחדים והמחסומים. הלא אנו עושים זאת כאן מדי יום, לא? נסחפים עם המיניות שלנו למחוזות חדשים יותר, מרגשים יותר.
עם השנים והניסיון המיני הנצבר, אנו מעזים יותר. לומדים את עצמנו יותר, מתביישים מעצמנו פחות.
לכל אחד ואחת ההתפתחות המינית וקצב ההתבגרות המינית האישיים שלהם.
מה קורה בזוגיות ארוכת שנים כשלכל אחד מבני הזוג יש התפתחות מינית שונה? קצב שונה?
במשך דורות רבים, התפתחות מינית וחקר גבולותיה היו נחלתם של הגברים. להם היה מותר, ואילו נשים שבחנו את מיניותן היו מופקרות.
תודה לאל – עברנו את זה.
או שבעצם.. האומנם?
כמה זוגות נשואים לאורך שנים החיים בנישואים פתוחים אנחנו מכירים? הרבה הרבה פחות מאשר אלו הבוגדים בבני זוגם ומספקים את הצרכים האלה שהמיניות פורצת-הגבולות שלהם דורשת. עדיין "לגיטימי" יותר כשהגבר במשוואה בוגד מאשר כאשר האישה עושה זאת.
אצלי ואצל ברק ההבדל במיניות הוא עצום. אני נמצאת כמה וכמה "שלבים לפניו", הן מבחינת הניסיון המיני הקודם שלי, והן מבחינת הרצון והצורך לחצות גבולות. ברק "עוקב" אחרי בדבקות ונפתח לאטו כמו ניצן.
תודה לאל.
את תשוקתי לנשים הכיר עוד כשנפגשנו. לגיטימית היתה עבורו המשיכה שלי לנשים והעובדה שמדי פעם תהיינה לי הרפתקאות עם נשים. את הנטייה הזו קיבל כחלק ממני באהבה ובכבוד.
אבל הנטיות הפולי-אמוריות שלי והפוליגמיות שלי לא "עוברות סכר" אצלו. שם צפים ועולים הפחדים העתיקים ההם, כבלי המוסר והתפיסה החברתית הנושנה.
הקיבה האמוציונאלית שלו לא מעכלת זאת. נשים מותרות לי – גברים לא.
אני יודעת שהוא לא המציא זאת. אני יודעת שהוא ההיפך הגמור שלי, הטיפוס המונוגאמי המושלם. אני יודעת שהצרכים המיניים שלנו שונים בהרבה תחומים. וכאן באה שוב פשרה.
אני חייבת לציין, שלפשרה זו קשה לי מאוד להסתגל. זו פשרה המאלצת אותי למלחמת קיום של ממש על בסיס יומיומי. חינוך עצמי כפוי, קשה, וכמעט בלתי אפשרי.
התפיסות השונות שלי ושל ברק, ההבדל בביטחון העצמי, בביטחון בזוגיות – כל אלה יוצרים פשרות. לשני הצדדים.
את אותן מלחמות שאני מנהלת עם הנטיות ועם הצרכים שלי, ברק מנהל עם עצמו. אין ספק שלבן הזוג לא קל לראות את הצד השני האהוב נלחם בעצמו כך. מתפשר. עבורו. עבור הזוגיות.
ברק מודע למלחמות האלה, מעריך אותי ואוהב אותי יותר עם הניצחונות הקטנים שלי. שנינו מתגברים על ההפסדים שלי בקרב כזה או אחר, ולי יש עוד קרבות התשה עם המצפון שלי.
אני מודה לאל ולשנים שלנו יחד המאפשרים לנו תקשורת טובה. ההתפתחות של ברק, המסע האיטי שלו אל מחוזות מיניים חדשים מאפשרים לנו לדבר. כמה חשוב! במשך שנים בלעתי את המלחמות האלה בפנים.
האמנתי בכל לבי שברק לא מוכן להתמודד עם המידע הזה.
היום אנחנו מדברים על הצרכים האלה בפתיחות. זה מקל מאוד על המלחמות שלי עם עצמי. אני מקווה שזה מקל גם עליו.
ומה בכל זאת? אני מרגישה כאילו אני רצה לפניו מהר מדי, ומדי פעם אני צריכה לעצור בצד הדרך ולשבת על אבן קטנה. מחכה לו.
בינתיים – נהנית מהנוף ומקווה שיום אחד, האיש האהוב הזה ידביק אותי ונוכל לרוץ ביחד.. שאוכל לרוץ איתו לצדי.
***
הערה: אני מבהירה שזהו טור אישי עם דעותיי האישיות, נקודות ההשקפה האישיות שלי ואמונותיי הפרטיות. טור זה לא בא לחנך קורא זה או אחר או להטיף לדרך מסוימת, ולחלוטין אינו מהווה מנטרה או ניסיון להציג מנטרה כזו או אחרת. אלו הם חיי והדרך שלי – ושלי בלבד.
***
לטור הקודם:
היא כנראה הייתה נורא זקוקה לחיזוקים שהכול בסדר איתה והיא עדיין "סטרייטית מוחלטת".
ההודאה שלה שעשעה אותי. הפחד העמוק הארכאי הזה מכך שיגדירו אותך כהומו-לסבי-דו מיני. הפוביות האלה.
אני דו-מינית עם העדפות חזקות מאוד כלפי המין הגברי. אני מאמינה שלסביות הינה מהות מולדת ולא מן "מחלה שנדבקים בה" או נטייה המתפתחת כתוצאה מטראומה כזו או אחרת או ילדות בסביבה כזו או אחרת. זו אמונתי.
דו-מיניות, לעומת זאת, היא בהחלט נטייה נרכשת. אני מאמינה שהיא באה בעיקר עם הפתיחות המינית שצוברת תאוצה עם השנים.
כשאני חושבת על החברה שלי, אני מאמינה שגם אצלה יש סדקים בסכר הזה, שנבנה בעמל רב במשך שנים, מתוך מוסריות כפויה ופחדים.
היא משתחררת.
המיניות שלה משתחררת, וכן – בהחלט יכול להיות שה-"סטרייטיות המוחלטת" שלה מתפוררת ויש בה גם משיכה לנשים, לא חשוב עד כמה תילחם בזה. אני גם מאמינה שבשלב מסוים היא תתנסה. היא תהיה סקרנית מספיק להשתחרר ולנסות. מי שיש בה את הסקרנות והמשיכה הראשונית, בשלב מסוים לאורך הדרך בהחלט תרגיש צורך לבדוק את הנושא.
להתגבר על הפחדים והמחסומים. הלא אנו עושים זאת כאן מדי יום, לא? נסחפים עם המיניות שלנו למחוזות חדשים יותר, מרגשים יותר.
עם השנים והניסיון המיני הנצבר, אנו מעזים יותר. לומדים את עצמנו יותר, מתביישים מעצמנו פחות.
לכל אחד ואחת ההתפתחות המינית וקצב ההתבגרות המינית האישיים שלהם.
מה קורה בזוגיות ארוכת שנים כשלכל אחד מבני הזוג יש התפתחות מינית שונה? קצב שונה?
במשך דורות רבים, התפתחות מינית וחקר גבולותיה היו נחלתם של הגברים. להם היה מותר, ואילו נשים שבחנו את מיניותן היו מופקרות.
תודה לאל – עברנו את זה.
או שבעצם.. האומנם?
כמה זוגות נשואים לאורך שנים החיים בנישואים פתוחים אנחנו מכירים? הרבה הרבה פחות מאשר אלו הבוגדים בבני זוגם ומספקים את הצרכים האלה שהמיניות פורצת-הגבולות שלהם דורשת. עדיין "לגיטימי" יותר כשהגבר במשוואה בוגד מאשר כאשר האישה עושה זאת.
אצלי ואצל ברק ההבדל במיניות הוא עצום. אני נמצאת כמה וכמה "שלבים לפניו", הן מבחינת הניסיון המיני הקודם שלי, והן מבחינת הרצון והצורך לחצות גבולות. ברק "עוקב" אחרי בדבקות ונפתח לאטו כמו ניצן.
תודה לאל.
את תשוקתי לנשים הכיר עוד כשנפגשנו. לגיטימית היתה עבורו המשיכה שלי לנשים והעובדה שמדי פעם תהיינה לי הרפתקאות עם נשים. את הנטייה הזו קיבל כחלק ממני באהבה ובכבוד.
אבל הנטיות הפולי-אמוריות שלי והפוליגמיות שלי לא "עוברות סכר" אצלו. שם צפים ועולים הפחדים העתיקים ההם, כבלי המוסר והתפיסה החברתית הנושנה.
הקיבה האמוציונאלית שלו לא מעכלת זאת. נשים מותרות לי – גברים לא.
אני יודעת שהוא לא המציא זאת. אני יודעת שהוא ההיפך הגמור שלי, הטיפוס המונוגאמי המושלם. אני יודעת שהצרכים המיניים שלנו שונים בהרבה תחומים. וכאן באה שוב פשרה.
אני חייבת לציין, שלפשרה זו קשה לי מאוד להסתגל. זו פשרה המאלצת אותי למלחמת קיום של ממש על בסיס יומיומי. חינוך עצמי כפוי, קשה, וכמעט בלתי אפשרי.
התפיסות השונות שלי ושל ברק, ההבדל בביטחון העצמי, בביטחון בזוגיות – כל אלה יוצרים פשרות. לשני הצדדים.
את אותן מלחמות שאני מנהלת עם הנטיות ועם הצרכים שלי, ברק מנהל עם עצמו. אין ספק שלבן הזוג לא קל לראות את הצד השני האהוב נלחם בעצמו כך. מתפשר. עבורו. עבור הזוגיות.
ברק מודע למלחמות האלה, מעריך אותי ואוהב אותי יותר עם הניצחונות הקטנים שלי. שנינו מתגברים על ההפסדים שלי בקרב כזה או אחר, ולי יש עוד קרבות התשה עם המצפון שלי.
אני מודה לאל ולשנים שלנו יחד המאפשרים לנו תקשורת טובה. ההתפתחות של ברק, המסע האיטי שלו אל מחוזות מיניים חדשים מאפשרים לנו לדבר. כמה חשוב! במשך שנים בלעתי את המלחמות האלה בפנים.
האמנתי בכל לבי שברק לא מוכן להתמודד עם המידע הזה.
היום אנחנו מדברים על הצרכים האלה בפתיחות. זה מקל מאוד על המלחמות שלי עם עצמי. אני מקווה שזה מקל גם עליו.
ומה בכל זאת? אני מרגישה כאילו אני רצה לפניו מהר מדי, ומדי פעם אני צריכה לעצור בצד הדרך ולשבת על אבן קטנה. מחכה לו.
בינתיים – נהנית מהנוף ומקווה שיום אחד, האיש האהוב הזה ידביק אותי ונוכל לרוץ ביחד.. שאוכל לרוץ איתו לצדי.
***
הערה: אני מבהירה שזהו טור אישי עם דעותיי האישיות, נקודות ההשקפה האישיות שלי ואמונותיי הפרטיות. טור זה לא בא לחנך קורא זה או אחר או להטיף לדרך מסוימת, ולחלוטין אינו מהווה מנטרה או ניסיון להציג מנטרה כזו או אחרת. אלו הם חיי והדרך שלי – ושלי בלבד.
***
לטור הקודם:
