הפינה של נריסה – קטקומבה
מאת nerissa(אחרת)
23 ביולי 2007
יש פעמים שדמות מהעבר חוזרת לחייכם, ועד כמה שתהייה תלושה מחיי היומיום שלכם, ממה שמעמיס אותם וממה שעוד יושב לכם על הכתפיים, רק על סמך היכרות העבר איתכם, אותה דמות תוכל פתאום לפרום ולהתיר קשרים סבוכים שלא חשבתם שתוכלו לצאת מהם או להתמודד איתם.
אתמול בערב ישבנו אני ובעלי היקר עם חבר שכזה מן העבר. דני היה בן הזוג שלי לפני ברק. היינו יחד ארבע שנים מאוד אינטנסיביות. הוא מכיר אותי לפני ולפנים, ראה אותי מתבגרת, מתחשלת ולבסוף הופכת לעצמאית. אמש ישבנו שלושתנו במרפסת, נהנים מהאוויר הקריר שהגיע מהים, שותים קפה. משיחה מקצועית שבה ברק שאב ממנו טונות של מידע על תקשורת, גלשה השיחה לזוגיות שלי ושל ברק.
פתחנו דלת ונתנו לאיש ששנינו בטוחים במיליון אחוז שאכפת לו מאיתנו וחשוב לו שיהיה לנו טוב ושלם – וביקשנו את עצתו ודעתו.
השיחה זרמה והתגלגלה, והקשבנו לאיש החכם והמנוסה הזה. ניהלנו דיון פתוח על שלי, על של ברק, והמתווך החדש שלנו כיוון ושאל והוציא.
צף ועלה נושא הבדלי האופי הבולטים כ"כ ביני לבין ברק. היכולת של ברק לזרום בהתמדה, בהצלחה ובשלמות בזרם החיים, הביטחון שהוא שואב מהמונוטוניות, מהשבלוניות, מהידיעה ששינויים לא קורים בכל יום. ולעומתו, המלחמה היומיומית שלי להיכנס לשבלונה הזו של החיים. המהות הקופצנית והספונטאניות המטורפת שנקברה מאוד עמוק מאז שבחרתי לזרום בשבלונה של ברק. לחלוק אותה איתו.
ברק שמע מדני קטעים מהעבר, על הזמן שבו הייתי צעירה ומוטרפת יותר. הוא שמע ממישהו אחר על פאזות באישיות שלי ובאופי שלי, שהן לא משהו שאני אישית יכולה לחלק עם ברק. רק מישהו מהצד יכול לראות ולהגדיר את רוח הדברים.
דרך העיניים שלו והקול שלו, אני וברק הבנו דברים שרק אדם מבחוץ יכול להציג.
אין ספק שהאיש משוחד מעט כלפי, אבל מספיק נבון כדי להבין זאת ולעצור עצמו בזמן.
איש אחד חכם הרים מולי מראה ענקית אתמול בערב. מול כל אחד מאיתנו בנפרד כאינדיבידואלים, מול שנינו כזוג. מול המשפחה כיחידה.
עד אמש חשבתי שזוגות המגיעים לכדי הזדקקות ליועץ נישואין - אבוד להם, כי אף אדם חיצוני, ולא חשוב עד כמה מקצועי הוא, לא יוכל לתקן מה שסדוק ושבור ביניהם אלא רק שני הגורמים בזוגיות בלבד. אתמול התבגרתי.
אתמול הבנתי שעד כמה שזוג יכול להיות שלם ואוהב ומתקשר, תמיד יש עוד קפלים ביניהם, ושם מסתתרים לפעמים דברים כל כך חשובים וקריטיים, שפשוט מחכים כמו וירוס קטלני, אי שם בפנים. לפעמים הם כמו חיידק טורף, פורצים פתאום ומכלים הכול.
כמה חשוב לאחוז כל אחד בפינת הסדין שלו, וכמו בצבא, לנער ביחד בקצב את הסדין עד שכל הפירורים המרושעים האלה עפים לכל עבר ויוצאים ממקומות המסתור שלהם. כמה חשוב לנער הכול ואחר כך, ביחד, לשוב ולהחליק את הסדין על פני המצע המשותף.
דיברנו אתמול גם על הספייס הפרטי שכל אחד מאיתנו - שכל אדם - זקוק לו – גם בזוגיות ההדוקה ביותר. דיברנו עד כמה חשוב שלכל אחד תהייה הפרטיות שלו, עד כמה חשוב שכל אחד יתחבר אליה מדי פעם. לא רק מה שיש ביני לבין ברק זקוק לניעור ורענון – גם הספייס הפרטי זקוק לזה.
כבר זמן רב שהקופסה הפרטית שלי שם בפנים הפכה למן קטקומבה. אני ממש מרגישה את האוויר הרעיל הכלוא בה. וזה משפיע על הבריאות שלי. אתמול ברק הבין שכל הבעיות הבריאותיות שצצו אצלי לאחרונה הן תוצאה של הלחץ הרעיל שם בפנים. הוא הבין שהעבודה החדשה שלו מזה מספר חודשים גרמה לו למשהו שהבפנים שלי זקוק לו נואשות; הבפנים שלו התאוורר פתאום. הוא פורח. העבודה החדשה הכניסה משב רוח רענן ומחייה לבפנים של ברק וההשפעה ניכרת עליו. הוא מקרין זאת החוצה.
הקופסה הפרטית שלי מלאה אוויר עכור.
למדתי אתמול במהלך השיחה שהגיע הזמן להגיד: "די!"
אני יודעת שאני לפני שינוי. אין ספק שזה מפחיד אותי. אם אחזור להשוואה לקטקומבה – אפשר לפתוח בבת אחת והגזים הרעילים יפרצו החוצה גם הם בבת אחת – ויפגעו בי ובסביבה הקרובה.
לא רצוי.
אני צריכה למצוא את הדרך לרסן את האימפולסיביות שבי. למתן את צעדי השינוי האישי. ללמוד לפתוח את הקופסה שלי מילימטר אחר מילימטר. לא להתלהב ולהסתחרר מהאוויר הצלול.
אולי שם בפנים, קבורים וחנוקים תחת שכבות של אבק, אני אמצא כמה אוצרות.
***
לטור הקודם:
אתמול בערב ישבנו אני ובעלי היקר עם חבר שכזה מן העבר. דני היה בן הזוג שלי לפני ברק. היינו יחד ארבע שנים מאוד אינטנסיביות. הוא מכיר אותי לפני ולפנים, ראה אותי מתבגרת, מתחשלת ולבסוף הופכת לעצמאית. אמש ישבנו שלושתנו במרפסת, נהנים מהאוויר הקריר שהגיע מהים, שותים קפה. משיחה מקצועית שבה ברק שאב ממנו טונות של מידע על תקשורת, גלשה השיחה לזוגיות שלי ושל ברק.
פתחנו דלת ונתנו לאיש ששנינו בטוחים במיליון אחוז שאכפת לו מאיתנו וחשוב לו שיהיה לנו טוב ושלם – וביקשנו את עצתו ודעתו.
השיחה זרמה והתגלגלה, והקשבנו לאיש החכם והמנוסה הזה. ניהלנו דיון פתוח על שלי, על של ברק, והמתווך החדש שלנו כיוון ושאל והוציא.
צף ועלה נושא הבדלי האופי הבולטים כ"כ ביני לבין ברק. היכולת של ברק לזרום בהתמדה, בהצלחה ובשלמות בזרם החיים, הביטחון שהוא שואב מהמונוטוניות, מהשבלוניות, מהידיעה ששינויים לא קורים בכל יום. ולעומתו, המלחמה היומיומית שלי להיכנס לשבלונה הזו של החיים. המהות הקופצנית והספונטאניות המטורפת שנקברה מאוד עמוק מאז שבחרתי לזרום בשבלונה של ברק. לחלוק אותה איתו.
ברק שמע מדני קטעים מהעבר, על הזמן שבו הייתי צעירה ומוטרפת יותר. הוא שמע ממישהו אחר על פאזות באישיות שלי ובאופי שלי, שהן לא משהו שאני אישית יכולה לחלק עם ברק. רק מישהו מהצד יכול לראות ולהגדיר את רוח הדברים.
דרך העיניים שלו והקול שלו, אני וברק הבנו דברים שרק אדם מבחוץ יכול להציג.
אין ספק שהאיש משוחד מעט כלפי, אבל מספיק נבון כדי להבין זאת ולעצור עצמו בזמן.
איש אחד חכם הרים מולי מראה ענקית אתמול בערב. מול כל אחד מאיתנו בנפרד כאינדיבידואלים, מול שנינו כזוג. מול המשפחה כיחידה.
עד אמש חשבתי שזוגות המגיעים לכדי הזדקקות ליועץ נישואין - אבוד להם, כי אף אדם חיצוני, ולא חשוב עד כמה מקצועי הוא, לא יוכל לתקן מה שסדוק ושבור ביניהם אלא רק שני הגורמים בזוגיות בלבד. אתמול התבגרתי.
אתמול הבנתי שעד כמה שזוג יכול להיות שלם ואוהב ומתקשר, תמיד יש עוד קפלים ביניהם, ושם מסתתרים לפעמים דברים כל כך חשובים וקריטיים, שפשוט מחכים כמו וירוס קטלני, אי שם בפנים. לפעמים הם כמו חיידק טורף, פורצים פתאום ומכלים הכול.
כמה חשוב לאחוז כל אחד בפינת הסדין שלו, וכמו בצבא, לנער ביחד בקצב את הסדין עד שכל הפירורים המרושעים האלה עפים לכל עבר ויוצאים ממקומות המסתור שלהם. כמה חשוב לנער הכול ואחר כך, ביחד, לשוב ולהחליק את הסדין על פני המצע המשותף.
דיברנו אתמול גם על הספייס הפרטי שכל אחד מאיתנו - שכל אדם - זקוק לו – גם בזוגיות ההדוקה ביותר. דיברנו עד כמה חשוב שלכל אחד תהייה הפרטיות שלו, עד כמה חשוב שכל אחד יתחבר אליה מדי פעם. לא רק מה שיש ביני לבין ברק זקוק לניעור ורענון – גם הספייס הפרטי זקוק לזה.
כבר זמן רב שהקופסה הפרטית שלי שם בפנים הפכה למן קטקומבה. אני ממש מרגישה את האוויר הרעיל הכלוא בה. וזה משפיע על הבריאות שלי. אתמול ברק הבין שכל הבעיות הבריאותיות שצצו אצלי לאחרונה הן תוצאה של הלחץ הרעיל שם בפנים. הוא הבין שהעבודה החדשה שלו מזה מספר חודשים גרמה לו למשהו שהבפנים שלי זקוק לו נואשות; הבפנים שלו התאוורר פתאום. הוא פורח. העבודה החדשה הכניסה משב רוח רענן ומחייה לבפנים של ברק וההשפעה ניכרת עליו. הוא מקרין זאת החוצה.
הקופסה הפרטית שלי מלאה אוויר עכור.
למדתי אתמול במהלך השיחה שהגיע הזמן להגיד: "די!"
אני יודעת שאני לפני שינוי. אין ספק שזה מפחיד אותי. אם אחזור להשוואה לקטקומבה – אפשר לפתוח בבת אחת והגזים הרעילים יפרצו החוצה גם הם בבת אחת – ויפגעו בי ובסביבה הקרובה.
לא רצוי.
אני צריכה למצוא את הדרך לרסן את האימפולסיביות שבי. למתן את צעדי השינוי האישי. ללמוד לפתוח את הקופסה שלי מילימטר אחר מילימטר. לא להתלהב ולהסתחרר מהאוויר הצלול.
אולי שם בפנים, קבורים וחנוקים תחת שכבות של אבק, אני אמצא כמה אוצרות.
***
לטור הקודם:
